1.
ללא נתיב מילוט:
על דורשי התיקים ניתן לומר: שלא ייעשו משרדיהם קבריהם
בשני מוקדים בירושלים לא הרחק זה מזה, שררה השבוע אווירה טובה של עליצות וקורת רוח. על השטיח האדום בכניסה למעון נשיא המדינה בירושלים שם צעדו ראשי המפלגות להגיש את המלצותיהם לנשיא, ולמרגלות מלון 'לאונרדו פלז'ה', שם טיפס מפלס מצב הרוח עד לקומה ה-19 בה ישב בנימין נתניהו וקיבל את פניהם של ראשי מפלגות הימין, שהגיעו לסכם איתו את הפרטים החשובים באמת בארבע עיניים.
למפלגות הימין ומצביעיהן, כמו גם לציבור החרדי ומפלגותיו, יש אכן את כל הסיבות הטובות לשמוח, קודם כל מעצם העובדה שממשלת בנט ולפיד מסיימת את נוכחותה המעיקה והמזיקה בחיינו ושנית בגלל הממשלה שאמורה לקום. כפי שזה נראה כעת, הממשלה אכן עומדת להיות הומוגנית ומורכבת רק מאנשי ימין ומסורת ישראל, ממשלת ימין על מלא.
הממשלה אמורה להיות גם רחבה במיוחד וככל הנראה לפחות חצי מחברי הקואליציה יכהנו כשרים או כסגני שרים, עם חוק נורבגי נדיב שיכניס לכנסת עוד חברים שיגדילו את הכח הימני והיהודי. בפעם הקודמת שהייתה כאן ממשלת ימין, ליברמן ולפיד ידעו למתוח ביקורת קשה על בזבוז הכספים שיש בממשלה רחבה כזאת אבל אז הם הגיעו לשלטון והקימו ממשלה רחבה לא פחות, תוך בזבוז כספי ציבור ברמה כזאת השוללת מהם כעת כל בדל של זכות לפתוח את הפה או לעקם את האף. לנתניהו יש את מלוא הזכות להקים ממשלה רחבה ויציבה, בדיוק כפי שהבטיח וכפי המצופה ממנו.
בתוך חדרי הדיונים, דורשים המועמדים את התיקים המועדפים עליהם ואשר אותם הם הבטיחו לבוחרים בקמפיין הבחירות. לכל אחד מהם יש סיכוי לא מבוטל לקבל אכן את התיק אותו הוא מבקש, אחרי תיאום ציפיות שקט עם החברים האחרים.
אבל דווקא מאחורי העליזות הזאת ומאחורי הדרך הקלה מידי בה הדברים מתנהלים, עלול להסתתר המוקש שנדמה שהיחיד שמבחין בו כרגע הוא נתניהו עצמו. בממשלה חדגונית, הנקיה ממפריעים וממתנגדים, הרבה יותר קשה לעבוד, כי הציפיות מצד הבוחרים גבוהות מאוד ולא תמיד תואמות את המציאות. כך שחבר כנסת המקבל לידיו משרד ממשלתי, מקבל יחד איתו מאות אלפי בוחרים שיושבים וצופים בו מצפים ממנו לחולל שם מהפכה לטובה, סיבוב של 180 מעלות, וכל זה כמובן תוך זמן קצר מאוד. הציפיות הללו, איך נאמר בעדינות, לא ממש תואמות את המציאות.
ניקח למשל את מצביעי סמוטריץ' שדורש כעת את תיק הביטחון. רוב מצביעי הימין מצפים משר ביטחון כמו סמוטריץ' שיעשה את כל מה שהבטיח, שינקוט יד קשה מול חמאס, שיגדע את התקווה הפלשתינית כפי שהצהיר, שיקדם יד קשה מול טרור בדיוק כפי שדיבר והבטיח לאורך כל השנים.
או למשל איתמר בן גביר הלוטש עיניים לתיק לביטחון הפנים. בן גביר צבר את כוחו ברחוב הימני בין אלפי צעירים שהיו מתוסכלים מאוזלת היד של המשטרה מול הטרור ומול הפשיעה. לא מעט קולות קיבלו סמוטריץ' ובן גביר בקרב שוטרים וחיילים, שציפו מהם לשנות את תפיסת העולם, לשנות את נהלי הפתיחה באש, למגר ביד קשה את הטרור ואת המחבלים ולדאוג קודם כל לכוחות הביטחון לפני ההתחשבות באויב.
