רוח וצלצולים: בן גביר איים באקדח ריק מכדורים / יוסף טיקוצ'ינסקי

1.
הבלון והאוויר:
משבר נתניהו ובן גביר התאפיין בהרבה רוח. אבל היא עלולה גם להתעצם

מי שהופתע מעוצמת המשבר שפרץ השבוע בין נתניהו לבן גביר, שיקום.

אין דבר שהיה יותר צפוי ומתבקש מהסכסוך המתוקשר ורווי ההצהרות הקולניות של בן גביר וחבריו למפלגה, שהגיעו לשדרות המופגזת כדי לנהל משם את המשבר הפוליטי. אם יש משהו שהיה צפוי בסדר יומה הממשלה נוכח ההסלמה בדרום, זה משבר מהסוג הזה. ומה שעוד יותר צפוי היא המהירות שבה זה אמור להסתיים.

האירוע הזה הוא התפוצצות צפויה של עוד בלון אותו ניפח נתניהו בחודשיים התמימים שהיו בין הבחירות להקמת הממשלה. זה אחד המוקשים שהונחו בין יסודותיה של הממשלה וההתפוצצות שלו היתה רק ענין של זמן. אף אחד לא חשב שחיבור בין נתניהו הממלכתי והמאופק לבין בן גביר האסרטיבי והרועש יניב ממשלה מתפקדת ושקולה.

מה שמשעשע בכל הסיפור הזה הוא שגם לבן גביר וגם לנתניהו יש את היכולת לזרוק את האחריות למתרחש זה על זה ולנסות לגזור קופון על האירוע. המציאות היא שהממשלה שנבחרה תחת ההבטחת של ימין על מלא, לא מספקת את ההבטחות לבוחריה ולא מיישמת את המדיניות שלשמה נבחרה. מכאן ואילך זה נתון לפרשנות. נתניהו זורק את כל האחריות על בן גביר, אשר מצידו זורק את האחריות בחזרה כלפי מעלה.

נתניהו הוא אלוף העולם בסיכול אויבים מבית. ובזכות זה הוא מצליח ביד אמן להוציא את בן גביר חלש, רופס וחסר יכולת. הוא מעניק לו תקציבים נדיבים של תשעה מיליארד שקלים ומבטיח לו להקים משמר לאומי אזרחי שיתגבר את המשטרה, שני הדברים הללו עדיין לא קרו, אבל על שניהם בן גביר יצא בהצהרות רהב קולניות כדרכו כשהתגובה המיידית היא ביקורת קשה מאוד באופוזיציה וגם בחלקים מהקואליציה. זה רווח ראשון שנתניהו גרף, הוא העלה את בן גביר על בריקדות והשאיר אותו להתמודד עם התוצאות.

זה המשיך באוזלת היד של המשטרה נוכח הפיגועים הקשים וזאת במקביל לעליה מטורפת באחוזי הפשיעה במגזר הערבי, תחום שבן גביר הבטיח לטפל בו ולפתור אותו. האזרח מן השורה, הן היהודי והן הערבי מרגיש חסר אונים ולא חש בשום שינוי לטובה באף תחום. נתניהו מרוצה מהמצב הזה וזה חלק מהמהלך שמסייע לו לקבור פוליטית את בן גביר ואת ההצלחה המטאורית שלו בבחירות האחרונות.

מצד שני גם בן גביר לא עלה נידף והוא מבין טוב מאוד את מצבו. הביקורת עליו בכל שורות הימין היא קשה מאוד, כל תומכיו הנלהבים שהביאו לו את ההצלחה העצומה והמהירה, עברו באותה מהירות להלום בו ולדרוש ממנו תוצאות, אבל הוא כמובן מתקשה לספק אותן. מה עושים במצב כזה? פשוט, עוברים לזירת התירוצים: נתניהו לא מאפשר, נתניהו לא מרשה, נתניהו בולם אותי, נתניהו מונע ממני, וכן הלאה.

