1.
צלופן של תירוצים:
הטרור, יוקר המחיה, אנרכיית הפגנות השמאל, לא לדאוג: לכל דבר יש תירוץ
רצף האירועים שהתרחשו השבוע בזה אחר זה, הכניס את כולנו לסחרחורת והיה קשה להחליט ממה יש לדאוג יותר. מהמצב הביטחוני, הפוליטי או בכלל הכלכלי. שבוע עמוס כל כך באירועים דרמטיים לא זכור כבר זמן רב.
השבוע הזה התחיל עם אישור ממפכ"ל המשטרה לפיו רצח פוליטי נוסף בישראל הוא תרחיש לא הזוי בכלל והמשטרה נערכת לכך כתוכנית עבודה, עם הקמת צוות שיטפל בהסתה.
השבוע המשיך עם מחאת השמאל שיצאה מכל פרופורציה, איש לא האמין שהטירוף יגיע לשיאים כאלה של אלימות והזיה, בעבר השמאל הזהיר שהימין יחולל בישראל את אירועי גבעת הקפיטול אבל בפועל מפגיני השמאל ומפלגות האופוזיציה הם אלה שמכניסים את זירת הקרב לתוככי הכנסת.
כולם ידעו להזדעזע כשמפגינים חסמו את דרכם של חברי כנסת וצרו על ביתה של ח"כית כדי למנוע ממנה לצאת להצבעות תוך פגיעה בבתה בעלת הצרכים המיוחדים. כולם ידעו לומר שאם מפגיני ימין היו עושים זאת, זה לא היה עובר בכזאת שתיקה וסלחנות. אז נשאלת השאלה – למה באמת? למה זה עובר בכזאת שתיקה?.
האנרכיסטים לא עצרו בבתי הח"כים, הם המשיכו לחסום את כבישי ירושלים ותל אביב ושוב זכו ליחס סלחני מהמשטרה. שוב כולם ידעו לטעון שמפגינים חרדים או ימנים היו מזמן חוטפים יחס אלים יותר ושוב נשאלת השאלה: אז למה באמת קיים ההבדל הזה?
וכשחברי כנסת השתוללו במליאה, התעטפו בדגלי ישראל והתפרצו בצורה אלימה, או כשהפעילים שלהם השתוללו ביציע האורחים והכו בהתלהמות על מחיצת הזכוכית, וכשמפגינים התפרצו לעבר נתניהו וח"כים נוספים בצורה מאיימת, מחזות הזויים שלא נראו בכנסת מעולם, שוב כולם אומרים: "אם רק הימין היה עושה את זה". והנה, השמאל עושה את זה, וזה עובר בשתיקה, וכולם מצקצקים. למה באמת?
ועוד בטרם הספקנו להתאושש מקרבות הרפורמה המשפטית, התבשר העם היושב בציון בהודעה רשמית מלשכת ראש הממשלה, שישראל התחייבה לארה"ב שלא לאשר יותר יישובים חדשים ביו"ש אחרי תשעת היישובים שקיבלו הכרה כתגובה לשני הפיגועים הקשים בירושלים. מסתבר שהפלשתינים פנו לאו"ם וביקשו לקיים הצבעה על גינוי לישראל בגלל האישורים הללו, ארה"ב כדרכה אמורה להטיל וטו, אבל ביידן הרגיש אפעס לא נעים סתם להטיל ווטו, הוא רצה לתת לפלשתינים איזשהו גזר יחד עם מקל הווטו כדי שלא ייעלבו חלילה, אז ישראל סיפקה לו את הגזר הזה.
כן, אם לא הבנתם נכון נסכם את זה בצורה יותר פשטנית כדי שכל תינוק יבין: מחבלים שפלים רוצחים ילדים ומבוגרים חפים מפשע, ישראל לא נלחמת בהם, רק חותמת על כמה טפסים שיתנו הכרה כלשהי ביישובים יהודיים קיימים ביו"ש, הפלשתינים נורא נעלבים והולכים לאו"ם, ארה"ב מנסה להרגיע אותם, וכדי להרגיע אותם דורשת מישראל לא לחתום יותר על טפסים כאלה.
