למה אנחנו שוכחים דברים?
בוקר טוב. אנחנו ממהרים למקום העבודה, מתקרבים למשרד ואז נזכרים שהסנדוויץ' שהכנו שוב נשאר בבית..
מצב של 'ניתוק' בזיכרון לטווח קצר קיים אצל כל אדם, אך אצלנו, בעלי הפרעת קשב, מדובר בסיטואציה שכיחה יותר, כמעט יומיומית.
משימות שלקחנו על עצמינו פורחים לנו מהראש בזמן אמת. משפטים שרצינו לומר מתחבאים בפינה ברגע המכריע. רעיונות חדשניים שהבריקו במוחנו מתנדפים עם קבלת שיחת טלפון דחופה.
אז למה זה קורה לנו? ואיך אפשר להתמודד עם זה?
כבעלי הפרעת קשב, מנגנון הזיכרון שלנו מופעל, כברירת מחדל, דרך החושים והחוויות. כלומר, הגירוי החושי מצית את החוויה שעברנו ואז צפים הנתונים והזכרונות מאותם רגעים.
לדוגמא: שמענו שיר מסויים שנוגע בנו? מיד ניזכר באירוע בו נחשפנו לשיר הזה לראשונה. נתקלנו באדם שהסב לנו עוגמת נפש? זה יעורר אצלנו זכרונות מרים מאותה תקופה מעיקה. לעומת זאת, ניחוח מאפה מבית אמא יציף אותנו במראות וקולות של בית אפוף חום ואהבה.
כדי להבין איך מנגנון הזיכרון פועל אצלנו ניקח לדוגמא את חוש הראיה.
לכל חדר יש את הנראות שלו, הגודל, העיצוב, הרהיטים ואפילו התאורה שלו. חדר מסוים יעורר בנו זיכרונות ייעודיים הקשורים אליו. זכרונות סלון הם לא זכרונות מטבח וכך הלאה.
לכן, כאשר נעבור מהסלון למטבח גם תיקיית הזכרונות תתעדכן אוטומטית ותתאים את עצמה למיקום הנוכחי, למראה החדש המופיע לנו מול העיניים ומשדר למוח לעדכן זכרונות בהתאם.
לכן, אם קיבלנו החלטה או פיחתנו רעיון בעת שהותנו במטבח, המעבר לחדר אחר עלול לשלוח את כל הפרויקט לסל המיחזור בעקבות המעבר הפיזי.
אז מה אפשר לעשות?
להשתמש בחושים דווקא כדי להיזכר בדברים חשובים. למשל, ניגשנו לארון לקחת משהו ושכחנו מה רצינו? פשוט נחזור צעד אחד אחורה, למקום בו היינו לפני שהגענו לכאן, שזה החדר בו החלטנו לגשת לארון.
בעת שחווינו את חווית קבלת ההחלטה, חוש הראיה 'סרק' את החדר סביבנו. ברגע שהתפאורה הזאת תעמוד שוב מול העיניים גם הזיכרון וההחלטה שקיבלנו יחזרו אלינו.
כאן אפשר גם להשתמש בחוש הדמיון המפותח בו התברכנו. כלומר, לא תמיד צריך לגשת פיזית לחדר הקודם. לפעמים די להיזכר בתמונה של החדר וכבר יעלו הנתונים הקשורים אליו.
שנזכה תמיד לחוויות טובות וזכרונות מתוקים.
