להתאחד כדי לשרוד:מדפוס ההצבעה הישראלי מתכנס לגושים גדולים, לרסיסי מפלגות כבר יש פחות מקום
כמות כזאת של שבחים שהורעפו על ראשו, לא זכה גנץ לקבל בשום סבב בחירות מאז הצטרף לפוליטיקה. הוא עמד שם על הפודיום בהכרזה המשותפת על איחוד מפלגות כחול לבן ותקווה חדשה, והופתע בעצמו מההספד שנשא עליו שותפו החדש גדעון סער.
סער הסביר מדוע בחר בשותפות עם גנץ שלטעמו ידע לקחת החלטות קשות ולעמוד באומץ על עקרונותיו. הדברים היו די מביכים בהתחשב בכך שעוד לפני שסער סיים את דבריו, כבר נשלפו קטעי ארכיון ע"י גולשים זריזים ובהם הוא נשמע אומר על גנץ דברים מעט שונים.
אבל קטעי הארכיון הם הבעיה הקטנה של סער. בשנתיים האחרונות למדו הפוליטיקאים להתמודד עם זה, וזו כבר לא חכמה גדולה לשלוף תיעוד של מועמד כזה או אחר ולהראות כיצד שינה את דעתו. זה הפך אפילו לאופנה, אם אין לך קטעי ארכיון מביכים אולי אתה לא פוליטיקאי מספיק טוב.
הבעיה של סער עמוקה הרבה יותר. מצבו בסקרים הביא אותו לנקוט בצעדים שבאמת לא עומדים בקנה אחד עם מה שהוא הבטיח לעצמו ולבוחריו בעבר. סער של לפני שנתיים לא היה מעלה בדעתו שסער של היום יחבור לגנץ. אבל כשמדובר בהצלת חיים פוליטית, הכל לגיטימי.
סער מבחינו עושה כעת צעד נכון, הוא נדבק למפלגה גדולה יותר כדי לשרוד את הגל ואז לנסות להמציא את עצמו מחדש. לצורך כך הוא מוכן לבלוע את החיבור עם גנץ שנחשב שמאלני יותר, כשהוא נזהר מלהתייחס לנושא במפורש. התמיהה הגדולה היא על גנץ שמצבו בסקרים מצוין והוא יכול בהחלט להיות לשון מאזניים בכל ממשלה שתקום, מה ראה לנכון לוותר על מקומות ריאליים בשביל חיבור שלא ברור מה יועיל לו ומה יתן לו.
ההסבר למהלך כזה הוא שגנץ ויועציו מכירים גם הם את מבנה הפוליטיקה הישראלית המסחררת וגם הם מזהים את המגמה, שדפוס ההצבעה בישראל הופך להיות גושי יותר ומתכנס לתוך קבוצות גדולות ומוגדרות.
המגמה הזאת התחילה בעקבות העלאת אחוז החסימה שנועדה בדיוק למטרה הזאת, למנוע ריצה של עשרות רסיסי מפלגות שלכל אחת מהן יהיה בסוף נציג אחד בכנסת. העלאת אחוז החסמה מאלצת את המתמודדים לחבור זה לזה למפלגות גדולות יותר.
לאחר מכן זה המשיך בשיטת הבחירות הדורשת רוב של 61 ממליצים שהיא המדד הקובע מי ירכיב את הממשלה. על המצב הזה נולדה התזה של גוש ימין מול גוש שמאל וכל זה ביחד גרם לכך שהמצביע הישראלי רוצה לתת את קולו לגוש, למשהו גדול, למשהו יציב שיעזור כבר להקים ממשלה יציבה שתחזיק מעמד סוף סוף.
גנץ עושה חשבון ומגיע למסקנה שעדיף לגוש שלו לחלק את עצמו כמו החלוקה הפנימית בימין, שם יש מפלגת הליכוד גדולה ולצידה שני אזורים: מפלגות חרדיות ומפלגות ימין של ציונות דתית. בתוך האזורים הללו יש אמנם חלוקה פנימית ובגזרת הציונות הדתית היא משתנה כל הזמן, אבל בסופו של דבר כל זה מתכנס לכותרת אחת, בלוק הימין מורכב משלושה סימני זיהוי ברורים.
גנץ רוצה להעתיק את המודל הזה גם לגוש שלו משום שבעיני יועציו, זה מה שחסר לגוש השמאל המורכב מרסיסי מפלגות, הרסיסים הללו עלולים להפיל את הגוש כולו. הרבה יותר קל לחלק את הגוש לשלושה צבעים ברורים, כמו בימין: מפלגת יש עתיד שהיא הגדולה בגוש ואז ליצור לצידה חיבור נוסף של כחול לבן ותקווה חדשה, שיהיה בעצם אזור נוסף, מוגדר, גדול ובעל כח. האזור השלישי שיישאר יהיה האזור של השמאל הקיצוני יותר כמו מרצ, העבודה ורע"מ.
