שנת הלימודים בפתח, והורים רבים תוהים באשר לצעדים הנכונים שצריכים להיעשות בכדי שילדיהם יגדלו ויתפתחו כראוי. דגש גדול מושם בשנים האחרונות על החום, האהבה והתמיכה הרגשית להם זקוק הילד, אך בטור זה יושם הדגש דווקא על הפן הגשמי והטכני של ניהול שגרת הילד, ועד כמה שזה נשמע פשוט – זהו מרכיב חיוני מאוד להצלחתו.
נתאר לעצמינו משפחה בה מוענקים חום ואהבה דרך קבע, לכל ילד יש את מקומו המיוחד במארג המשפחתי, אך משפחה זו סובלת מפיזור כרוני. הפיזור בא לידי ביטוי בחפצים המושלכים בכל מקום, בארוחות המוגשות בשעות לא שעות (במקרה הטוב) ובשינת בני המשפחה המגיעה רק כאשר הם על סף התמוטטות. בזמן חופשה זה לא תמיד נורא אם העסק מתנהל כך, אך בשגרת הלימודים בה הילד אמור להשקיע את מיטב כוחותיו וזמנו לצמיחה, לימוד והתפתחות אישית וחברתית – הרי שהתנהלות כזו עשויה להיות הרת אסון עבורו.
פעמים רבות ניתן לפגוש ילד שכל הצוות החינוכי כבר שם את בעיותיו על השולחן, ההורים כבר מעורבים בעניין, אפילו הוענק לו טיפול רגשי, אך לא ניכרת תזוזה משמעותית לחיוב. כולם עומדים נבוכים ואובדי עצות ואין לאף אחד מושג מה תוקע את הילד במקום. הצוות החינוכי מחוסר ברירה מקבל את המצב כפי שהוא, הטיפול הרגשי ממשיך, אך ההורים האכפתיים אינם רגועים, הם יודעים שלא טוב לילד שלהם והם מעוניינים לעשות הכל, אבל הכל – כדי לחלצו מהמצוקה.
אז מתחילים להפוך את העולם כדי להגיע לפסיכולוג הכי מומחה ולעיתים אף לפסיכיאטר נודע בכדי שיתאים כדור כימי כלשהו, שייתן מזור לקושי שעד כה לא הצליחו לשים עליו את האצבע. לפעמים זה עוזר יותר ולפעמים פחות, מה שבטוח שהילד פעמים רבות כבר לא נמצא במצבו הטבעי, וכבר קשה למדוד האם במצב הנוכחי הבעיה נפתרה או שמא היא הוחלפה באחרת.
ההורים הנואשים אינם יודעים מה לעשות עם עצמם. הם מבינים טוב מאוד שאם הילד ימשיך כך, הוא ייתקל בקשיים רציניים בעתיד – לימודית, רגשית וחברתית. הם ניסו הכל והגיעו למסקנה שככל הנראה מדובר בבעיה סבוכה שאפילו מומחים גדולים אינם מצליחים לעלות עליה, אך כמו באגדות – הפתרון לקושי אינו נמצא מתחת לגשר אלא דווקא בתוך הבית פנימה. ילד שאינו מקבל את שעות השינה המסודרות להן הוא זקוק, תזונתו לקויה וחייו מתנהלים ללא כללים ברורים והגיוניים, אינו נמצא במצב תקין בכדי שהדברים החשובים להם הוא נחשף ביום יום ייכנסו למוחו ולליבו.
לעיתים התמודדותו של הילד אינה פסיכולוגית ועמוקה, אינה נוירולוגית ואף אינה רגשית – היא דווקא טכנית ופשוטה. שינה טובה, מזון איכותי ושגרת יום יום מסודרת, הם הדברים החסרים לו, והם אלו שיעניקו לו את המעטפת הבטוחה להצלחה. אם למרות כך נתקלים עדיין בקושי, ניתן בהחלט להיעזר בטיפול רגשי מקצועי, אך זהו טיפול שונה לחלוטין. זהו טיפול שבו הבעיה מוצגת כפי שהיא, נקייה מכל תערובת של דברים שלעולם לא יקבלו מענה מתמיכה רגשית, כיוון שהם טכניים, ולדברים טכניים צריך לתת מענה טכני. באופן זה שכל המעטפת קיבלה מענה ראוי, האפקטיביות של הטיפול הרגשי, היא ברמה גבוהה הרבה יותר, והסיכויים שהמענה הראוי יימצא, עולים עשרות מונים.
יש הורים העלולים להרגיש שזה גדול עליהם. האופי שלהם מאז שהם זוכרים את עצמם היה “גמיש”, וניהול ילדיהם באופן מסודר הוא טובעני מדי בשבילם. זה בסדר גמור, אך ייתכן בהחלט שאם יפנימו שמדובר בדברים סופר חשובים ובמשימות לא רבות כל כך, הם ימצאו את המוטיבציה להכניס הרגלים אלו לשגרה. כשמבינים לעומק שעתידו של הילד מונח על כף המאזניים ובמספר פעולות לא גרנדיוזיות ניתן לערוך אצלו שינוי מהקצה לקצה, ייתכן שיתגברו על הקושי הטבעי, יפעלו בעניין ויבטיחו בכך את הרקע הבריא להתפתחותו התקינה של הילד.
בכל מוסד ובכל כיתת לימוד הצוות החינוכי יכול להצביע ללא כל קושי על הילדים שביתם מתנהל בצורה מסודרת, וזה ללא שבדקו זאת. ילד שהולך לישון בזמן, אוכל טוב ומנוהל נכון, מגיע מנקודת פתיחה אחרת לחלוטין. הוא כבר עשה חצי מהדרך עוד לפני שהגיע למוסד, וממילא אין כל פלא שהמוטיבציה הלימודית שלו גבוהה, הוא מקובל חברתית ומצב רוחו עליז וחיובי כמו שילד צריך להיות.
לגמרי מסכים עם כל מילה
אבקש להוסיף : שכל הנ”ל נוגע גם לילדים שנמצאים במסגרת של “חינוך מיוחד”
ודווקא להם זה עוד יותר חשוב ומועיל הסדר יום
ישר כוח על הדברים
כל מילה אמת לאמיתה, כל תיחום יגרום לילד [ואף מבוגר]תועלת שאין לה סוף.
סדר. יום עושה סדר במחשבות