בינתיים, מפרסם דובר צה"ל שכוחות הביטחון נכנסו לשכם ושרטטו מיפוי של בית המחבל שביצע פיגוע לפני חצי שנה כדי להרוס אותו בהמשך. לא מדובר על המחבלים האחרונים שעדיין לא נעשה בעניינם דבר אלא בזה מלפני חצי שנה. אגב, באותה נשימה מספרים לנו שמאחזים יהודיים ביו"ש קיבלו צווי הריסה.
אם עדיין לא הסתחררתם מספיק, מכריז נגיד בנק ישראל על העלאת עלות האשראי, לא בשורה טובה מידי למשק, לכלכלה ולכיס של כולנו. מומחי כלכלה שהתארחו השבוע בוועידת 'יתד נאמן' הזהירו שהשנים הקרובות לא אמורות להיות טובות מידי לכלכלה, אפקט מתמשך של המדיניות הכלכלית בקורונה.
במקביל, בן גביר ממשיך לעשות פרצופים ולשמור על שתיקה מביכה מול גל הטרור, ירי מנשק חם לעבר חיילים ואזרחים ביו"ש הפך לדבר שבשגרה רק שאנחנו לא שומעים על כך כי בחסדי שמים אין נפגעים שם, סמוטריץ' המשיך (עד יום חמישי בצהרים) להתקוטט עם גלנט על הסמכויות שלו במשרד הביטחון ובינתיים מצליחה המליאה סוף סוף לאשר בקריאה ראשונה חוקים ראשונים כלשהם מתוך הרפורמה, אבל אף אחד מהם לא עוסק במשהו שאמור לפתור משהו מכל שרשרת האירועים שהתרחשו כאן השבוע.
כדי לקחת פסק זמן מהסחרחורת הזאת, בואו נפליג מעט אחורה, לימים יפים יותר ורגועים יותר. ימים של ערב בחירות בהם הלך נתניהו מעיר לעיר ומכרך לכרך, רכוב על משאיתו ופרשיו והיה מכריז והולך בקול גדול שרק הוא חייב לקבל את השלטון לידיו כי בנט ולפיד מסוכנים לביטחון, לכלכלה ולדמוקרטיה.
לא צריך להעמיק מידי בכותרות ובסרטונים מאותה תקופה כדי להיזכר, נתניהו שכנע אותנו שחייבים ממשלת ימין כדי להחזיר לאזרחי ישראל את הביטחון, את השקט ולפתור להם את יוקר המחיה. חצי שנה חלפה מאז, חודשיים תמימים חלפו מהקמת הממשלה, איש לא חשב שכל הבעיות ייפתרו במהירות ובתוך רגע אבל בינתיים לא רואים שום תהליך שאמור להוביל אותנו להתגשמות חזון אחרית הימים הזה. הירי מעזה חזר ובגדול אבל התגובה הישראלית נעשתה רפה ושקטה הרבה יותר, גל הטרור משתולל ורק מתגבר בלי שום תגובת נגד אפקטיבית, פתרון ליוקר המחיה לא נראה באופק, והכנסת עסוקה בעיקר ברפורמה המשפטית, נושא חשוב וקריטי בפני עצמו אבל העיסוק המופרז בו משני צידי המפה הפוליטית נראה כסוג של נתיב מילוט ובריחה מהבעיות האמיתיות.
מול הפגנות האנרכיסטים מהשמאל, כולם שואלים "מה היה קורה אם הימין היה מתנהג ככה". באותה מידה אפשר לשאול מה נתניהו היה עושה עכשיו אם שבוע כזה היה קורה במשמרת של בנט ולפיד. בעצם לא צריך לשאול, הוא הרי עשה את זה רק לפני חצי שנה.
בשלב זה מגיע שלב התירוצים. פתאום מתחילות הדלפות על התקדמות איראנית לכיוון פצצה גרעינית ויש כבר מי שיודע לרמוז על דיוני חירום שמתקיימים במערכת הביטחון, כך שיתכן והמדיניות הרופסת ביו"ש נועדה לשמור על שקט שיאפשר לממשלה ולצבא להיערך לאיום האיראני. אף אחד אמנם לא מזלזל באיום האיראני, אבל הוא נשמע מוכר מידי, זה מה שנתניהו עושה כבר 20 שנה, מזהיר אותנו מהאיום האיראני כדי לתרץ את היד הרכה ביו"ש ובעזה. פתאום זה חוזר ולנו חוזרת תחושת הדה-ז'וו.