אם סמוטריץ' ובן גביר אכן יקבלו את מבוקשם, הם יעמדו בפני מבחן מציאות קשה מנשוא. הם יוכלו אולי לשנות את האווירה ואת רוח המפקד אבל היכולות שלהם בשטח יהיו די מוגבלות. לסמוטריץ' לא תהיה באמת אפשרות למוטט את חמאס ולהעלים את הטרור ביו"ש על כל ההשלכות האזוריות והבינלאומיות הכרוכות בכך. לבן גביר אין באמת אפשרות לעשות ניקוי אורוות במשטרה. אם הוא רק ינסה להזיז להם את הגבינה, יש למשטרה את כל היכולת לתפור לו תיק תוך יום וחצי. במקרה של בן גביר זה לא קשה, צריך רק לפתוח את הארון ולהוציא, החומרים כבר שם.
חיים לא קלים כאלה יהיו מנת חלקו של כל מי שיקח תפקיד עליו הוא בנה את ההצלחה הפוליטית שלו. משר האוצר יהיו דרישות מאוד גבוהות באשר לתיקון אפליות וגזירות; משר השיכון יהיו ציפיות מאוד גבוהות לחולל את הקסם במשבר הדיור החריף והאכזרי המכה בנו כבר שנים רבות, האופוריה הגדולה האופפת כעת את כולם מאפילה מעט על ראיית המציאות.
אם סמוטריץ' ובן גביר לא יצליחו לעמוד בציפיות – והם לא יצליחו כי את ההחלטות המשמעותיות והאסטרטגיות מקבלים אנשי מקצוע ולא שרים – הרי שתוך זמן קצר עלולה הלשכה המפוארת במשרד הממשלתי להפוך לקברו הפוליטי של היושב בה. האכזבה תהיה באותה עוצמה של השמחה והציפיה שאנו רואים כעת.
היחיד שבינתיים מבין זאת הוא נתניהו עצמו, שעדיין לא איבד את התקווה להכניס לממשלה מישהו מגוש המרכז, איזה גנץ מחמד אחד או מינימום איזה סער קטן, רק שהממשלה תהיה טיפ טיפה יותר הטרוגנית, שיהיה על מי להפיל את האשמה. כשליברמן הבטיח בעברו כשר ביטחון לחסל את הנייה תוך 48 שעות, הוא ידע לספר אחר כך שנתניהו היה זה שמנע זאת, ונתניהו טען שליברמן הוא זה שגרר רגליים מול חמאס. מבחינת נתניהו ככה בדיוק צריכה להיראות ממשלה. פוליטיקאי כמוהו יודע להכין לעצמו אויבים עליהם ניתן יהיה להטיל אשמה אבל שיהיו בממשלה ימנית שתקצור את הקרדיטים על מה שבאמת מצליח.
אם לבן גביר יש קצת חוש פוליטי, הוא היה צריך לדרוש לעצמו תיק כמו רווחה או תקשורת ותו לא. משם הוא יכול להמשיך להטיף את משנתו המדינית בלי שזה יחייב אותו ובלי שיבואו אליו בטענות. הוא יכול לכוון את המשרד שבראשותו לכיוון אנטי ערבי, קצת לשלול תקציבים, קצת לעשות אפליה שתחולל סערה תקשורתית אבל לא חזקה מידי, כזו שתשמור על התדמית שלו ותגרור מחיאות כפיים מתומכיו וזה הכל. זה נכון לגבי בן גביר וזה נכון לגבי כל שר או סגן שר אחר, איש איש בתפקידו.
יתכן גם שזו הסיבה להיסטריה של נתניהו ולרצון שלו להשביע ממשלה חדשה כבר השבוע יחד עם השבעת הכנסת. במצב כזה הוא מתחייב למפלגות רק בראשי פרקים ורק על תפקידים באופן כללי, בלי לרדת לרזולוציות. אחרי שהממשלה כבר תצא לדרך אפשר יהיה להתחמק מסעיפים בעיתיים, הרי אף אחד כבר לא יפרק את הממשלה על מה שייראה אז כזוטות. וכך מכין נתניהו לעצמו את דרכי המילוט ונתיבי הבריחה מאחריות כשיגיע שלב השאלות הקשות. אם אין אויב בתוך הממשלה לפחות שלא יהיו חתימות מלחיצות, כאלה שיסגרו עליו עוד יותר את מלכודת הדבש שבנה לעצמו במו ידיו.
2.
מרחק פסיק מהפסקה:
אולי דווקא ההתנגדות של לפיד תזרז את קידום פסקת ההתגברות ע"י הממשלה
אחת מהדרישות המרכזיות אותן הציגו המפלגות כתנאי לכל משא ומתן קואליציוני היא קידום פסקת ההתגברות, אותו תיקון מתבקש לחוק שיאפשר לכנסת לקבל החלטות ברוב גדול, רוב כזה שימנע מבית המשפט את הזכות לדון בהחלטות הכנסת או לשנות אותן.
