1.
בורחים מהמציאות: הדרמה במליאה היא רק קדימון למה שנראה פה במערכת הבחירות
ושוב בריטואל מתיש, חזרנו השבוע לעסוק בשאלה הבלי פתורה והבלתי נגמרת, אשר בכל פעם פושטת צורה ולובשת צורה אבל בריח התיכון שלה שריר וקיים, והפעם זה הגיע בתחפושת של – האם תהליך בחירת מבקר המדינה זוהם או ששוב נבחר מבקר מדינה ברוב לגיטימי וחוקי.
אם נבחן בעיניים אובייקטיביות את מה שהתרחש במליאה בצהרי יום רביעי, עלול להתקבל הרושם שנעשה כאן מחטף לכאורה. בהצבעה התקבלה תוצאה אחת, אך לאחר מכן כשחברי הליכוד התבקשו לכאורה לתעד את הצבעתם מאחורי הפרגוד – התקבלה תוצאה שונה באופן מהותי. מה בדיוק קרה שם באמצע? זה כבר נתון לוויכוח.
וכך שוב מצאנו את עצמנו באותו מחול אימים צורם, שחוזר על עצמו שוב ושוב. מצד אחד אלה המאשימים את הליכוד בזיוף וסילוף, מצד שני אלה מימין הטוענים בצדק לצביעות השמאלנית באשר לאופי התגובות שמשתנות בכל פעם על אותו מקרה בדיוק כאשר מדובר באנשים אחרים.
הריטואל הזה הוא מתיש אבל הוא בעיקר מייאש, הוא חוזר על עצמו בכל פעם בדיוק נמרץ, בכל פעם בווריאציה שונה אבל באותו אופן: הימין עושה משהו, השמאל תוקף ואומר שמדובר בשחיתות, הימין שולף מהארכיון התנהגות זהה של השמאל במקרים אחרים ששם הם לא גינו ולא תקפו, ושוב אף אחד לא מדבר מהות, אף אחד לא מדבר פוליטיקה, שוב העם נחצה לשניים באופן זהה עד כאב.
השבוע זה היה עם הבחירות למבקר המדינה החדש. תהליך שבאופן טבעי לא היה מעורר כמעט שום עניין אצל אף אחד, אזרחי מדינת ישראל לא מוטרדים מי האיש שישב במשרד המיותר לכאורה, יוציא דוחות ארוכים ומשמימים שלא יזכו לשום התייחסות, רק כדי שהדוחות של שנה הבאה יוכלו להתריע שהדוחות הקודמים כבר התריעו אבל בכל זאת לא נעשה שום דבר, כשחלילה קורה משהו לא עלינו – אפשר לפחות להאשים ש"המבקר כבר התריע לפני שנים ושום דבר לא נעשה" ובזה בערך מסתכם תפקידו של מבקר מדינה. אבל הפעם הבחירות הפכו פתאום להיות סוערות בגלל הדרמה שהתרחשה במליאה.
אם נבחן את הדברים באופן מהותי, השופט לשעבר אלרון הוא בכלל לא כוס התה של האופוזיציה בלשון המעטה. הוא אחד ממתנגדיו החריפים של יצחק עמית שמינה את עצמו לנשיא בית המשפט העליון, הוא נחשב למתנגד חריף לשיטת הסניוריטי או לשיטת מינוי שופטים בדרך של חבר מביא חבר, ובאופן כללי הוא נחשב לשופט שכל אדם ימני מהשורה היה חותם עליו בשתי ידיים. ובכל זאת האופוזיציה התייצבה לפחות באופן רשמי כדי לתמוך בו לתפקיד מבקר המדינה, רק בגלל שהמועמד השני נחשב באופן מובהק למקורב אישית לנתניהו.
במאמר המוסגר, גם בזה האופוזיציה כשלה כמובן, ולא הצליחה לאחד את השורות ולהביא את כולם להצבעה כדי לסכל את הבחירה של ראבילו, כי זה מה שהאופוזיציה עושה כבר ארבע שנים: להיכשל ולהיות האופוזיציה הכי מנומנמת והכי חסרת תועלת שהייתה פה אי פעם. אבל גם מצד הבחירה עצמה, הם כמעט לא שמו לב שהתמיכה הנלהבת שלהם היא באדם שיכול בקלות לייצג גם את נתניהו ואת כל מה שהימין מבטא ומקדם. אותו הדבר היה גם ברפורמה המשפטית, שרוב חברי האופוזיציה תמכו בה עקרונית בעבר, אבל כשזה הגיע כיוזמה של לוין, הם התייצבו אוטומטית נגד.