וכך בהצהרה שנשא השבוע לתקשורת ממטבח ביתו של אחד מתומכיו בשדרות, בחר בן גביר לחשוף סיפור נוסף שנדחק משום מה לשולי החדשות וטען כי הוא התכוון להורות לבתי הסוהר לבצע מיסוך סלולרי, כדי להילחם בתופעת הברחות הטלפונים וביכולת של המחבלים לתקשר עם העולם שבחוץ ואף להנחות פיגועי טרור מתוך הכלא. אלא שלטענתו, מי שבלם את המהלך הוא נתניהו עצמו ששוחח מאחורי גבו עם נציבת שב"ס וביקש ממנה שלא לעשות כך מסיבות מדיניות וביטחוניות, על אף שהיא כפופה ישירות לשר לביטחון לאומי ולא לראש הממשלה.

בלשכת נתניהו הכחישו כי היתה פניה מצידם לנציבת שב"ס אבל הפרטים הללו כבר פחות קריטיים. הסיפור בכללותו עושה שירות נהדר לנרטיב של בן גביר ומהווה כר נח להצהרה שהגיעה מיד אחר כך: "נמשיך לא להגיע להצבעות בכנסת עד שנתניהו יבין שיש כאן ממשלת ימין על מלא מלא".

ומה יהיה המדד לפיו אפשר יהיה לקבוע שנתניהו אכן "הבין"? לפי בן גביר, נתניהו צריך שתף גם אותו ואת אנשיו בדיונים הביטחוניים כדי לשמוע את המדיניות שלהם. בן גביר עדיין פגוע מכך שנתניהו דחה את בקשתו להשתתף בדיון הביטחוני שנערך ביום חמישי בנושא ההסלמה בעזה ולכן הקשיח עמדות וכך צבר המשבר תאוצה.

עמדת הליכוד היתה שתפקידו של בן גביר לא רלוונטי להחלטות הביטחונית והמדיניות ולכן אם הוא רוצה, הוא רשאי לפרוש מהממשלה, ניסוח חריף במיוחד ואף תקדימי בסיטואציה הנוכחית אבל זה מראה בדיוק מה היחס של נתניהו כלפי בן גביר: זלזול מוחלט באיש וביטחון מוחלט בכך שהוא לא יעז לעזוב את הממשלה.

אופציית הפרישה מהממשלה נמצאת בהחלט על שולחנו של בן גביר, הרציונל מאחוריה יכול אפילו להישמע הגיוני ולטעון שמעמדו של בן גביר הרי גם ככה נמצא בשפל של כל הזמנים ובכל יום שיעבור ויתברר שאין בכוחו לעשות מאומה, זה רק ילך ויחריף. ולכן אולי עדיף לו לפרוש עכשיו בהצהרה שהוא לא מסכים להיות שותף בממשלה שמדברת ימין אבל לא עושה ימין, הציבור קצת יצחק עליו ויזכיר לו שגם הוא היה חלק מהמחדל, אבל בסופו של דבר הוא יוכל עדיין לומר: ניסיתי וכשלא הצלחתי לקחתי אחריות ולא הייתי חלק מהפארסה.

השיקול הזה יכול להיות נכון, אבל בנקודת הזמן הנוכחית הוא נמצא עדיין על הנייר בלבד. פרישה מהממשלה בשלב כזה שתגרום להפלתה תיצור לבן גביר יותר נזק מתועלת, לציבור הימני יש עדיין תקווה מסוימת שהממשלה תתאפס על עצמה ותתחיל לעבוד, הציבור עדיין מצפה לתוצאות ולא השלים על הכשלון כך שאם בן גביר יפיל כעת את הממשלה, הוא יזכר לדראון עולם כמי שהפיל ממשלת ימין על מלא וזה כבר יהיה נזק גדול יותר מאשר הרווח האפשרי מכך שהוא פרש בזמן.

