בעוד יש מי שחושבים שהרפורמה המשפטית היא זו שעלולה להביא בשלב כלשהו לפירוק הקואליציה, הסיפור האמיתי מתרחש דווקא מעל לפני השטח ומבלי לסגת ממנו אפילו שעל. הסיפור האמיתי מתרחש, אי שם בין הכרמים.
צו ההריסה, או במקרה זה העקירה שהוצא נגד כרם בן אליהו שבשילה, הוצא עוד בתקופת הממשלה הקודמת, תחת פיקודו של שר הביטחון שנאבק על תואר שר הביטחון השנוא ביותר בהתיישבות. העובדה שהפלסטינים אינם טוענים לבעלות על הקרקע, אינה מעניינת איש. מבחינת המנהל האזרחי, האיום הקיומי ביותר הם המתיישבים בשטחי יהודה ושומרון והפלסטינים, שיערב להם.
אם בעבר בכל פינוי סמוטריץ’ ובן גביר היו מתייצבים במקום, עכשיו כשכל אחד מהם ראש מפלגה עם שבעה חברי כנסת, הם כבר לא צריכים להגיע לשם. זה לא שסמוטריץ’ ובן גביר הפכו לפשרניים יותר, אבל העובדה שהם מכהנים בתפקידים משמעותיים בממשלה, לעיתים מונעת מהם לומר את אשר על ליבם ולעיתים פשוט אין צורך בכך. במקום להיאבק בשוטרי מג”ב, למנוע מהם את הנפת כף הטרקטור, עד שיחוגו סביבך כאילו היית חוני המעגל המאבק האמיתי מתנהל בלשכות השרים וסביב שולחן הממשלה.
מאז הרכבת הממשלה מתנהל ויכוח של ממש בין שר הביטחון יואב לגלנט, ליו”ר הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ’, על סמכויות המנהל האזרחי, מתפ”ש ועוד. על פי ההסכמים הקואליציוניים, מי שאמור להחזיק בסמכויות הללו, הוא השר במשרד הביטחון (קרי: סמוטריץ’) אבל רגע אחרי החיוכים עם סמוטריץ’, וטקס חילופי השרים במשרד הביטחון – שממנו כבר נעדר השר במשרד – גלנט גילה את האור ונאבק על השארת הסמכויות בידיו.
אם במקרים אחרים, עוד היה למישהו מחשבה שסמוטריץ’ יתפשר על כך, בקואליציה הנוכחית אין סיכוי. כך גם בן גביר בנוגע להכפפת המפכ”ל אליו ועוד. סמוטריץ’ היה זה שטבע בקמפיין הבחירות את הסיסמה ‘מה שאתה מצביע זה מה שאתה מקבל’ ובן גביר הבטיח להחזיר את הביטחון לרחובות. לשניים, אין פריבילגיה שלא לממש את ההבטחות שלהם, אבל האמת היא עמוקה הרבה יותר. לא רק שהציבור שלהם לא יקבל זאת, אלא גם חברי הרשימה שלהם. קולות המחאה שנשמעים מצד עוצמה יהודית, על חוסר הביטחון לאזרחים, הם רק דוגמא.
אצל סמוטריץ’ זה שונה מעט, כיוון שהסמכויות לא בידיו וממילא כל פינוי או כל עקירה, תגרום רק להתלהטות הרוחות עוד יותר, עד לכדי איום ממשי בפירוק הממשלה. כן, הממשלה אישרה את ביטול חוק ההתנתקות, הקבינט סיכם על הכשרת תשעה ישובים ובניית אלפי יחידות דיור (שחלקם אושרו בממשלה הקודמת), אבל אם הרפורמה המשפטית היא עילה לפיצוץ, אי מימוש מדיניות הימין של הממשלה, משמעותה שהגפרור כבר דולק.
נתניהו יודע את זה, הוא אפילו כבר קיבל הערת אזהרה בהיעדרות שרי הציונות הדתית מישיבת הממשלה לאחר הפינוי הקודם, והאזהרה הנוכחית של סמוטריץ’ מפני פיצוץ נלקחת, אצלו בצורה רצינית. גם במחיר של עימות עם שר הביטחון גלנט. איש עם לב ענק, אבל איכשהו הולך בדרכי גנץ ועלול למצוא את עצמו אפילו במעמד זהה לזה של שר הביטחון לשעבר יעלון.
בשקט בשקט, במהלך השבועות האחרונים כבר מתקיימות פגישות בין גורמים בלשכת גלנט, לזו של סמוטריץ’ בנוגע להעברת הסמכויות, אבל לסמוטריץ’ אין סבלנות. מבחינתו, כל רגע שהסמכויות בידיו של גלנט, הן מתכון לעוד הסתבכויות.
בהתאם להסכמים הקואליציוניים, בן גביר כבר הצהיר שבראשון הקרוב הוא יעלה להצבעה את העברת מגב איו”ש לידיו. אצל סמוטריץ’ הסיפור הוא קצת סבוך יותר מבחינה משפטית, אבל למרות זאת נתניהו הבטיח לסמוטריץ’ שהעברת הסמכויות תיעשה בהקדם.
ההבטחה נרשמה, והיא מרגיעה מעט את הרוחות, אבל אם הוא ימשיך למסמס את זה, או לנסות להעלות פשרות כלשהן, הוא ילמד על בשרו ששישים וארבעה המנדטים שבחרו בימין, בחרו לא רק ברפורמה משפטית, אלא גם במדיניות של סמוטריץ’ ובהבטחות בנוגע להתיישבות. לא רק סמוטריץ’ לא יסלח על כך, אלא גם הציבור עלול לנהוג כך.
שביב לא ישכח שבפעם הראשונה שהוא נפל זה היה בגלל שהרבה ימניים לא בחרו למי שלא יודע לשלוט ולממש מדיניות ימין והפעם נתנו לו צאנס אחרון