אנו עדים בימים האחרונים לתוהו ובוהו המתרחש בחברה הערבית. השכם והערב אנו מדווחים על הרוגים שנרצחו על רקע סכסוכי משפחות, אך לא רק! חיסולים הפכו להיות דבר שבשגרה. זה הפך להיות כלי לגיטימי לפתרון כל סוגי הבעיות, כשהיד קלה כל כך על ההדק. במהלך השנים כל הגורמים הקשורים בעניין הן בתוך המגזר והן מצד גופי הממשל והאכיפה, העדיפו לטמון את ראשם בחול ולהפטיר לעצמם, שזוהי רק תופעה מינורית וממוסגרת שתבוא על פתרונה מעצמה ותתאדה כלעומת שבאה. הממשלה באופן כללי הולכת על בהונות הרגליים בכל הקשור למגזר הערבי. היא לא באמת יודעת את הצורה הנכונה להתייחס לאזרחים הערבים-ישראלים. עיקר הפעילות מולם, היא למנוע התפרצות ביטחונית פנימית, אך בכל שאר הדברים, רבים מהם חיים בהפקרות דומה לזו שאנו מכירים מאחיהם הפלסטינים.
הממשלה הנוכחית, נפל בגורלה שהיא זו שצריכה להתמודד עם בעיות המגזר הערבי באופן חזיתי, ולהביא פתרון בר קיימא לתופעה מדאיגה שכזו. היא צריכה אחת ולתמיד להביא לידי בירור האם אזרחי ישראל הערבים הם שווי זכויות וחובות במדינה, או שמא יש לתת להם הגדרה אחרת כלשהי עם נוסחת ניהול ברורה. דבר אחד ברור. אותם צמאי דם נהנים מההפקר ומחוסר הפיקוח המשטרתי על מה שקורה בתוך המגזר פנימה. צריך להחליט מי הוא האחראי על ניהול המגזר הערבי ובאלו כלי אכיפה עליו להשתמש.
על פי כל ההצהרות הנאמרות מפי חברי הממשלה ובפרט ראש הממשלה נתניהו והשר בן גביר, יש רצון אמיתי לטפל בסוגיה הזו בצורה מקיפה, אך יש דבר אחד שעומד בעוכריהם. האזרחים המתנגדים להם תוקעים מקלות בגלגלים. לא מזמן התקיימו פה הפגנות המוניות נגד הרפורמה המשפטית וכל אנשי השמאל והתקשורת (כן. כולל בני גנץ) סברו כי אין לבן גביר את הסמכות לנהל את המשטרה. הם אמרו שמשטרת ישראל צריכה להיות עצמאית ואין לשר לביטחון לאומי כל כוח חוקי להורות לה כיצד לנהוג. פתאום כשיש כשל בפתרון סוגיה ביטחונית בתוך המדינה, או אז אותם כוחות נזעקים ומתגרים בבן גביר שהוא נכשל בתפקידו ועל נתניהו לפטרו ממשרתו.
הדמוקרטיה פושטת רגל לנגד עינינו. שליחי הציבור שנבחרו על ידי הרוב, ומטפלים בדבר לוהט כל כך כמו הפשיעה הערבית, היו צריכים לקבל את מלוא הגיבוי לפעול באופן מלא כפי ראות עיניהם. בפועל גם נושא כמו הכנסת השב”כ לתוך המגזר הערבי עולה לדיון ציבורי, וחברי הממשלה מסתכלים לאחור לבחון האם יש אישור למעשיהם מצד אנשי השמאל וישעטו קדימה, או שמא קיבלו תשובה שלילית ואז יש לדון שבעה ימים ושבעה לילות על כל פרט באופן הפעולה המבוצעת.
הטיפול בפשיעה הערבית, זה עוד דוגמה לכך שמשהו בשיטת הממשל במדינה לא עובד מספיק חלק. צריך לשמן אותו ולרענן את הכללים. אחרת, הניוון וחוסר היוזמה יהיו מנת חלקינו, שכן איזו מוטיבציה יש לפעול כשכל צעד נתקל בקשיים. צריך לנער פה את האבק מעל הביטחון העצמי האבוד של הממשלה ושותפיה ולהתחיל למשול באמת. למשול בקידום חוקים, למשול באכיפה שוויונית בשני צידי המפה הפוליטית ולמשול בחברה הערבית בדיוק כמו בזו היהודית.
ועוד נקודה לסיום: בפני הממשלה עומדים כעת מספר דברים המוכרחים לקבל מענה מידי, שאם לא יעשו כך זה עלול להביא אסון על תושבי המדינה. הם צריכים לטפל בפשיעה במגזר הערבי, הם צריכים לרסן את אנשי השמאל ולהביא שינוי אמיתי ומהותי במערכת המשפט והם צריכים לטפל ביוקר המחיה. הכול מתחיל במשילות אמיתית. חברי הממשלה צריכים לזקוף את הגב, ולהפנים שהשלטון ניתן להם בצדק ולא בחסד.
מנהיגי המדינה הזו אחוזי בהלה ומפוחדים צריך מישהו טיפה משוגע שלא רועד ומזיע ממערכות השמאל מבית ומחוץ