פסקת ההתגברות היא קריטית לנושאים רבים ובפרט עבור הציבור החרדי שלא זוכה לתמיכה רבה מידי בלשון המעטה ממערכת המשפט. כך למשל, חוק הסדרת מעמד בני הישיבות שנחקק ב- 2017 נדחה ע"י בג"ץ ומאז לא הוסדר שוב, מה שהיווה את אחד הגורמים למשבר הפוליטי הארוך. פסקת ההתגברות אמורה לפתור בעיות מסוג זה ולכן היא חשובה בעיקר לציבור החרדי ולמפלגות הימין, הרואות עצמן בעיקר נפגעות מהתנהלות מערכת המשפט.
נתניהו מצידו לא נראה מתלהב בלשון המעטה מהדרישה החד משמעית להעביר את פסקת ההתגברות מיד לאחר הקמת הממשלה. נתניהו כדרכו שומר על שתיקה ממלכתית ומשאיר את כל האופציות פתוחות, כך שאם המהלכים יובילו לכך שלא תהיה ברירה והמהלך יקודם, הוא יוכל לגזור קרדיט ולומר שהוא עמד במילתו ויצא כמנצח. מנגד, אם המהלך לא יקודם הוא תמיד יוכל להתנער ולנקות מעצמו כל אחריות.
לאורך השנים, נתניהו הצליח לחמוק מקידום פסקת התגברות כחלק מהמגמה הכללית שלו בה הוא נזהר מאוד שלא לפגוע במערכת המשפט ורק תידלק מאחורי הקלעים את ההצהרות שהשמיעו חברי כנסת במפלגתו ובמפלגות הימין האחרות נגד מערכת המשפט. הוא נתן להם לעשות את העבודה בעוד שהוא עצמו נשאר נקי ושמר תמיד על היכולת להתנער ולהגיד שזה לא על דעתו. התנהלות נתניהוהית טיפוסית.
מי שזיהה את ההזדמנות הזאת הוא יאיר לפיד. לפיד מתקשה מאוד להשיג תמיכה פוליטית מחבריו לגוש המתפורר. המחנה הממלכתי וישראל ביתנו אפילו לא טרחו להמליץ עליו אצל הנשיא ואף מפלגה אחרת לא תקבל את מרותו כיו"ר אופוזיציה. הברירה היחידה שנותרה לו היא למצוא שוב את הנקודה המאחדת איתה כל מפלגות האופוזיציה יוכלו להזדהות, ללכת איתה על הראש של נתניהו ולאתגר אותו, ובאמצעות כך לנסות ליצור שוב את הדבק הרל"בי שהחזיק את גוש השמאל עד היום.
לפיד פרסם פניה פומבית לחבריו בגוש השמאל והזהיר כי אם הם לא יעשו יד אחת חזקה באופוזיציה, הם לא יוכלו להילחם ביוזמה המסוכנת של קידום פסקת התגברות ע"י הממשלה החדשה. ללפיד וחבריו לא באמת תהיה יכולת לעצור את המהלך אם הממשלה תחליט לקדם אותו, אבל לפיד מנסה למצוא את האויב המשותף שיצדיק חיבור מחדש ושילוב ידיים מתוך הצורך להילחם בו.
ואולי, באופן אירוני, דווקא ההתנגדות האופוזיציונית תהיה זו שתדרבן את נתניהו לעשות את המתבקש ממנו ולקדם את פסקת ההתגברות. אם זה לא יבוא מכוח הדרישות של השותפות הטבעיות, אולי זה יבוא דווקא מהרצון להראות ללפיד וחבריו שהם לא רלוונטיים והוא מצליח לקדם את החוק למורת רוחם ועל אפם וחמתם. אם זה לא יעבוד מבפנים, אולי דווקא ההתנגדות החיצונית תביא את הפתרון.
3.
אלו שנותרו באמצע:
תוצאות הבחירות העלו שוב את השאלה האם יש עתיד לשמאל הישראלי
תוצאות הבחירות וניתוח ספירת הקלפיות, עשו קצת סדר בראש להרבה אנשים ושרטטו קצת יותר במדוייק את גבולות הגזרה החדשים המאפיינים את מדינת ישראל ואת המצב החברתי, שם מתחוללים מהלכים מרתקים שגולשים מעט באיחור לזירה הפוליטית.
השמאל הישראלי הגיב בהיסטריה לתוצאות הבחירות, כפי שמיטיבה לתאר בהרחבה ובטוב טעם הכתבה של ט. כץ בגיליון זה. ההיסטריה הזאת לא נובעת מדאגה כנה לגורל המדינה ולא מתוך חשש לאופי הממשלה הצפויה לקום. ההיסטריה הזאת היא קריאת זעקה קיומית של מה שנותר במרחב הקורא לעצמו שמאל ישראלי. הבחירות הללו נגעו בנקודה הרגישה ביותר ובשאלה הקיומית שגם כך מטרידה אותם, שאלת ה'שמאל הישראלי – לאן'.