ואת זה גם נתניהו מבין היטב ולכן הרשה לעצמו לזלזל כך בבן גביר, להתייחס אליו בביטול מוחלט ולהמשיך להציג אותו כשר כושל וכפוליטיקאי חסר יכולת. וזו גם הסיבה שעל פי כל ההערכות, המשבר הזה יסתיים מוקדם מהצפוי ומהר מאוד אנו צפויים לראות תמונה מחוייכת של השניים אחרי פגישת פיוס בסיומה ינסה בן גביר גם להציג איזושהי תמורה נאה שקיבל כמו שעשה בפעמים קודמות.

יתרה מכך. לבן גביר אין את הפריבילגיה להמשיך בחרם ההצבעות. בעוד כשבוע וחצי תתחיל הכנסת להצביע על סעיפי תקציב המדינה, הימנעות של עוצמה יהודית תגרום לכך שלא יהיה רוב ואם אין תקציב הרי שאין ממשלה. ומה שדווקא כן יש באותו תקציב אלו אותם תשעה מיליארד שקלים שהובטחו לבן גביר, כך שהדבר האחרון שהוא יעשה זה להחרים את ההצבעות הללו.

אז מה כן היה לנו כאן? משבר אמיתי לא היה כאן, מהלך מפתיע בוודאי שלא היה כאן, מה שהיה לנו השבוע זו עוד תחנה בשגרת הפיצוצים, עוד בלון מבלוני נתניהו שעשה את תפקידו ויצר רעש, הממשלה תמשיך להתנהל כפי שהיא. מה שכן נראה בהמשך זה מאמץ גדול יותר מצד בן גביר לגלגל את הכדור בחזרה למגרש של נתניהו ולהמשיך לנצל כל הזדמנות כדי להזכיר לציבור שהוא הגיע בעצם לעבוד ולשנות את המצב, אלא שנתניהו הוא זה שבולם אותו ועוצר אותו.

מבחינת בן גביר, אם אין לו עשיה לפחות שיהיה לו הסבר. אם אין תוצאות לפחות שיהיו תירוצים, ואת זה בן גביר למד מהמורה הטוב ביותר בפוליטיקה. אותו מורה שעליו הוא מיישם כעת את אותה שיטה שלמד ממנו.

2.
ממשלה מכוח האינרציה:
לכולם יש מה להפסיד אם הממשלה תיפול, ולאף אחד כבר אין מה להרוויח מהמשך קיומה

בשולי המשבר בין נתניהו לבן גביר, נשמעו גם ההכחשות הקבועות מכיוון המחנה הממלכתי לפיהן אין בכוונתם להצטרף לממשלת נתניהו בשום אופן, זאת על רקע הספקולציות שכבר פרחו באוויר לפיהן אם בן גביר אכן יתפטר, נתנהו יכניס את גנץ לממשלה.

אין ספק שנתניהו אכן חפץ לעשות כך אבל בשלב זה עדיין לא בשלה השעה, הממשלה הזאת ממשיכה לתפקד ולא צפויה לקרוס בקרוב אלא אם כך יתרחש פתאום מהלך קיצוני חריג. ודווקא ההתרחשות הזאת ממחישה היטב את הסיטואציה המעניינת בה נמצאת הממשלה שממשיכה בדרכה קדימה.

למעשה, רוב השחקנים בזירה הפוליטית איבדו ענין בממשלה הזאת. גם החברים בה וכמובן המתנגדים מחוצה לה. נתניהו מלכתחילה לא שש על ממשלת הימין על מלא והוא עדיין חולם על היום שתהיה כאן ממשלה קצת אחרת אבל שתהיה כמובן בראשותו, כל משבר כזה עם בן גביר או כל דמות אחרת מקרב מעט את הקץ אבל בינתיים גם מבחינתו הממשלה צריכה להמשיך כמו שהיא.

