1.
רשת הביטחון של הקואליציה:
נתניהו לא ממהר לפתור את המשברים בממשלה, הוא זקוק להם ואף מייצר אותם
בשבוע שעבר, כשמוסף 'יתד השבוע' עשה את מסלולו על גלגלי מכבש הדפוס, נועדו בלשכת ראש הממשלה שני השרים ששובצו במשרד הביטחון, וחתמו על פשרה שהדביקה פלסטר על אחד המשברים המשמעותיים הראשונים בחייה של הממשלה הצעירה.
המתיחות בין סמוטריץ' לגלנט לא הסתיימה, אבל שני הצדדים הכריזו על הודנה, הפסקת אש עד לפיצוץ הבא. סמוטריץ' לא יצא מרוצה לחלוטין מהעסקה, הוא לא קיבל את כל מה שרצה ולא מה שביקש והוא נאלץ להסתפק בפחות.
על פי ההסכם הקואליציוני אמור היה סמוטריץ' לקבל בעלות מוחלטת על המנהל האזרחי וכן תקנים נוספים שיעניקו לו השפעה מסוימת על פינוי מאחזים, נושא שאמור בכל מקרה להישאר בידי גלנט, אך בסופו של דבר נושא הפינויים נשאר ללא מענה ברור ובכל מקרה שיקול הדעת נותר בידי נתניהו.
השינוי היחיד לטובה היה בעצם התנעת ההסכם. עד לאותו רגע, סמוטריץ' לא קיבל מאומה ממה שהובטח לו בהסכם הקואליציוני והוא רק ספג אש ממצביעיו שהמתינו לתוצאות. ההישג אם כן מבחינתו הוא עצם העובדה שנתניהו אכן נדרש לנושא והביא משהו. פחות בהרבה ממה שהובטח אבל לפחות משהו, וכך הודבק הפלסטר על המשבר הנוכחי.
הסיבה היחידה שבגינה נדרש נתניהו לנושא היא כי הוא היה חייב. סמוטריץ' ואנשיו כבר הציבו איומים מעשיים על ההצבעות במליאה, על המעורבות שלהם בחוקים החשובים לליכוד, על האצבעות שלהם בהצבעה הממשלתית על תקציב המדינה ונתניהו נלחץ לקיר. ונתניהו כמו נתניהו, רק כשהוא נלחץ לקיר מתחילים הדברים לזוז.
מי שקלט את זה מיד אחרי סמוטריץ' היה אבי מעוז, שלא הסתפק באיום אלא הגיש התפטרות הלכה למעשה מהממשלה והצהיר כי הוא חוזר להיות ח"כ מן השורה, זאת לאחר שבתקציב המדינה שאושר ביום שישי שעבר, הוא לא קיבל אפילו שקל אחד ממה שהובטח לו בהסכם הקואליציוני עבור השינויים במערכת החינוך. עם זאת, יש כמה דברים שמעוז לא לקח בחשבון.
מעוז לא לקח בחשבון שבהיותו סיעת יחיד בלי אצבע בממשלה, גם הוא אם יפרוש לא יהיה זעזוע משמעותי בקואליציה, מה גם שעצם הרפורמה שלו במערכת החינוך גוררת ביקורת קשה מהאופוזיציה, ביקורת שנתניהו מעדיף לוותר עליה. יש לו מספיק מלחמות על הראש על הרפורמה המשפטית כך שהוא לא יזיל דמעות אם ייחסך לו עוד מאבק גם במערכת החינוך.
התוצאה אם כן היתה שחלפו 48 שעות והתפטרות מעוז נכנסה לתוקף מבלי שאף אחד ינסה לבלום זאת, כפי שמעוז כנראה ציפה שיקרה.
הבא בתור שקיבל שיעור במדעי הנתניהו הוא השר הרב מאיר פרוש, שגילה גם הוא כי לא קיבל את הסמכויות שהובטחו לו בנושא הילולת הרשב"י זיע"א במירון, זאת בין היתר בעקבות מחלוקת פנימית מול ש"ס והעוסקים בנושא מטעמה. הרב פרוש איים גם הוא בהתפטרות מהממשלה וכאן בשונה ממעוז, נתניהו כן נלחץ והשקיע מאמצים למציאת פשרה. הרב פרוש הוא לא אבי מעוז ולהתפטרות שלו יש משמעויות רחבות יותר על מספר האצבעות בממשלה ועל היחסים עם יהדות התורה, כאן נתניהו כבר כן נלחץ לקיר.