האיחוד בין גנץ לסער נועד גם לאותת לליברמן, למיכאלי ולמי שייבחר לראשות מרצ, שכדאי להזדרז ולהחליט כיצד הם מצטרפים למגמה וכיצד הם מכנסים את הקולות שלהם תחת כותרת אחת. גנץ החליט לוותר לסער על מקומות ברשימה כדי להבטיח גם לעצמו יותר כח בתוך הגוש ובעיקר את היציבות שחיבורים כאלה יביאו איתם.
בעיני גנץ, אם גוש השמאל יהיה מחולק גם כן לשלושה חלקים מרכזיים, גם כאלה שמורכבים מרסיסי מפלגות, הוא יוכל לשמור על יציבות ולשמור טוב יותר על הכח. הרי רוב אלה שנותנים בסקרים את קולם לסער, אלה לא אנשי ימין ופחות אכפת להם החיבור עם גנץ, זה רק יבטיח להם שהקול שלהם יעבור את אחוז החסימה.
הציפיה בגוש הזה היא שהתלכדות לכח גדול יותר ישמור גם על רסיסי המפלגות מעל אחוז החסימה וימנע שריפת קולות יקרים. בחישוב הסופי יתכן שזה שווה לגנץ יותר מאשר שמירה על עצמאות ובשביל זה שווה לו לוותר על מקומות גבוהים וריאליים ברשימתו.
משבר זהות: בישראל כבר אין מקום למפלגות מרכז וכבר אין משמעות לצירוף גנרלים לשעבר. מלאכתם של גנץ וסער רק התחילה והיא תהיה קשה
לצד החישוב הפוליטי הקר, יש בחיבור בין גנץ לסער אתגר נוסף וקשה יותר והוא באיזה צבע הם צובעים את המפלגה המשותפת שלהם.
כבר שנים ארוכות שאין בישראל אפשרות להגדיר אף מפלגה כמפלגת מרכז. נתניהו הצליח כבר לפני כמה שנים לחלק את המפה בישראל לצבעים מאוד ברורים של ימין או שמאל, בלי שטחי אמצע. כך התפרקה מפלגת קדימה הזכורה שלא לטוב וכך למשל אדם בשם איציק מרדכי נעלם בתהום הנשיה של ההיסטוריה הפוליטית בלי שמישהו יזכור שפעם היה כאן מישהו שניסה לקרוא למפלגה שלו 'מפלגת המרכז'.
כבר רבות נכתב ועוד ייכתב, על הפער העצום שיש בין המציאות לבין ההצהרות בכל הקשור לימין ושמאל במדינת ישראל. נתניהו הכניס לכולנו לראש שהוא ימין וכל מי שלא הולך איתו הופך להיות שמאל, כשעצם המילה שמאל הופכת להיות מילה גסה, מילה נרדפת לאויב ישראל. במאמר המוסגר, רק בשבוע האחרון היה עיתונאי ימני בולט שחטף אש וגופרית על כך שהעז לכתוב שיש עוד ימין מלבד נתניהו.
בפועל, נתניהו לא ממש מוביל מדיניות ימין, סמוטריץ' ובן גביר עושים זאת הרבה יותר טוב ממנו. אבל הוא הצליח לגרום לכולם ליישר קו עם הליכוד כמובילת המגמה הימנית בישראל. ולכן המצב הוא שמבחינה תדמיתית, כל מי שנמצא מחוץ לגוש הזה, נצבע מיידית בצבעי שמאל, עם הצדקה או בלי הצדקה.
כעת, מגיעים גנץ וסער ובונים מפלגה שאמורה ללכת יד ביד עם לפיד ועם מפלגות השמאל כדי ליצור גוש מול נתניהו, אבל הם עצמם מנסים לכנות אותה שוב מפלגת מרכז וזה עלול להיות בעוכריהם. הם הצהירו שלא יתמכו במדינה פלשתינית אבל כן יקדמו הטבות לאוכלוסיה האזרחית, סער יהיה בעד ההתיישבות אבל גנץ ימשיך להיפגש עם אבו מאזן, על פניו אם מתמקדים במהות לא בכותרות, זה חיבור שמבחינתם אפשר איכשהו לחיות איתו.