בציונות הדתית ובפרט בעוצמה יהודית נמצאים במבוכה גדולה. לא זו ממשלת הימין שהם ייחלו לה, מצביעי הימין כועסים, מאוכזבים ומתוסכלים, ההסלמה שהיתה השבוע בדרום רק העצימה את המחאה שכבר צוברת תאוצה בהתיישבות נוכח הפיגועים חסרי השליטה, בנט חוגג מבחוץ על הדם ומנופף בנתונים – נכונים לכשעצמם – לפיהם בשבוע הזה התעופפו טילים מעזה יותר ממה שהתעופפו בשנה וחצי של ממשלתו והציבור גם הצביע בסקרים וטען כי הממשלה הקודמת טיפלה בעזה יותר טוב מהממשלה הזאת.

המפלגות החרדיות ממתינות להתפתחויות בנושא מעמד בני הישיבות, פסקת ההתגברות והמשך תיקוני האפליה התקציבית, הנושאים הללו עדיין לוטים בערפל, אבל מה שברור זה שהם לא מתקדמים כמתוכנן ולא מיושמים כמובטח. בתוך הליכוד מתרחבים הקרעים, דוד ביטן מחריף את הטון וכבר מסומן כשמאלני כמובן, יולי אדלשטיין מביע סקפטיות על הרפורמה המשפטית ורומז כי גם הקואליציה עלולה להיות זו שתכשיל את השיחות בבית הנשיא, ובקיצור ממשלת החלומות של הימין משיכה להתעורר לקרני השמש של המציאות ולהבין שקיימת כאן ממשלה שלא עונה על רוב הציפיות והיא איבדה את הטעם להמשך קיומה.

מצד שני, הס מלהזכיר את האופציה להפיל את הממשלה הזאת וללכת לבחירות למרות שזה מה שמתחשק לכל ימני לעשות. משום שלכולם, אבל לכולם יש מה להפסיד מהליכה לבחירות. נתניהו יהיה הראשון שיפסיד משום שאין לו כיום שום יכולת לבוא למצביעי הימין ולמכור להם את הסחורה שהוא מוכר כבר 20 שנה, הוא הוכיח שהכל טוב ויפה על הנייר ועל שלטי הבחירות אבל בפועל הוא לא עשה שום צעד בכיוון יישום מדיניות ימין, גדולי הביביסטים כבר לא חוששים להביע את אכזבתם בפומבי.

ומהצד השני, אפילו גנץ שמתבשם מניחוח הסקרים המחמיאים מבין שרוב המנדטים שהוא רואה קיימים בעיקר בדמיונם של הסוקרים, במקרה של מערכת בחירות לפיד לא יישב בצד ויתן לגנץ להיות המלך הבלתי מוכתר של מחנה השמאל, גם שותפות חוזרת עם הערבים כבר אינה אופציה, טעות כזו עושים רק פעם אחת.

למפלגות החרדיות ולציונות הדתית גם כן אין כמובן מידי הרבה אופציות והאקסיומה היחידה היא, שכל אופציה אחרת מזו הקיימת כיום תהיה גרועה יותר ולכן עדיף להישאר ברע במיעוטו. כך שהליכה לבחירות בנקודת הזמן הנוכחית היא מתכון בטוח לחזרה לאותו תיקו ולאותו כאוס פוליטי עמוק ומתמשך, לאף אחת מהמפלגות הקיימות אין כיום יכולת להשיג גוש ולהקים ממשלה ולכן לאף אחד אין ענין לצאת להרפתקה מסוכנת ולנסות.

המצב כרגע הוא שהממשלה הקיימת היא ברירת המחדל הטובה ביותר לכל הצדדים. גם בממשלה עצמה וגם באופוזיציה מעדיפים שהמצב הזה יימשך ויהיה זמן לפעול, לתכנן מהלכים ולבנות אסטרטגיות חדשות. וכך במקום ממשלת הימין על מלא הזוהרת, קיבלנו את ממשלת האין ברירה המעומעמת. על מלא.