יוקר המחיה גם הוא לא משהו שאפשר לפתור ברגע, זה נכון. אבל בינתיים מה שאנחנו שומעים מהממשלה זה תירוצים. בטרור לא נלחמים כי היועהמ"שית והבג"ץ, בטרור לא נלחמים כי איראן, ביוקר המחיה לא נלחמים כי זה מסובך וארוך וגם אין תקציב מדינה, הרפורמה המשפטית לא מתקדמת ויש ניצני פשרה כי השמאל וההפגנות והתקשורת, מפגיני השמאל זוכים ליחס מועדף כי הם פריבילגים, לכל דבר יש הסבר. רק דבר אחד אין: תוצאה.
נחדד לרגע: מה זו בעצם ממשלה? ממשלה כשמה כן היא. היא מושלת, היא מיישמת את המדיניות שלה על כל המערכות כי היא יכולה, כי היא רוב, כי זו תפקידה. רוב אזרחי ישראל הם אנשי ימין שבחרו ממשלה כזאת שהבטיחה להם לעשות בדיוק את זה אבל בינתיים הם מקבלים תירוצים. תירוצים גם בנט ולפיד מכרו לנו, בשביל זה לא צריך את נתניהו. ואם הממשלה לא מצליחה ליישם את מה שהבטיחה, אז במה בעצם היא ממשלה? מה מגדיר אותה כממשלה? כבר למעלה מעשרים שנה שנתניהו משכנע אותנו שרק הוא ימין וימין זה רק הוא. והנה היום, חודשיים אחרי הקמת ממשלת החלומות הזאת, אנחנו מקבלים שבוע כזה מטורלל אבל הוא עטוף לפחות בעטיפה יפה. עטיפת התירוצים.
2.
תותח של פרחים
הבעיה של הימין היא כבר מזמן לא בהסברה ואין שום טעם בקמפיין הסברה
ומעניין לעניין באותו עניין: "נכשלנו בהסברה" אמרו השבוע כמה וכמה חברי כנסת ופעילים בולטים מהימין, נוכח המציאות המטורפת, נוכח השתוללות השמאל והגיבוי שמקבלים האנרכיסטים מכל מפלגות השמאל מרוב כלי התקשורת ומכל המערכות הרשמיות כמו מערכות החינוך, חברות ההייטק וחברות גדולות במשק שהצטרפו לשביתה ולמחאה.
השיח הציבורי השולט במדינת ישראל הוא חד משמעי נגד הרפורמה המשפטית, אותה מקבל הצופה בבית במעטפת של אפוקליפסה, קריסת העולם, סוף היקום וקץ המדינה. אנשי הימין יכולים לזעוק מרה על האפליה ועל היחס המתון שמקבלים האנרכיסטים מצד מערכות אכיפת החוק אבל קולם לא נשמע, הוא נבלע בבליל צלילי הזעזוע הקולקטיבי הנשמע מכל תחנת תקשורת, מכל עיתון ומכל רשת חברתית.
בישיבת סיעת הליכוד היו כאלה שהעלו את הדרישה, להקצות סכום כסף גדול למערך הסברה נגדי שישמיע את הקול השפוי, שיחזיר את השיח לפרופורציה ויאפשר דיאלוג אמיתי וענייני על הרפורמה עצמה. באופן עקרוני מדובר בדרישה הגיונית וצודקת, בעולם שלנו שום דבר לא הולך בלי קמפיינים ושטיפת מוח. אבל במציאות לא נראה שזה מה שיביא את השינוי.