את השיעור הבא במדעי הנתניהו קיבלה דגל התורה כמובן, שעל פי הוראת גדולי ישראל היא לא חלק מהממשלה עצמה ולכן לנתניהו זה פחות בוער כשהמתיחות לא משפיעה על הנעשה בישיבות הממשלה. בתקציב המדינה לא הוכנסו הסכומים שהובטחו עבור השוואת תנאי מוסדות הפטור וגם לא לרשות החרדית הנמצאת באחריותו של סגן השר הרב מקלב, כמו גם סעיפים נוספים.
נתניהו זימן השבוע את הרב גפני והרב מקלב לפגישה דחופה כשהבין שמדובר בסיפור רציני ובדגל התורה לא מתכוונים להתפשר על הדברים הללו. הפגישה עצמה התנהלה באווירה חיובית, נתניהו הבטיח לחזור עם תשובות שיניחו את דעתם של נציגי דגל התורה אך לפי שעה התשובות טרם התקבלו נכון לשעת כתיבת שורות אלו. אולם גם כשזה יקרה והחלטה תתקבל לכאן או לכאן, זה יקרה רק בהתאם למה שילחיץ יותר את נתניהו. ככל שהוא יבין שהאיום עליו רציני יותר כך גדל הסיכוי שהוא יקיים את ההבטחות שחילק בנדיבות בהקמת הממשלה.
עוד אחד שמבין זאת היטב הוא דודי אמסלם שאחרי המשבר הקשה והלחץ שהפעיל תוך איום בהיעדרות מהצבעות, הוא קיבל כבר את הג'וב ושובץ כשר נוסף במשרד המשפטים יחד עם תפקיד השר לשיתוף פעולה אזורי. אבל אמסלם מכיר את נתניהו יותר טוב מרבים אחרים ולכן הוא עדיין לא נכנס רשמית לאף אחד מהתפקידים האמורים, המינוי לא מגיע לאישור הכנסת עד שהוא לא יקבל בפועל את כל התקציבים, הסמכויות והתקנים למקורביו בשני המשרדים. לוין לא מוכן לשחרר לאמסלם סמכויות רבות מידי במשרד המשפטים ולכן אמסלם לא ממהר לשום מקום. ככל שיחלוף הזמן ואמסלם יאבד סבלנות כך יגדל הלחץ על נתניהו ואז הוא יקבל את המגיע לו במלואו.
המשברים הללו בממשלה לא אמורים לרגש אף אחד, משום שלא משנה כמה הם יהיו חמורים, חריפים ומשמעותיים הם עדיין לא מפתיעים אף אחד. זאת ההתנהלות של נתניהו כבר שנים רבות, זה האיש וזה האופי שלו. הוא לא ידחה למחר משבר שאפשר לדחות למחרתיים, הוא לא ימהר להבטיח ובוודאי שלא לקיים שום הבטחה כל זמן שהוא לא יהיה ממש חייב לעשות זאת וגם המשברים עצמם משרתים אותו.
ממשלה יציבה ונטולת משברים מלחיצה מאוד אנשים כמו נתניהו. הוא חייב שבכל רגע נתון כל האפשרויות יהיו פתוחות בפניו, הוא חייב מרחב תמרון ולכן הוא לא אוהב יציבות שמחשקת אותו לפינה, כי בפינה ההיא הוא חייב ללכת על פי התכנית. זאת גם הסיבה שחלק גדול מהמשברים הללו היה צפוי מראש ואף מתוכנן. מה שאנו רואים היום זה את מה שהיה צפוי מראש ואף פורט בהרחבה בבמה צנועה זו עוד לפני הקמת הממשלה. לא חלף זמן רב מידי מהבחירות וכולנו זוכרים את החודשיים התמימים שלקח לו להרכיב ממשלה שלכאורה מובנת מאליה. הבלונים המתפוצצים היום בתוך הממשלה הם הבלונים שנתניהו ניפח בכל הכח בזמן ההסכמים הקואליציוניים.