בימים הללו מציינת המדינה את רצח רבין, המנהיג השמאלני האחרון שהצליח להקים ממשלה וגם סביב הרצח שלו נבנו תאוריות קונספירציה שהובילו לכיוון בו האירוע היה אמור לשרת את השמאל ולפתור את השאלה הקיומית שכבר אז החלה להעיב עליו. כמידי שנה, אירוע כזה משמש את השמאל שמנסה לשמור על הרלוונטיות שלו מבחינה חברתית ומדינית. השנה זה הגיע בתזמון מדוייק ומעניין יחד עם המשבר הפוליטי במפלגות המייצגות את רוח השמאל וממשיכי דרכו של רבין.
אין חולק ואין ספק בכך שמדינת ישראל הולכת יותר ויותר ימינה. זה התחיל כבר לפני אוסלו והתעצם עוד יותר לאורך השנים. התוצאות בקלפיות הגיעו מאוחר יותר ורק ביטאו זאת באופן חלקי, עד שהגענו למצב הנוכחי בו מרצ לא עברה את אחוז החסימה ומפלגת העבודה, מפלגתו של רבין עדיין נלחמת על חייה. קרב ההאשמות הפנימי הוא רק טכני, כי זה לא שמנהיג אחר היה יכול להביא תוצאות שונות בהרבה.
היום יש הרבה פחות קונים לסחורה שנקראת שמאל מדיני ופוליטי. לשמאל הכלכלי הסוציאליסטי יש אולי קצת יותר תמיכה גם בקרב חוגי ימין אבל גם זה לא בצורה דרמטית. כך שההפסד בבחירות הללו הציף שוב את השאלה הקיומית והציב מראה מול תומכי השמאל המודאגים. מדובר בנושא רחב שאין כאן המקום להרחיב בו, אבל את השפעותיו אנו עשויים לראות בספסלי האופוזיציה.
היום כבר אין בכנסת אנשים שממשיכים את דרכם של יוסי שריד או של שולמית אלוני. חברי מרצ היו השרידים האחרונים שנמחקו. במפלגת העבודה מנסים להצהיר שהם ממשיכי דרכו של רבין אבל אף אחד מארבעת הנציגים שנכנסו לא באמת היה זוכה לתמיכה חד משמעית מרבין עצמו לו היה חי היום. האופוזיציה החדשה למרבה האירוניה מורכבת מהרבה אנשים שמגדירים את עצמם ימין ולכן גם לא מופרך לחשוב שהם ינסו לגשש את דרכם לתוך הממשלה. וזה לא רק סער, אלקין או ליברמן, זה גם גנץ ואפילו חלק מחברי יש עתיד.
אף אחד מחברי האופוזיציה לא ינסה לדבר על תכניות מדיניות, לא הרבה צפויים לתקוף את הקואליציה על כך שהיא לא מקדמת משא ומתן מול הערבים, אם כבר אז ההיפך. הם ינסו לקדם הצעות ימניות קנטרניות כדי להביך את הקואליציה. אנשים כמו אלקין ייהנו מאוד להגיש הצעות חוק להחלת ריבונות ביו"ש כדי לראות את ממשלת הימין מפילה חוקים כאלה.
במבט רחב יותר, מפלגת יש עתיד מייצגת את כל מי שלא מגדיר את עצמו כימני מובהק. מדובר בפלח אוכלוסיה רחב מאוד אבל גם הוא די רחוק מתפיסות השמאל הישנות של שריד ואלוני ואפילו מהתפיסות של רבין. המפלגות האחרות באופוזיציה היו בנויות על רק לא ביבי, וכעת הן אלה שנותרו במקום די מביך באמצע.
ליברמן, סער, אלקין ואפילו גנץ, לא יכולים להגיד על עצמם שהם יושבים באופוזיציה כי הם אנשי שמאל, הם הגיעו לשם כי נתניהו הצליח לדחוק אותם לשם. הם ייאלצו להצביע נגד הצעות חוק ימניות מובהקות שהממשלה כן תקדם, וזה יביך אותם מאוד בעתיד מול פלח המצביעים שהם מנסים לפנות אליו.
אופייה הסוציאלי והמדיני של ישראל, בשילוב המדיניות הפוליטית שהטביע נתניהו בשטח, גרמה להרבה פוליטיקאים למצוא את עצמם ללא אחיזה של ממש בערכים מדיניים ופוליטיים ברורים, כאלה שהם גם יצליחו להזדהות איתם, ומשכך, גם החיים הפוליטיים שלהם עומדים בפני קושי משמעותי עד כדי שאלה קיומית של ממש.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
יישר כוח על הכתיבה!