3.
זה לא היריב:
דווקא הסיפור של בן גביר צריך להזכיר למצביעי הימין לא לסמן את לוין כבשורה החדשה הבאה

מבט לכיוון העבר הקרוב מאוד יזכיר לכולנו מהיכן שאב בן גביר את עיקר כוחו. את הרייטינג שלו הוא השיג בזכות הרעשה כבדה אותה כיוון בדיוק לכשלים של כל ממשלות ישראל הקודמות, הוא ידע לדבר לאוזני האזרחים המודאגים והמתוסכלים ולהזכיר להם עד כמה מדיניות ממשלות הימין רופסת וכמה חשוב להכביד את היד נגד הטרור ונגד הפשיעה.

כיום עומד הימין מול אותו בן גביר שנמצא כבר בצד השני, בצד הנכון של המשפט 'דברים שרואים משם לא רואים מכאן', אותו בן גביר כבר מדבר בשפה אחרת וכמובן לא משנה כמעט כלום ממדיניות קודמיו בתפקיד. במצב כזה, מצביעי הימין מחפשים בצר להם את הבשורה הבאה, את מי שיביא להם את ההבטחה. הציבור הימני ברובו לא הצביע לבן גביר בגלל הערצה לאיש אלא בגלל הזדהות עם הדרך. בכל ממשלת ימין יהיה את הפוליטיקאי התורן שיגיד את מה שהאזרחים רוצים לשמוע ויצביע על הנקודות בהן הם מאוכזבים מהשלטון.

לאחרונה, הכוכב החדש בזירה הזאת שהרייטינג שלו הולך ועולה הוא שר המשפטים יריב לוין. לוין היה זה שיצא לתקשורת וירה את הרפורמה המשפטית לאוויר ביריית פתיחה מהדהדת במיוחד, נתניהו היה זה ששתק ולקח לעצמו כמה ימים עד שהעניק לו גב. מאז ולאורך כל הדרך, נתניהו הוא זה שמראה סימני ריכוך עד כדי גניזת הרפורמה ואילו לוין משמיע את המסר התקיף והבלתי מתפשר.

הדברים הגיעו עד כדי כך שבשיחות מסדרון של מצביעי ימין מסומן כבר שמו של יריב לוין כמי שיכול להחליף את נתניהו ואף רצוי שיעשה זאת כמה שיותר מהר. האכזבה ממדיניותו של נתניהו גם בנושא הביטחוני וגם בהשהיית הרפורמה מתורגמת אוטומטית וכמעט באופן לא רציונלי להערצה של הבא בתור, זה שעושה את הפרצופים הנכונים ומדבר במילים הנכונות.

דווקא בשבוע כזה בו מתגלה בן גביר במלוא ריקנותו, כדאי שציבור מצביעי הימין יראה זאת כתזכורת בוהקת וכתמרור אזהרה, לא למהר ולקפוץ מכוכב נוצץ שמתעמעם לכוכב הנוצץ החדש הבא. יותר מידי שנים של ממשלות ימין ומערכות בחירות מספיקות כבר כדי שנלמד את הלקח שלא הדמות היא הפקטור אלא השיטה. יש מספיק אנשי ימין שנבחרו על טיקט ימני רועש ונוצץ אבל כשהגיעו למוקדי קבלת ההחלטות הם למדו שצריך ליישר קו עם האילוצים, בין אם זה אילוצי חוות הדעת של אנשי המקצוע ובין אם זה אילוצי הלחץ חסר התקנה שהשמאל יודע להפעיל כדי להמשיך ולשלוט גם בהיותו מיעוט.

הסיפור העצוב של בן גביר צריך להכות על ראשי מצביעי הימין ולהבהיר להם שהגיע הזמן להפסיק לגלגל את אותו כדור ממועמד למועמד, התיקון צריך להיות יסודי יותר ועמוק יותר, בלי רעש וצלצולים. לוין לא יהיה שונה מנתניהו ולא שונה מבן גביר, אין שום סיבה שהוא יצליח לעשות את מה שהם ניסו לא הצליחו.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן

לתגובות: [email protected]