אין זה אומר שהממשלה עומדת להתפרק, ממש לא. גם כניסתו הצפויה של גנץ לממשלה, אם בכלל תתרחש, לא תתרחש בקרוב. אבל נתיבי הבריחה וההצלה לכיוונים הללו קיימים כל הזמן, נתניהו יוצר אותם ושומר עליהם, זה חלק משגרת יומו וזו רשת הביטחון שלו.
2.
התבערה והלפיד:
מדוע נתניהו מפנה את האשמה דווקא לכיוונו של ראש האופוזיציה
ההצהרות שראש הממשלה נתניהו נשא השבוע לתקשורת כמו גם המסרים שהעביר דרך הרשתות החברתיות, נשאו מסר חדש – ישן שלא נשמע עד כה מתחילת המחאה נגד הרפורמה המשפטית. נתניהו הקפיד להשתמש שוב ושוב בניסוח 'פעילי האנרכיה בהנהגת לפיד' כשהוא מפנה את האצבע המאשימה לאיש אחד שעומד לכאורה מאחורי כל הסיפור הזה ומשגר לעברו האשמות קשות מאוד.
הפעולה הזאת למעשה מעניקה ללפיד כח חסר תקדים, כח לא לו. לפיד לא יזם את המחאה נגד הרפורמה והוא גם לא מנהיג אותה. אין לו שליטה עליה לטוב ולמוטב למרות הקרדיט הפוליטי שהוא מנסה לגזור עליה. כשלפיד עומד בתפקיד המשמעותי של ראש אופוזיציה, נח לו מאוד להשתמש גם במחאה הזאת ולעודד אותה, לקחת חלק פעיל בהפגנות ובסיקור התקשורתי כדי להסיח את הדעת ממה שבאמת קורה באופוזיציה ומחוסר היכולת שלו לאחד את כלל המפלגות בה למאבק אמיתי בממשלה מתוך הכנסת.
אבל גם נתניהו מצידו צועד באותו מסלול קבוע ומקובע, בדיוק בקווים המאפיינים אותו ואת התנהלותו. נתניהו במסרים שלו נוהג תמיד לשרטט זירה, לסמן טריטוריה ולנסות לבנות את המפה לפי האינטרסים שלו. בדיוק כפי שהוא עושה לפני מערכת בחירות, משרטט גבולות של ימין מול שמאל, טובים מול רעים, הוא בונה טרמינולוגיה שנכנסת לשיח וגורם בכך גם ליריביו להתכנס אל תוך הגבולות הללו.
באופן עקרוני, נתניהו היה יכול להאשים לא פחות גם את גנץ, את ליברמן ואולי אפילו לשעברים כמו אהוד ברק, אולמרט ועוד שורה ארוכה. אבל אין לו שום ענין בכך, יש לו ענין להציב את לפיד כמנהיג האופוזיציה וכמנהיג המגמה כולה, וזאת משתי סיבות. האחת היא כי הוא אויב חלש יותר ואם הוא יהיה בפרונט יהיה יותר קל לנצח אותו. הסיבה השניה היא למקד בו כמובן את תשומת הלב כדי להכשיר כביכול אנשים אחרים כמו גנץ ולסמן אותם כמתונים יותר ואולי אף כשותפים לגיטימיים לעתיד, כפרטנרים לריפוי ושיקום מדינת ישראל כשהשעה תהיה כשרה לכך.
נתניהו כבר עשה זאת בעבר. בתחילת הכאוס הפוליטי כשהחלה שרשרת מערכות הבחירות, נתניהו נהג להפנות את נאומיו ומסריו נגד לפיד ובכל הפך אותו בעצם למנהיג השמאל, מה שסייע לו אחר כך לבנות ממשלה פריטטית עם גנץ. לפיד חייב לנתניהו הרבה מאוד בכל הקשור לתדמית הציבורית שלו, באופן אירוני דווקא נתניהו הוא זה שבנה ללפיד את תדמית המנהיג והוא זה שסייע לו להתקבע כמוביל מפלגות השמאל.
