הפיגוע הקשה בערב שבת קודש בירושלים היכה בכולנו. התחושות והכאב לנוכח מראות מהזירה, של בגדי שבת מגואלים בדם, לא הניחו לכולנו. הרגש הראשוני שעולה מאליו באופן טבעי, עסוק בשאלות ארציות, כמו כיצד היה אפשר למנוע את הפיגוע? מי נתן למחבל רישיון? למה התחנה לא מוגנה? וכן על זה הדרך.
ידועים דברי הרמב"ם בהלכות תענית: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור… אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית. הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים. ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי".
העיסוק בשאלות מדוע וכיצד, משמעותו "יאמרו דבר זה ממנהג העולם". כביכול לו רק היו עמודי ברזל בתחנה – הפיגוע היה נמנע, לו רק גורמי המודיעין היו יודעים – הילדים הזכים וטהורים שנקטפו מאיתנו עוד היה איתנו היום. אבל האמת שזה לא מנהג העולם, אלא כל אחד ואחד עליו לדעת כי "בשלי הסער הגדול הזה עליכם".
השאלות האלו הן חשובות והכרחיות, בפרט עבורנו כנבחרי ציבור, אך הם לא עצם העניין, אלא החיזוק האישי המוטל על כל אחד ואחד לפי עניינו.
בצל הכאב הבלתי נסבל, היה מרגש לראות את המוני בית ישראל, מכל החוגים, העדות והסוגים, מגיעים לבתי האבלים כדי לשאוב דברי חיזוק ועידוד. לראות נערים גלוי ראש מקבלים על עצמם קבלות טובות לעילוי נשמת ההרוגים, אנשים הזרים לכל דבר רוחני מגיעים לשמוע דברי אמונה טהורה ממשפחות הקדושים. בפרט בימים אלו זה לימד שאפשר גם אחרת.