יותר מארבעים שנה אוחז הימין במושכות השלטון ועד היום הוא לא באמת הצליח לשלוט במדינה. כשהחל מפעל ההתיישבות ביו"ש לפרוח ונתקל במלחמה שניהלה נגדו התקשורת אמרו אז מנהיגי ההתיישבות כי הם הצליחו אולי להתנחל על הגבעות אבל לא הצליחו להתנחל בלבבות. המדיניות הממלכתית של בגין והבאים אחריו השאירה על מקומם את כל בעלי השליטה במוקדים הנכונים כמו מערכת המשפט והתקשורת ושלא לדבר על מוקדי המימון בחו"ל.
הימין מעולם לא שלט באמת במדינה ומעולם לא עשה דבר כדי לשנות זאת. ככל שחלפו השנים המלחמה הפכה להיות קשה יותר עד שהגענו למצב הנוכחי בו מנסה הימין לחולל רפורמה משפטית ונתקל בתגובה קיצונית כל כך מהצד השני. אם רפורמה כזאת היתה נעשית מיד במהפך 77 או לפחות בתקופה הראשונה בה הנהיג ברק את האקטיביזם השיפוטי, המלחמה היתה קלה יותר ואולי אף מסתיימת בניצחון. אבל מנהיגי הימין דאז לא השכילו לעשות זאת.
היום, אם מנהיג ימני רוצה לחולל באמת שינוי מעשי, הוא צריך לבצע רפורמה חדה וחזקה גם במערכת המשפט וגם בתקשורת, בלי למצמץ ובלי להתרשם מהזעקות, לא לדבר על שום פשרה ולא לנסות להיראות ממלכתי, כלום. הוא צריך פשוט לעשות זאת ולעשות מהר, הכי מהר שאפשר, בטרם תצליח המערכת לתפור לו תיק משפטי ותקשורתי ולחסל אותו. זו הדרך היחידה.
כל זמן שלא קורה דבר כזה, המערכה בעצם אבודה. לליכוד אין שום טעם ואין שום צורך לשפוך מיליוני שקלים על הסברה ועל קמפיין נגדי בעד הרפורמה. המלחמה הזאת אבודה. הבעיה של הימין היא לא בהסברה, הבעיה היא במהות. הימין היום פשוט לא מספיק ימין ולא מספיק אקטיבי. נתניהו לא מיישם מדיניות ימין וגם הרפורמה המשפטית מתנהלת בעצלתיים תוך פיזור מסרים מתוקים מדבש על 'נפש חפצה' ועל מוכנות להידבר ולהידבר, העיקר לצאת טוב בתקשורת. ככה לא מחוללים מהפכה ולזה לא קוראים ימין.
מכונת ההסתה משמאל כבר משומנת מאוד, משומנת מידי. אי אפשר לעצור אותה עם קמפיין יקר ככל שיהיה. לעשות היום קמפיין ימני זה כמו לצאת לקרב עם תותח שיורה פרחים ושושנים. את זה היה צריך לעשות לפני 40 שנה או לפחות 20. לא היום. היום הכלים הם אחרים, הכלים הם פשוט לקום ולעשות, לקום ולשנות. להעביר את הרפורמה המשפטית כולה בהליך בזק בלי לעצור, בלי להתייפייף ובלי לרמוז על נכונות לפשרה. לנהל מדיניות ימין קשוחה ברמת המאקרו, בכל הנושאים בלי להתרגש. רק אחרי השינוי המעשי אפשר יהיה כבר לחייך ולדבר יפה.
אבל זה כבר חלום מתוק, לא נראה שיש היום מישהו בימין שיכול לקום ולעשות זאת, במיוחד לא תחת נתניהו.
3.
הקרב יסתיים, המלחמה תימשך:
המאבק ברפורמה המשפטית הוא לא נגד הסעיפים שבה, אלא נגד מי שמוביל אותה
קשה לבחון את המלחמה סביב הרפורמה המשפטית בכלים אובייקטיביים, זאת מפאת ההרעשה הכבדה הנשמעת מכל הכיוונים וחוסה תחת בליל סיסמאות, כותרות והצהרות עד שקשה לבחון את סעיפי הרפורמה עצמה הטובים הם אם רעים.
