כבר התרגלנו, זה קורה שנים, בכל תקופה, בכיר בממשל ארה”ב, מגיע לביקור בישראל. הרבה פעמים זהו שר החוץ התורן או הנשיא בעצמו.
הבכיר נפגש עם הנשיא התורן, הרמטכ”ל התורן וכמובן עם ראש הממשלה, שבעשור האחרון הוא לא כזה תורן.
הוא כמובן לא שוכח לקפוץ לשכנינו ועמיתנו ברשות הפלסטינית, וליו”ר הגם לא תורן בכלל, אבו מאזן.
הם משוחחים, על חיזוק הקשרים בין המדינות, חשיבות השמירה על ה’ביטחון והשקט באזור’, מגנים אירועי טרור ועל אתגרים נוספים שעל סדר היום של מדינת ישראל והרשות.
אבל הפעם בלינקן הפתיע. הוא הוסיף נושא נוסף והוא לא רק הגרעין באיראן. הוא הוסיף נושא פוליטי-משפטי.
זה ממש משהו בתוך המדינה ובתוך הוויכוח הפוליטי ישראלי. בכל פגישה שלו דאג בלינקן להזהיר מהרפורמה המשפטית של לוין.
לא נראה לי שיש לזה תקדים.
הוא אמנם ניסה לדבר מעורפל מעט, ולא להביע דעה פוליטית כביכול, אבל המסר שלו היה ברור. “היחסים בין המדינות שלנו נטועים באינטרסים וערכים משותפים”, אמר בלינקן בהצהרתו יחד עם ראש הממשלה, “זה כולל תמיכה שלנו בעקרונות ובמוסדות הדמוקרטיים, שמירה על זכויות אדם, מערכת משפט שווה לכולם, זכויות של קבוצות מיעוט, שלטון החוק, תקשורת חופשית ושמירה על חברה אזרחית חזקה בישראל. המחויבות של האנשים בשתי המדינות שלנו להשמיע את קולם ולהגן על זכויותיהם היא אחת החוזקות הייחודיות של הדמוקרטיות שלנו. חוזקה נוספת היא שבניית קונצנזוס להצעות חדשות היא הדרך האפקטיבית ביותר להבטיח שהן יאומצו ויחזיקו מעמד”.
לצופה מן הצד, מילותיו היו נשמעות כלקוחות מנאום של אחד מראשי האופוזיציה, אולי חוץ מהשמטת המילים ‘נאשם בפלילים’ והעלאת רמת השיח.
דברים דומים גם אמר אצל נשיא המדינה (“מעריכים את בהירות קולך בכל הנוגע למציאת דרך טובה לבניית הסכמות בשאלת הרפורמה השיפוטית”) ובעצם עם כל מי שנפגש.
ואין לזה תקדים, כי בלינקן לא מכיר את הנושא, הוא לא פוליטיקאי ישראלי, ובעיקר, כי זה לא עניינו.
ובאמת השרה סטרוק למחרת בבוקר מהירה לתקוף וכתבה בטוויטר: “מר בלינקן היקר. מבינה שהחלטת לתת לראש הממשלה שלנו שיעור בדמוקרטיה. ובכן, דמוקרטיה היא קודם כל חובתה של מדינה לקבוע את דרכה בהתאם להצבעת אזרחיה-שלה, שלכל אחד מהם ניתן משקל שווה, וללא מעורבות זרה. והפגנות, לגיטימיות ככל שיהיו, אינן שוות-ערך לפתק בקלפי”.
טוב אם יחליטו לפתוח את הדיון, הרי שהוא לא ייגמר, לא שבלינקן מכיר את הנושא בכדי להשיב, אבל הדיון הוא בהחלט ארוך ונפיץ.
אז מה הסיבה? מאיפה הגיע לבלינקן הדאגה ל’עצמאות מערכת המשפט’?
נראה שהתשובה נעוצה במקום אחר.
מחאת ההייטקסטים, עוררה עניין רב. אף על פי שבשנים האחרונות מחאות והפגנות רבות התקיימו, בוודאי גדולות מזאת, היא עוררה עניין ציבורי בשל התוכן שלה.
הם אמרו, דבר אחד והתמקדו רק בו, הרפורמה המשפטית עלולה לפגוע בכלכלתה של ישראל, ואנחנו הראשונים.
נשים בצד את הטיעון שישראל תפסיק להיות דמוקרטית ואז לא יהיו משקיעים, פשוט כי זה לא נכון, והרחיב על כך ידידי אבי מוסקוב בטורו ב’שחרית’ לפני כשבוע, בעיקר משום שישנם מדינות שאינם דמוקרטיות כלל, אך כלכלתן, חזקה ויציבה הרבה יותר ממה שישראל כיום. ובואו נעבור לעיקר הדיון. כי אולי זה הפחד הממשי בכל הסערה הזאת. אובדן הדמוקרטיה, ומכיוון שבן גביר כנראה לא מתכוון להרוג ג’ינג’ים, אז קרי, בראש ובראשונה, אובדן היציבות הכלכלית.
יציבות כלכלית נעוצה בהשקעות, השקעות פנימיות וחיצוניות. אלו נעוצים מההשתכנעות של המשקיעים שכדאי להשקיע. אבל איך הם יודעים איך כדאי להשקיע?
אז יש הערכות מקצועיות ויש גם השערות. מה שזורקים כלכלנים ואנשי תקשורת, ומה שאומרים לפעמים גם אנשי הייטק.
זה בערך כמו שאומרים על תיאום המחירים ברשתות שיווק. מנכ”ל סופר ‘משער’ שבעוד שבוע תהיה העלאה במחירי המוצרים, ולפתע פתאום, עובר שבוע וכל המחירים, בכל הרשתות עולים.
‘זה לא אשמתי, רק שיערתי’, הוא מסביר, קטע, כי אם לא היית משער, כנראה זה לא היה קורה.
כך שזה סוג של מעגל. אנשים בהייטק שומעים הפחדות בחלק מערוצי התקשורת, הם מזהירים ונבהלים ללא הרף, בחזרה בחיבה הם מתקבלים, באותם ערוצים שהפחידו אותם על מנת להזהיר שוב, ולמרבה הפלא, המשקיעים שלפעמים גם הם צופים, נבהלים גם.
ולדעתי, אם שלושת הערוצים המרכזיים בישראל היו נשמעים קצת אחרת, כנראה שגם בלינקן לא היה חושש ומבקש להגיע ל’בניית קונצנזוס’, לא כי הוא איש ימין, פשוט כי הוא לא באמת מבין בפוליטיקה הישראלית ולא באמת מבין מהי רפורמת לוין, לולא כותרות התקשורת החד משמעיות.
לתגובות: [email protected]
כנ”ל שתי מדינות