ולכן מענין מאוד שדווקא השבוע החליט נתניהו לשלוף שוב את אותו קלף מהמגירה. שמו של לפיד שורבב יותר מידי פעמים לנאומיו של נתניהו תוך ביקורת קשה מאוד. בכך נתניהו מפנה גם את הזעם הציבורי של מצביעי הימין לכיוונו של לפיד ומתעל אליו את הכעס והתסכול, למרות שלפיד עצמו היה מאוד רוצה להיות זה שיוזם, מנהיג ומוביל את המחנה, מה שלא קיים בפועל.
אחד הכללים הברורים והקבועים בהתנהלותו של ראש הממשלה הוא שכשהוא מנסה בכח לגרום לנו לדבר על משהו אחד, כדאי לבדוק על מה הוא לא היה רוצה שנדבר. וכשהוא מדבר יותר מידי על לפיד הוא רוצה כנראה שנשכח קצת מהאחרים, מאנשים שחלקם במחאה וההפגנות אינו קטן יותר מחלקו של לפיד אבל האצבע של נתניהו לא מופנית אליהם. נתניהו סימן השבוע שביל חדש, יהיה מעניין לעקוב לאן הוא יוביל.
3.
גיבור של מילים:
יש הרבה מה לעשות נגד הטרור עוד לפני חקיקה חסרת משמעות, אבל הרבה יותר קל לחוקק ולצעוק מאשר לטפל
בצהרי יום רביעי השבוע, אישרה מליאת הכנסת בקריאה טרומית את חוק עונש מוות למחבלים, חוק אותו מנסים ח"כים שונים לאורך השנים לחוקק שוב ושוב, כמובן ללא הצלחה.
הפעם הגישו את החוק חברי עוצמה יהודית ובראשם ח"כ לימור סון הר-מלך, רעיה שכולה שנפצעה בעבר בפיגוע אכזרי בו נרצח בעלה הי"ד. החוק כשלעצמו ובמיוחד המניעים וההסברים המנמקים אותו משכנעים מאוד, אין איש שחולק על אף מילה ממה שנכתב בדברי ההסבר לחוק הזה, מילים שנכתבו מדם ליבם של המציעים. במצב הזה הורגשה היטב גם הביקורת נגד חברי יהדות התורה, שבהוראת רשכבה"ג מרן רה"י שליט"א ובהתאם לעמדת כל גדולי הדורות, נמנעו בהצבעה ולא השתתפו בחקיקה רגישה מסוג זה.
למעשה, למרות שהחוק עצמו נכון והנימוקים לו נכונים עוד יותר, דווקא זה מה שמסביר את האבסורד בקידומו. חקיקת חוק כזה נועדה בעיקר לשחרר קיטור של תסכול מול הטרור הגובר ובמידה מסוימת אף מהווה בריחה נוחה ונעימה מאחריות.
באופן טכני, על פי החוק הקיים בישראל רשאי בית דין צבאי לגזור עונש מוות על מחבלים ואפילו על חייל ישראלי שנמצא בוגד בזמן מלחמה. אבל עונש מוות מעולם לא הוטל על אף מחבל, ולא רק בגלל בג"ץ או הפרקליטות. ממש לא. מומחי הביטחון ומקבלי ההחלטות המקצועיים במערכת הם אלה שקובעים את המדיניות והם מבינים שהוצאה פומבית להורג של מחבל תביא הרבה יותר נזק מתועלת. כלומר – לא החוק הוא זה שמונע כיום הוצאה להורג של מחבלים.
בן גביר ושותפיו נבחרו לכנסת בדיוק על האג'נדה הזאת, הם הבטיחו לשנות גישה ולהנחיל בישראל מדיניות ימין, כזו שמכה את הטרור ומפעילה יד קשה שתגרום למחבלים לחשוב שבעתיים לפני כל פיגוע. בפועל כבר חודשיים שהטרור רק מתגבר, ישראל מדממת ומוכה ושום דבר, אבל שום דבר לא השתנה במדיניות. בן גביר התגלה כגיבור של מילים וקצת פחות אפקטיבי במעשים. הוא מאשים בינתיים את כל העולם, מפנה הרבה ביקורת לייעוץ המשפטי אבל כולם יודעים שלא זה הסיפור פה.
