אל תתנצלו / יצחק גלזר על האלימות וההסתה נגד החרדים

אתמול פורסם תיעוד בו נראה איש צעיר בעל מראה חרדי-חסידי המתגורר בהוד השרון, העובר חוויה מבזה באוטובוס ציבורי בו נסע כשהוקנט על כך שלא עשה צבא. הדברים נאמרו לעיני כל הנוסעים שאין צורך לכתוב לאיזה צד הם שייכים. במקרה מדובר בבחור שכן עשה צבא וכפי שציין הוא בדרגת סרן במילואים ושירת בסיירת מובחרת מאוד בצה"ל. דבר זה נתן לו יותר ביטחון להשיב מלחמה על התוקפנות המילולית שהופנתה כלפיו.

בתחילת השיח הוא נשאל מדוע אינו הולך לצבא. כשקבל על הנחת המוצא ושאל מדוע מסיקים שלא עשה צבא, הצליח לערער במעט את ההתקפה כלפיו. הוא הוסיף כי למרות זהותו החרדית הוא כן עשה צבא בדרגה גבוהה, וזכותו להסתובב ברחבי המדינה בדיוק כפי שרואה לנכון בלי לקבל ביקורת מאף אחד. כמובן שגם הטענות הבהירות שהשמיע ובעצם עקר את יסוד הטענה כלפיו, עדיין המשיך לקבל ביזיונות על מראהו השונה כל כך בנוף המקומי, עד שהחליט לסיים את השיחה בירידתו מהאוטובוס.

כמובן שהרגשת ניצחון מסוימת ממלאת את הלב לראות כיצד בחור המתמודד עם התקפות שעשויות להגיע על כל אדם חרדי, עונה בבהירות ומשאיר את התוקפים עם הלשון בחוץ. אך מיד כשנחשפים לתיעוד, עולה תחושת אי נוחות מסוימת. הרי גם אם אותו אחד לא היה עושה צבא, לא מגיע לו שישפטו אותו על פי מראהו ועל פי הנהגותיו. ההסתכלות הפטרונית הזו שכל אחד ואחת ששירתו בצעירותם 3 שנים למען המדינה יכולים עד סוף חייהם לתת מוסר לאלו שלא עשו זאת היא פסולה, בפרט שבהרבה מהמקרים מדובר בשירות שלא דרש מהמתגייס מאמצים מרובים בלשון המעטה. לאחר עשרות שנים של קיום המדינה בארץ כולם כבר יודעים ומבינים שיש גישות שונות בין המגזרים במדינה, וכן! חרדי ממוצע אינו הולך לצבא אלא משקיע את שנותיו הצעירות בלימוד תורה ונוטל חלק בנטל של המדינה כפי איך שהוא מבין זאת על פי אמונתו. מי שאינו מוכן להפנים זאת ומתכוון להצר את צעדיהם של האנשים השונים ממנו, מוזמן אחר כבוד לעזוב את ארצנו הקדושה וללכת להתגורר בכל מדינה מערבית אחרת, ששם אין בכלל חובת גיוס. עליונות זו הנושבת מצד אזרחים רבים שחשפו זאת ביתר שאת בהפגנות על הרפורמה המשפטית שהופנו גם כלפי החרדים, אינה נובעת מטענות ענייניות כלפי הציבור החרדי. בדיוק כמו הבחור מהוד השרון שהמשיך להיות מותקף גם לאחר שהבהיר קבל עם ועדה שעשה צבא, כך כל הציבור החרדי אינו מותקף בשל חוסר התגייסותו לצבא, אלא על עצם אורחות חייו שהם לצנינים בעיני אנשים מסוימים האכולים רגשות אשמה וקנאה פנימיות.

הגיע זמן לאחר 75 שנות קיומה של המדינה, שאנשים ידעו להכיל את המציאות הקיימת שלא הולכת להשתנות. כמו כן הגיע זמן שהחרדים יוכלו לבטא את ביטחונם בצדקת דרכם גם כלפי חוץ, ויוכלו לדרוש שוויון מלא בכל התחומים. המציאות הזו שבה כל אזרח במדינת היהודים המעוניין לשבת ולהקדיש את זמנו ללימוד תורה רשאי לעשות זאת היא אקסיומה. לא ניתן לערער על כך ולא ניתן לשנות זאת. אין צורך לשכנע את מי שאינו מעונין להשתכנע ואין צורך להתנצל בפני מי שאינו ראוי לכך. חרדי צריך להרגיש מוגן ובנוח בכל מקום שהוא מסתובב, והחרדים כציבור צריכים להרגיש בנוח לתבוע את המגיע להם בצדק.