כשהוחלט במליאה על סבב שני לאחר שאיש מהמועמדים לא קיבל את 61 הקולות הדרושים כדי להתמנות למבקר המדינה, קפצה כמובן האופוזיציה והצביעה על שחיתות, על זיהום התהליך ועל בחירת אדם שלא באופן דמוקרטי וניטרלי.
בקואליציה בפרט ובימין בכלל, מיהרו להצביע על האבסורד שאותם אנשים שיש להם כל כך הרבה חמאה על הראש, והם האלופים הגדולים ביותר במינוי חבריהם בשיטת חבר מביא חבר ללא כל הליך דמוקרטי מסודר, הם אלה שטוענים עכשיו שההליך זוהם. מה גם שאם אותו הליך בדיוק שנעשה בכנסת היה מביא לתוצאה אחרת ולבחירתו של אלרון, ברור הרי שהם לא היו טוענים לזיהום התהליך אפילו שמדובר באותו הליך עצמו. מצד שני, התוצאה הכל כך שונה בסבב השני גם היא אומרת דרשני, אבל איש לא יבדוק את זה, כך ששוב חזרנו למקום שבו הכל פוזיציה ולא אופוזיציה וזה כבר מתיש.
נקודה נוספת שתפסה את השיח היא שבחירתו של ראבילו לתפקיד מבקר המדינה מסיימת שורה של מינויים שנתניהו הצליח כביכול למנות על פי רצונו, החל במינוי זיני לראש השב"כ דרך מינוי גופמן לראש המוסד, מינוי שמואל בן עזרא לראש המל"ל ועכשיו בחירתו של ראבילו למבקר המדינה. וכמובן גם פה הכל פוזיציה. עיתונאי שמאל טענו בהיסטריה שהמדיניות הפשיסטית של נתניהו משתלטת על מרכזי קבלת ההחלטות ועל המדינה כולה, כאילו לא זה בדיוק מה שאמור להיות בדמוקרטיה, שראש ממשלה הנבחר בידי הרוב מנהל את המערכות לפי האג'נדה שלו, ומנגד – בימין הציגו זאת כהישג ואמרו שלמרות שאין עדיין רפורמה משפטית, לפחות משהו מתקדם.
למרבה הייאוש גם זה לוקה בדמגוגיה, כי אף אחד לא מתייחס למינויים עצמם שלא באמת משנים באופן משמעותי את היכולת של נתניהו לשלוט בדיפ סטייט – בכל אופן לא בשלב זה – וגם פה הוויכוח הוא לגופו של אדם ולא לגופו של עניין.
ומדוע זה מייאש כל כך? כי זה מה שמביא אותנו לבחירות הבאות. שוב הגענו למצב שבישראל אין פוליטיקה, אין יותר ימין או שמאל, יש רק כן ביבי או לא ביבי, כל מה שהשתלט על השיח הציבורי זו רק מלחמת הביביסטים ברל"ביסטים והרל"ביסטים בביביסטים, אין משהו אחר, וכל העם שמסביב שאינו משתייך לאחת משתי הקבוצות הנ"ל מוצא את עצמו בעל כורחו משחק את המשחק.
והשבוע האופוזיציה התאחדה מאחורי שופט שיכול היה גם להתאים לימין, רק כדי לסכל מינוי של אדם שמזוהה עם נתניהו. כי זה הסיפור המלא, זה סיפור בחירת המבקר וזהו סיפורה של הפוליטיקה או של המוטציה החדשה שפעם היתה פוליטיקה והיום היא משהו לא ברור.
ובשולי הדברים, נקודה מדאיגה נוספת היא שלתוך השיח הציבורי חודרים דיבורים על חששות לזיופים בבחירות. ערוצי התבהלה מארחים מומחים שונים מטעם עצמם, שמסבירים כל הזמן שנתניהו עלול לגרום לפגיעה בטוהר הבחירות כדי לפסול כל תוצאה אחרת. מנגד, בימין טוענים שהמטרה בדיוק הפוכה: השמאל מבין מראש שאין לו סיכוי לנצח בבחירות ולכן הוא מכין את הקרקע כבר עכשיו לטעון בסגירת הקלפיות שהתהליך זוהם ולכן התוצאות לא נכונות.
השבוע עמדו חברי אופוזיציה במליאת הכנסת וטענו במפורש שהימין זיהם את התהליך וזייף את תוצאות הבחירות. וזה רק המבוא וההקדמה למה שנקבל פה במערכת הבחירות עצמה. אלה יטענו לזיופים ואלה יטענו לזיופים ושוב נמצא את עצמנו במבוכה. כי אין יותר ימין או שמאל, ביבי או לא ביבי לפני הכל.
2.