מדינת ישראל לא הורסת בתי מחבלים, לא מגרשת אותם ולא עושה שום דבר ממה שהימין צועק שצריך לעשות. וזה לא רק מערכת המשפט. זה גם – אבל לא רק. אחרי כל פיגוע מתחיל תהליך מופרך והזוי עד שמגיעים בכלל לבית של מחבל ומדביקים כמה ברזלים על החלונות לקול צחוקה המתגלגל של המשפחה. במציאות כזאת, מישהו באמת חושב שאם יעבור בכנסת חוק עונש מוות למחבלים בשלוש קריאות, מדינת ישראל תרכוש פתאום כסא חשמלי חדש ומבריק מתוצרת סין ותתחיל להושיב עליו את המרצחים? האם החוק החדש בספר החוקים הוא זה שישנה פתאום את כל תפיסת המודיעין והמדיניות? מערכת שנמנעת מהריסת קיר, תתחיל להתפאר בהוצאות להורג ראוותניות? כמה ניתוק צריך כדי להאמין בכך.
בן גביר וסון הר-מלך עמדו השבוע מעל הדוכן והסבירו את החוק בטוב טעם, הם זעקו מדם ליבם את כל המסרים הנכונים וקשה היה שלא להזדהות עם הכאב האמיתי והעצום. אבל דווקא משום כך, יותר כואב היה להבין בסיום ההצבעה שמדובר כאן במהלך שלא מוביל לשום מקום, ממש משחק מיותר ברגשות. אותו בן גביר שזועק על הדוכן חוטף אש צולבת מהמצביעים שלו בגלל אוזלת היד שהוא מגלה ובגלל רשימת הנרצחים המחרידה ההולכת ומתארכת. אם בן גביר באמת כזה גיבור, מדוע המערכת לא מתחילה לעשות שימוש בסעיף החוק שכבר קיים ומאפשר למערכת להוציא להורג מחבלים? למה צריך חוק חדש?
ונעזוב רגע את עונש המוות. נראה אותו מתחיל הרבה קודם, בצעדים הרבה פחות דרמטיים. שיתחיל להפעיל את המשטרה שהוא מופקד עליה, את היד הקשה שהבטיח מול משפחות מחבלים, נראה אותו מזרז את הריסת בתי המחבלים וגורם לזה שרק מערכת המשפט תישאר באמת המעכבת היחידה. בינתיים הוא אפילו לא בכיוון. אז איזה הסבר יש לכך שהוא מגיע לכנסת ומנופף בחוק חסר שיניים וחסר משמעות מעשית תוך שימוש בכאב ובטראומה של יהודים שסובלים? הרי אותן סיבות ממש מהוות בעצם כתב אישום נגדו. ההגה בידיים שלו, הוא נמצא במקום הנכון ליד המושכות. אבל במקום לשלוט ולקיים את מה שהבטיח, הוא בורח לחקיקה חסרת משמעות. ומשכך, אין שום הצדקה לאף מילה של ביקורת כלפי אלה שבחרו להימנע.
לתגובות: [email protected]
"בורח לחקיקה חסרת משמעות" (בן גביר).
זה לא רק עניין של חקיקה חסרת משמעות. החקיקה היא משמעותית מאוד לבן גביר: הרבה רעש וצלצולים! הרבה כותרות והתגוששויות! הרבה התלהמות וקמיצת אגרופים! הרבה דמגוגיה!
כי זה מהותו של בן גביר. זה מה שהוא יודע לעשות. וזה מה שהביא אותו עד הנה. ולכן זה גם מה שהוא ימשיך לעשות ולא שום דבר אחר.
כי בן גביר הוא לא איש המעש ומעולם לא היה. הוא איש הצעקות ובכך הוא מצטיין. ועל תקן זה הוא נבחר. יש אנשים שהצעקות הללו עושות להם טוב והם לא צריכים משהו אחר.
יישר כוח על המאמר!