אבל הפוליטיקה כבר מזמן לא מושפעת מזוטות כמו מהות אלא מכותרות. וברמת הכותרות, סער חובר כעת לשמאל. בדיוק כמו שקרה לליברמן ואפילו לבנט. הם היו אנשי ימין אבל החלוקה הבלתי הגיונית שעושה הליכוד גורמת לכולם לחבור למה שמכונה שמאל, כדי לשרוד. וכאן עלולה לבוא הנפילה של המפלגה החדשה עם התקווה הלא ממש חדשה.
לסער אין איך לברוח מהתדמית שנתניהו ידביק לו, לגנץ כבר מזמן אין ענין אפילו לנסות לברוח מתדמית כזאת. הצד השווה שבהם הוא ששניהם מזוהים מכאן ולהבא כאנשי שמאל, כלומר – כאויבי העם היהודי, משום שהם מתאחדים ביחד נגד נתניהו.
בישראל אין יותר אפשרות להקים מפלגת מרכז. רוב העם אולי היה רוצה בכך תאורטית אבל מעשית זה לא קיים, מפלגות צריכות להתחרות או ליישר קו עם ה"ימין חזק" ההיסטורי של נתניהו, שעד כה לא החיל ריבונות ביו"ש והמציא את רעיון שוחד המיליונים לחמאס. ליועצי התקשורת של גנץ וסער נכונה עבודה קשה, כיצד להתמודד עם המצב המורכב הזה.
טעות נוספת שעלולה להיות להם היא הרצון לייבא למפלגה גנרל לשעבר. בפוליטיקה קיים משום מה הדחף להשיג רמטכ"לים לשעבר כדי לקשט איתם את צמרות המפלגות מתוך מחשבה שזה מה שיציל את המצב וכעת זה מה שמנסים לעשות גנץ וסער עם הכוונה לשמור מקום לגדי איזנקוט, אם רק יחליט שמתאים לו להצטרף.
בראיה היסטורית, הקונספט הזה לא ממש הוכיח את עצמו. אהוד ברק למשל היה ביטחוניסט מבריק ואיש צבא מעולה, אבל כולנו זוכרים מה קרה כשהוא הגיע לפוליטיקה. כוכבים אחרים כמו יעלון נעלמו גם הם וגם כיום יש בכנסת טייסים ומפקדים מצוינים לשעבר שלא ממש מצליחים להתרומם פוליטית.
הרציונל מאחורי צעד כזה הוא שישראל נמצאת במצב מלחמתי מתמיד ולכן חשוב שינהיגו אותה בכירי ביטחון, אבל בתכל'ס זה לא עובד. הסיבה הראשונה לכך היא שאת אזרחי ישראל מעניינים עוד נושאים ובראשם הנושא הכלכלי למשל, והסיבה השניה והעיקרית היא שלפוליטיקה יש חוקים משלה, כדי להצליח בפוליטיקה צריך להיות פוליטיקאי, אין שום סיבה שאיש צבא יידע לעשות פוליטיקה, זה ראש אחר. בדיוק כמו שלא מצפים מאיש הייטק להיות טוב בשיווק למשל.
פוליטיקה היא חכמת שוק, צריך להיות ממולחים כדי להצליח בה. אז נכון, היו גנרלים שעברו לפוליטיקה והצליחו, אבל זה קרה למרות שהם היו גנרלים ולא בגלל. מי שהיה לו את החוש הפוליטי הצליח ומי שלא – לא.
לפני שגנץ וסער מצרפים את איזנקוט הם צריכים לבדוק האם יש לו חושים פוליטיים, האם הוא יידע לקדם את המפלגה שלהם בשדה הפוליטי, כן או לא. זאת השאלה היחידה. אם הם מתכוונים להביא אותו רק בגלל העיטורים שעל כתפיו, הוא יהפוך מהר מאוד להיות מנכס לנטל.
בשורה התחתונה, החיבור בין גנץ לסער יכול להיות נכון תאורטית והוא יכול להיות צודק על הנייר. בפועל נראה שהם לא ממש הביאו החשבון את המשמעויות הנלוות ואת הסביבה בה הם מנסים לפעול. מצבם בסקרים מראה שהשלם לא יותר גדול מסך חלקיו וזו רק ההתחלה. המלאכה שלהם תהיה קשה מאוד ואם הם יקרסו, המרוויח הגדול יהיה כנראה לפיד.
ענין של זווית צילום: קשה להימנע מהשוואה בין אופן סיקור יחסי טראמפ ונתניהו לסיקור יחסי ביידן ולפיד
הזיכרון הישראלי אמנם די קצר, אבל התמונות שהתפרסמו מטקסי קבלות הפנים המרהיבות לנשיא ארצות הברית בירושלים, החזירו אותנו די בקלות לביקור הקודם לפני פחות מחמש שנים, אז נחת בישראל הנשיא לשעבר דונלד טראמפ.
