האקזיט של דוד ביטן: כבר לא דובי חמודי / יוחאי דנינו

בהתחלה זה היה נשמע כמו עוד ראיון נחמד, אחר כך כמו קצת הוצאת קיטור ומרמור, אבל עכשיו הגיע הזמן להבין שמדובר בעוד חבר כנסת שמול עיניו עומדת טובתו האישית, או בקיצור: פוליטיקאי לעילא ולעילא.

מאז היוודע תוצאות הבחירות, אחד המרואיינים הבולטים באולפנים מבין חברי הליכוד, הוא יושב ראש הקואליציה לשעבר, אחד האנשים שהיה בעברו מהיותר חזקים בליכוד. עד שהתיק הפלילי שלו הפיל אותו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, רגע לפני שעמד לקבל תפקיד שר.

ביטן שראה דבר או שניים בחייו הפוליטיים מלאי התהפוכות, למד היטב כיצד יוכל לספק את הסחורה ולכבוש את האולפנים יום כן, יום לא, היום כן. הוא מטיח ביקורת פעם אחר פעם ביו"ר מפלגתו בנימין נתניהו, מרבה לתקוף את השותפות הקואליציוניות של מפלגתו (להלן: חרדים, סמוטריץ' ובן גביר) והופך בדרך למומחה לענייני משא ומתן.

אמש, ביטן עלה שלב, כשהודיע בראיון (חדשות 12) כי אין בכוונתו להישמע למשמעת הקואליציונית הצפויה בנושא ביטול סעיף חוק הגזענות, שפוסל חברי כנסת מלהתמודד לכנסת. על פי ההסכמים הקואליציוניים בין עוצמה יהודית לליכוד, נקבע כי ישונה סעיף הגזענות, כך ש"הסתה לגזענות" כבר לא תהיה עילה לפסילת רשימה או מועמד בבחירות. הרעיון שעומד מאחורי שינוי החוק הוא פשוט. בעוד החוק נועד לפסול גזעניים משמאל ומהרשימות הערביות, בפועל מי שנפסלו פעם אחר פעם היו אנשי הימין.

ביטן ששימש עד לא מכבר כסגן יושב ראש ועדת הבחירות, יודע עד כמה מדובר בחוק שתוצאותיו ידועות מראש. בעבר הוא הגדיר את דיוני ועדת הבחירות בנושאים הללו כ-"בקשות של יחסי ציבור", והפנה את המפלגות לבית המשפט, שם אפשר לדעת מבעוד מועד כיצד יסתיים הדיון ומה יהיו תוצאותיו, אבל פתאום עכשיו ביטן גילה את האור. עכשיו הוא מתנגד נחרץ לשינוי בחוק, עד כדי שבירת משמעת קואליציוניות, שכיו"ר קואליציה לשעבר, הוא יודע עד כמה היא משמעותית. פתאום אין לו בעיה להזדעזע עד עמקי נשמתו מהצעת חוק שחשובה לשותפים קואליציוניים.

מבלי להיכנס להצעת החוק המדוברת ולשאלה אם היא ראויה או לא (לדעתי כן, אבל לא זה הנושא), תגובתו של ביטן, היא הרבה יותר ממקוממת. האחרון הוא לא עוד חכפ"ש, במערכת הפוליטית מגדירים אותו כאחד מבכירי הנושאים ונותנים, זה שיודע לסמן מטרה ולהגיע אליה, זה שמצדיק כל דיל בדרך להשגת היעד שלו, אבל עכשיו כשאין לו לאן להתקדם, והכוח שלו מול נתניהו הוא רק האיום להתנהל בדרך עצמאית, הוא מרשה לעצמו לשבור כל מוסכמות.

נתניהו הוא אינו כוס התה שלי, אבל האיומים של ביטן או של חבריו למפלגה, הם חורגים מכל גבול. ביטן צריך לזכור את העובדה שאולי הוא שכח: בבחירות הפנימיות לרשימת הליכוד, הוא זכה במקום ה-17 ברשימת הליכוד. לא בעשירייה הראשונה, ואך בקושי הצליח להשתחל לשורות האחוריות בעשירייה השנייה, כשבלא מעט רגעים מורטי עצבים במוצאי הבחירות הללו, היה נראה כי ביטן ייאלץ להיפרד מכיסאו בכנסת, לטובת הצבתו במקום לא ריאלי. בסופו של דבר, ביטן אמנם זכה במקום נחמד, אבל מכאן ועד להתנהל כפי שהוא מתנהל, הדרך רחוקה.

ביטן לא לבד ויחד איתו יש עוד כמה חברי כנסת שראו בעצמם יורשים לנתניהו, שמצאו את עצמם מתדרדרים לאחור, כבמפולת סלעים, אבל למרות הכל לא הפנימו שהכח שלהם לדרוש ירד פלאים. מאז הבחירות הם עושים הרבה יותר מקולות של אי נוחות, על התפקידים המסתמנים, מנהלים מלחמות מתוקשרות ולא מהססים לאיים על פגיעה בכל מי שיעמוד בדרכם.

בעבר לא מעט ראו בביטן את הדובי חמודי, חביב הקהל, הדוד שמחלק סוכריות על מקל (גילוי נאות: לא קיבלתי אפילו אחת שכזו) לחברי כנסת מימין ומשמאל, קואליציה ואופוזיציה, בלילות הפיליבסטרים, של הכנסת, אבל המציאות מוכיחה שמדובר בחבר כנסת שמוכן לנקום בכל מי שמפריע לו בדרכו, בכל מי שדרדר אותו לאחור בפריימריז.

אם צריך, הוא גם יכול להתראיין לשם כך באולפנים, להסביר פעם אחר פעם עד כמה חברי הקואליציה שלו סחטנים, ועד כמה הקואליציה הבאה מסוכנת ואילו הוא הנאור.

את האמת, מאז המהפך של בנט, מזמן לא היה כאן חבר כנסת שעשה אקזיט מימין לשמאל, אז אולי זה הזמן של ביטן. מי יודע.