מסתבר שהרפורמה עצמה לא כל כך נוראה כמו שהשמאל עושה ממנה ולא כל כך מהפכנית כמו שהימין היה רוצה (ועל כך תוכלו לקרוא בהרחבה ובטוב טעם בתחקיר של ט. כץ המתפרסם בהמשך גיליון זה). אבל עוד לפני שצוללים לעומקה של רפורמה, די ברור שהמלחמה הניטשת סביבה היא לא עניינית אלא פוליטית. רוב מצביעי השמאל תומכים עקרונית בחלק מסעיפי הרפורמה וחלק ממצביעי הימין יתנגדו לסעיפים אחרים בה, אם זה רק היה הנושא לדון בו.
המלחמה המשתוללת כעת ברחובות ישראל היא לא מלחמה על הרפורמה אלא על הכיוון הכללי אליו צועדת מדינת ישראל, וזו לא רק מלחמה של ימין מול שמאל כי בתכלס נתניהו לא ממש ימין וחלק לא מבוטל ממצביעי לפיד, גנץ וסער הם לא ממש שמאל ובוודאי שלא שמאל קיצוני.
המלחמה כעת היא מלחמה על נושא אחר לחלוטין, שדווקא משום שהוא רחב מאוד ודורש דיון עמוק הרבה יותר, נזכיר אותו רק בקצרה ובכותרות. המלחמה הזאת היא של שמרנות מול פרוגרסיביזם. זו מלחמה של מי שחושש לאבד את העוגן שיאפשר לו להפוך את מדינת ישראל לעם ככל העמים, מול ימין שנעשה בכל יום ימין קיצוני יותר, אמנם דתי יותר אבל גם לאומני הרבה יותר.
העולם כולו צועד לגבולות הקיצון, אם זה באיסלאם העולמי שמתרחב ונעשה מסוכן יותר כשהוא סוחף אליו רבבות צעירים מוסתים ואם זה להבדיל אא"ה בתופעה המבורכת בישראל בה רוב הצעירים מגדירים את עצמם מאמינים בקב"ה, אוהבים את היהדות ומשתדלים לשמור מה שאפשר. מצד שלישי, גם הפרוגרסיביזם נעשה קיצוני יותר ולוקח את העולם המערבי לשינויים מרחיקי לכת באופי האנושות הבסיסית שאין כאן המקום להרחיב בהם.
הלוחות הטקטוניים הללו מתחככים זה בזה ומתחילים להתרחק זה מזה, ברווח שנוצר מתחילה מלחמה של אי ודאות לאן ללכת ובאיזה לוח לבחור. השטחים האפורים כבר לא קיימים וכל אחד נדרש לבחור לו צד קיצוני אחד ללכת איתו, רבים מאוד נקרעים בתוך עצמם כי הם רוצים גם וגם, קצת מזה וקצת מזה. הסערה שהתרחשה השבוע בכותל בה נדרש ח"כ הרב פינדרוס לבלום בגופו את הח"כ הרפורמי שביקש לחלל את קדושת המקום, היא דוגמא קטנה ומיניאטורית למלחמת האימים הגדולה בין היהדות לעולם המערבי והרפורמי שעדיין חושב שאפשר לשלב דת ופרוגרסיביזם.
לתוך שדה הקרב הזה נכנסו חילופי השלטון בישראל ולאחר מכן הרפורמה המשפטית. מי שמממן ומארגן את הפגנות השמאל לא בא לעשות זאת מתוך רצון להגן על מערכת המשפט אלא מתוך רצון להילחם ולהכריע במלחמה הכוללת, לא רק בין ימין לשמאל אלא בין הצדדים הקיצוניים. המלחמה ברפורמה היא בעצם המלחמה של מי שמנסה לקחת את מדינת ישראל לכיוון מאוד מסוים ומאוד מסוכן. ונכון להיום, בצד השני אין עדיין מישהו שיודע לבלום את זה באפקטיביות.
המלחמה הזאת תימשך גם אחרי שנושא הרפורמה יירד מסדר היום, אבל בזאת יש לדון בהרחבה הראויה ומקבלי ההחלטות יצטרכו להידרש לנושא ביתר אחריות וכובד ראש.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
סתם פסימי אחד כמו גפני
יישר כוח על המאמר!