למהומה יש אבא: הכאוס האוחז בכל תחום במדינה, משרת מישהו שיזם אותו
ואם כבר בבריחה מהמהות עסקינן, קשה שלא לקשר את מה שקורה היום לתופעה הזאת של בריחה ממהות. אין צורך להיות קונספירטיביים ואין צורך להגיע לתאוריות מופרכות כדי להבין שמשהו כאן לא טבעי, לא תקין ולא כמו שאנחנו מכירים.
מערכת המשפט כבר מזמן מתנהלת כפיל בחנות חרסינה, באופן שגורם לה – עצמה לאבד אחיזה במציאות ובדעת הקהל. המערכת הזאת דוהרת קדימה בלי שום היגיון, פוגעת בכל מה שהיא עצמה מנסה לקדם, כל זאת רק מתוך בהלה והיסטריה לנהל את המערכה מול השלטון ומול הרשות המחוקקת.
אבל נדמה שהתופעה הזאת כבר יצאה משליטה, כבר המשיכה הרבה הלאה. הרדיפה שאנחנו רואים נגד לומדי התורה וההסתה המופרעת המשתוללת נגד בני הישיבות ונגד כל מי שתורתו אומנותו, נעשית פה ביד מכוונת ובכוונת מכוון. אנחנו לא יודעים לקבוע במסמרות מי מחולל את המהומה הזאת, אבל אפשר להבין בדיוק את מי זה משרת ואת המסקנות יסיק כל אחד לעצמו.
כבר לפני שנים די רבות, היה פה אחד שאמר שמדינת ישראל הולכת למלחמת אחים עד שגופות יצופו בירקון רח"ל ל"ע. גם אלה שהתייחסו אז לדבריו בביטול ונדו ברחמים לאיש המזדקן שמאבד את שפיותו, מבינים היום שהדבר הזה כלל לא מופרך. מדינת ישראל נמצאת בכאוס שלא הייתה בו מעולם, הפשיעה הערבית כבר מזמן יצא משליטה, האלימות בחברה הישראלית כבר מזמן מאיימת ומסכנת חיים כפשוטו, האלימות משתוללת גם מחוץ לחברה הערבית, המציאות הכואבת הזאת נחסכת ברוך ד' מקוראי יתד נאמן, מתוך שמירה על הנפש הנקייה ועל בסיס זכות הציבור לא לדעת, אבל המצב האמיתי הוא שרבים מאזרחי מדינת ישראל מפחדים ללכת ברחוב או בקרבת בני נוער, ולא רק בחברה הערבית ואכמ"ל.
על רקע כל זאת, קיבלנו השבוע את הכאוס שהחל בגלל רדיפת בני התורה. מדינת ישראל נמצאת היום בכאוס שלא היה מעולם וקשה מאוד לנוח על זרי הדפנה ולומר שמדובר סתם בתהליך פוליטי שהתפתח, ברור לכולם מעל לכל ספק שיש מישהו שמרוויח מהדבר הזה. מישהו גוזר קופון מהרדיפה שגוררת תגובה ומגבירה את הכאוס מכל הכיוונים.
קשה מאוד לקבוע בוודאות האם מישהו מכוון את זה כל הזמן, האם זו רק תופעה שהחלה פעם והיום יצאה משליטה, מה באמת קורה והאם היום ניתן עדיין לעצור ולתקן. נחמה פורתא מעט יש כאן, בה נוכל אולי לנחם את עצמנו שההתעצמות של ההסתה, של הכאוס ושל קריסת המערכות תירגע קצת ואולי קצת תפחת במעט אחרי הבחירות. כי הכאוס הזה נועד בוודאות לשרת מישהו שיודע שגם הבחירות הבאות לא ייטיבו איתו ולא יחזירו אותו לקדמת הבמה.
אפשר לומר זאת כמעט בוודאות, שאותה סביבה ואקלים שאפשרו לאותו אדם לדבר בעבר על 'הגופות שיצופו בירקון', היא זו שמן הסתם אפשרה להמשיך ולקדם את הזוועה המחרידה הזאת ולהביא אותה כמעט ידי מעשה לא עלינו.
צריך להתפלל ולקוות שהכאוס הנורא שאנחנו רואים פה, באמת נועד אך ורק לצורכי בחירות, שאחרי הבחירות אפשר יהיה קצת להרגיע ולהסדיר נשימה, להסדיר איכשהו את מצב מעמד לומדי התורה בחוק או בכל הסדר אחר, לפני שארץ ישראל תהפוך באמת למסוכנת לחיי אדם.
כך או כך, בעתיד כשמישהו יצטרך להסיק מסקנות, עלינו לדעת כבר מעכשיו שלכאוס הזה יש כתובת, מישהו יצר אותו, מישהו קידם אותו, מישהו מרוויח ממנו ובזאת אין שום ספק.
