הצעת החוק לצמצום עילת הסבירות אושרה בוועדת חוקה לקריאה שניה ושלישית, והיא עומדת כעת לקראת הצבעה במליאה שתתקיים בשבוע הבא. הדרך לאישור הייתה מעייפת ומורטת עצבים, בשל עשרות אלפי ההסתייגויות שהגישו חברי האופוזיציה. צעקות, פרובוקציות, שבירת הכללים המקובלים בוועדות ובכנסת בכלל, היוו חלק בלתי נפרד מהתנגדות האופוזיציה, כמובן הכול מתוך "שמירה על הדמוקרטיה" שמתירה כל פעולה ומבטלת כל גבול. כללי ההתנהגות הרגילים נועדו על פי דעתם של המתפרעים רק לאלו שחיים בדמוקרטיה, אך כשיש איום דיקטטורי על המדינה מותר למנוע זאת בכל דרך אפשרית. זה נשמע הגיוני וייתכן שאין על כך חולק, רק שיש בעיה אחת – מיהו זה המחליט איזו פעולה נכללת בתחומי הדמוקרטיה ואיזו כבר פולשת לעולם הדיקטטורי הנורא.
בנקודה הזו השמאל מטעה את האזרחים, כשנוטע בהם הגיון בריא ומחסיר בסך הכול פרט אחד שמשפיע על התמונה כולה. הימין אינו חולק שדיקטטורה מצריכה פעולות שונות מהמקובל, אך הוא כן מלין על כך שחברי השמאל הישראלי נטלו לעצמם את פטיש השופטים הקובע מה דמוקרטי ומה לא.
כדי להכריע בדבר, יש לחזור לתפיסות הדמוקרטיות הבסיסיות שהיינו רגילים אליהם עד כה. דבר ידוע הוא שרוב בני האדם נוטים לחשוב ולראות את העולם ב'משקפיים' של נוף מולדתם. מעטים הם האנשים המצליחים לצאת מתפיסתם הבראשיתית ולחיות בצורה שונה. נטייתו של המוח האנושי לסדר את ההשקפה על המציאות בהתאם לרצונותיו של האדם, ורצון האדם הבסיסי ביותר הוא להצדיק את המקום ממנו בא. כיוון שכך הוא טבעו של עולם, הרי שלעולם לא תתאפשר הדרך להגיע לחקר האמת אילולא יש כללים שמכריעים כיצד לנהוג בדברים השנויים במחלוקת. הדרך שהתקבלה בעולם הדמוקרטי היא שדעת הרוב קובעת. נכון, הרוב מצביע לפי סט הערכים האישי שלו, אך כשהולכים לפיו, הסיכויים לניהול נכון וצודק גדולים יותר מאשר אם הולכים אחרי המיעוט.
כשמדברים על ימין ושמאל, אך טבעי הוא שאדם שגדל בסביבה ימנית יתחבר לימין, ואדם שגדל בסביבה שמאלנית יתחבר לצד שכנגד. כמובן שזה לא כולל את כולם שכן יש מהאנרכיסטים שפועלים משיקולים זרים לחלוטין, אך זה ברור, שיש אנשים המאמינים באמת ובתמים שדיקטטורה שחורה ונוראית בדרך אליהם והם מנסים למנוע אותה בכל דרך אפשרית. ייתכן מאוד שיש גם הרבה הגיון בדברי מתנגדי הרפורמה, אך מה לעשות שכיוון שקשה להכריע בוויכוחים, הכלל הוא שהרוב קובע.
את הדבר הזה השמאל אינו מוכן לקבל. הוא כל הזמן מטשטש את הנקודה הבסיסית הזו שבוויכוחים הרוב מכריע, ואם יאמתו אותו עם האמת הפשוטה הזו, אין ולא תהיה לו לעולם תשובה על כך. השמאל מרבה לומר ש'נכון שהרוב קובע אך אסור לו לרמוס את המיעוט', הבעיה היא שהגדרת הרמיסה עצמה גם כן נתונה לוויכוח וגם בזה על הרוב להכריע, שכן מצב שייראה כרמיסה בעיני צד אחד עשוי להיראות בעיני הצד השני כעמידה על זכויות.
למרות ההיגיון הפשוט הזה, אין את האדם שקם ואומר "חברים – צריך לעצור את הטירוף". אף אחד לא עושה זאת משום שהתקשורת מפמפמת מסרים שיטשטשו את העובדות הבסיסיות וההיגיון הבריא שעשויים לפעול נגד האינטרסים שלה. הכול נובע משיקולי אגו, כבוד ושמירה על השמנת הנאכלת רק על ידי צד אחד של המפה הפוליטית שכבר מזמן אינו הרוב במדינה. הגיע הזמן שינהלו שיח על התפיסות הבסיסיות, ויביאו ניהול שלטוני נכון. בעלי האינטרסים? שייקחו קצת מנוחה, הם נהנו ממנעמי השלטון יותר מדי שנים.