קשה להימנע מההשוואה בין הביקורים הללו וליתר דיוק בין היחס התקשורתי לממשלים הקודמים מול היחס התקשורתי לביקור הנוכחי. כשטראמפ ישב בבית הלבן ונתניהו ישב בבלפור, הם חלקו סיטואציה משותפת של מנהיג שנבחר על ידי רוב העם אבל לא מקבל גיבוי מהתקשורת ומהממסד.
התקשורת בישראל ידעה לטעון שנתניהו וטראמפ זקוקים זה לזה והטענה היתה כי כל מפגש ביניהם הוא לצרכי פוליטיקה פנימית וכי נתניהו מנצל את קשריו בארה"ב כדי להעצים את כוחו בארץ, וטראמפ מנצל את ידידותו עם נתניהו כדי להתחנף לקהל היהודי בארה"ב.
כעת הסיטואציה מורכבת הרבה יותר. בבית הלבן יושב נשיא מהמפלגה הדמוקרטית, שהפופולריות שלו במפלגה שלו עצמו נמצאת בשפל של כל הזמנים. לביידן אין הרבה תמיכה בביתו פנימה ובוודאי שלא בקרב המפלגה היריבה. המסע שלו למזרח התיכון זוכה גם הוא לביקורת משום שמטרתו היא כינון יחסים לא ברורים עם סעודיה, יחסים שלא כל הצמרת האמריקנית רואה בעין יפה.
התחנה של ביידן בישראל היא רק תחנת ביניים. כמו שהולכים לבקר דודה זקנה רק כדי שהיא לא תיעלב אם תשמע שהגענו לחתונה בעיר מגוריה ולא קפצנו להגיד שלום. ביידן לא יכול לנסוע לסעודיה בלי לבקר אצל הידידה הרשמית במזרח התיכון ולכן נכנס גם לישראל ולרשות כדי להגיד שלום, לא כדי לקדם שום דבר מהותי.
ואחרי כל זה, מי שמקבל את פניו בנתב"ג הוא ראש ממשלת מעבר, שנכנס לתפקידו רק לפני כמה ימים ועל פי כל ההסתברויות לא יוכל לכהן בעתיד בתפקיד הזה שוב. עכשיו ננסה לדמיין מה היה קורה לו לנשיא הלא פופולרי הזה היו קוראים טראמפ ולראש ממשלת המעבר החד פעמי היו קוראים נתניהו. הרי היינו מקבלים אז את אחת מהתופעות התקשורתיות המפוקפקות ביותר שלא היינו רוצים לזכור.
כמו בפוליטיקה הפנימית שלנו כך גם ביחסי החוץ, הכל ענין של פוזיציה, לא ענין של מהות. הרי אם נביט במהות נבין שגם טראמפ וגם ביידן לא שונים בהרבה כשמדובר ביחס לישראל, יש להם כוורת אנשי מקצוע שמקדמים את אותה מדיניות אמריקנית רבת שנים אשר רק משתנה שינויים קלים בהתאם לזהות הנשיא התורן.
מבחינתנו, טראמפ לא איפשר להחיל ריבונות ביו"ש וביידן לא הולך להקים מדינה פלשתינית. המציאות קשיחה יותר מכל זה, ההבדל הוא בגישה ובשטיפת המוח. ולכן אם במהות הם לא שונים, זה מחדד עוד יותר את ההבדל בגישה, בכותרות ובמה שאנו רואים מול המצלמות.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
מדוע הכותב מאשים את נתניהו בכל דבר?? נתניהו לא הדביק שום תדמית לסער או לגנץ. הם הדביקו אותה לעצמם. גנץ הוא איש שמאל וסער חבר לשמאל. אלו הם העובדות וזה לא קשור לנתניהו
אני חולק על כותב המאמר במה שהוא מגדיר נתניהו ימין אני הייתי מגדיר אותו כאיש מרכז ובלשון אחרת ימין פרקטי שבפועל הוא מרכז כל אלא שמאלה לו הם אנשי שמאל מי שחושב שגנץ לא יחתור להביא כל סוג הסכם עם הפלסטיניים בשביל האדרת שמו לבד גם אם היא תסכן את המדינה בתווך הארוך אינו יודע לקרוא את המציאות מי שנותן הלוואה לאבו מאזן כדי שיוכל להמשיך לשלם לאלו שהורגים בנו ללא סיבה מוצדקת הנראית לעין הוא איש שמאל גם מי שמוכן להקים ממשלה עם המשותפת הוא איש שמאל כל אלא שנתניהו הכריז עליהם שעברו לשמאל היו מוכנים להקים ממשלה עם טיבי