3.
קצר בתקשורת: שיחת הצעקות מארה"ב האירה על השקט השורר בין נתניהו לתקשורת
כבר התרגלנו להפכפכות של טראמפ, לנאומים המשעממים והמשמימים שלו ולסתירות המובנות בדבריו, ששברו שיאים שלפיד, בנט וכל הליצנים הללו גם יחד לא הגיעו אליהם.
אם נשים לב, נגלה שהבלבול הגדול ושרשרת הסתירות והזיגזגים שקיבלנו מהנשיא האמריקאי, נובעת מדבר אחד מאוד מרכזי. האיש הזה הוא אחד האנשים המתוקשרים ביותר שהיו אי פעם בפוליטיקה, מעולם לא היה פוליטיקאי שדיבר כל כך הרבה וכל כך צפוף עם הציבור.
היום זה מתאפשר בזכות הרשת החברתית הפרטית שטראמפ מחזיק ומנהל, האיש הזה יושב בכל יום וכותב הודעות ישירות לציבור בלי פילטרים, בלי תקשורת, בלי צורך במיקרופונים ובלי להיות תלוי בחסדי עיתונאים שיסכימו לתווך עבורו את המסרים שלו . וכאילו לו די בכך, האיש הזה באמת – אבל באמת – משוחח עם עיתונאים ולא רק אמריקנים.
רק בתקשורת הישראלית אפשר למצוא את ברק רביד בחדשות 12, את נריה קראוס בחדשות 13, את נתן גוטמן בחדשות כאן 11, את יגאל רביד מערוץ 15 ועוד שורה של עיתונאים שמוצבים בארצות הברית מטעם כלי תקשורת ישראלים, אשר מספרים במפורש כיצד הם פשוט שולחים הודעה או מחייגים – ונשיא ארצות הברית, מנהיג העולם החופשי, פשוט עונה להם. אמנם לא כל הזמן ולא על כל דבר, אבל התופעה קיימת.
אחרי שיחת הצעקות שנערכה בתחילת השבוע בין טראמפ לנתניהו, היו גורמים בלשכת ראש הממשלה שהכחישו את הדיווחים וטענו שטראמפ לא באמת צעק על נתניהו במילים כל כך קשות. אבל אחרי ה"גורמים" הללו, העיתונאים פשוט פנו לטראמפ, כן, לטראמפ עצמו, ושמעו ממנו בדיוק מה היה – לטענתו לפחות – באותה שיחה.
זה מעורר אומנם שאלות קשות על אופן תפקודו של האיש כנשיא, מערכת תקינה לא אמורה לעבוד כך, אי אפשר לנהל את העולם וביחד עם זה לתקשר עם עיתונאים, אפילו רשות מקומית אי אפשר לנהל בצורה כזאת. ראשי ערים שפרסמו בעבר את המספר הטלפון האישי שלהם, קרסו מהר מאוד תחת הנטל והתופעה חזרה לממדיה הטבעיים כתרגיל יח"צ זול ותו לא. אז בוודאי שאדם כמו נשיא ארצות הברית לא יכול ולא מסוגל לעשות דבר כזה.
אז נכון, אי אפשר שמנהיג ינהל דיאלוג כל כך צפוף עם תקשורת, אבל מצד שני אי אפשר שהוא יהיה קיצוני לצד השני. במדינת ישראל ההנהגה קיצונית לצד השני, ראש הממשלה לא משוחח עם עיתונאים, במקרה הטוב הוא נותן תדרוכים אותם אפשר לצטט כ"גורם מדיני בכיר" אבל גם התופעה הזאת הולכת ונעלמת. מדהים לראות איך דווקא בזמן מלחמה, ראש הממשלה לא משוחח עם הציבור ולא מתנהל מול תקשורת באופן בריא, אבסורד לחשוב על זה שעיתונאי ישראלי יכול לתקשר בקלות עם נשיא ארצות הברית אבל חסום אצל ראש הממשלה שלו.
טראמפ אומנם מגזים לצד השני, הוא קיצוני ברמה לא בריאה, אבל זה לא אומר שלעומתו במדינת ישראל צריכים להקצין שוב לצד השני. יש דרך אמצע, יש התנהלות בריאה ונורמטיבית בין מנהיג לבין כלי התקשורת בארצו, שגם בבית הלבן וגם בלשכה בירושלים צריכים לאמץ אותה. לנתניהו יש דרך לעשות וגם לטראמפ יש דרך לעשות, יש באמצע שביל זהב שהם אמורים להיפגש בו.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]
