1.
עילה להסתה:
ככל שהרפורמה תתמוסס, האנרגיה של מחאת השמאל תופנה לכיוונים מסוכנים
שלושה ימים בסך הכל נותרו עד לרגע בו נדע האם הכנסת אכן הצליחה לחוקק באופן סופי סעיף ראשון, קטן וזוטר ככל שיהיה, אבל לפחות סעיף כלשהו מתוך הרפורמה המשפטית. בסבירות גבוהה נראה כי חוק צמצום עילת הסבירות אכן יתקבל בכנסת בקריאה שניה ושלישית, בהצבעה שצפויה להיערך ביום שני בצהרים אחרי יותר מיממה של דיון רצוף שיתחיל באופן חריג ביום ראשון, אבל בפוליטיקה כמו בפוליטיקה שום דבר לא גמור עד שהוא לא באמת נגמר.
ככל שקרב מועד האישור הסופי של החוק, גוברת גם הסערה המתחוללת סביבו החל בהפגנות השמאל וימי השיבוש, המשתכללים כל העת ברעיונות יצירתיים וגימיקים מבית היוצר של מומחי פרסום ותקשורת, דרך הדיונים הסוערים והאמוציונליים הנערכים בוועדת החוקה ובמליאה וכלה במגעים השקטים יותר והשקטים פחות, המתנהלים בחדרים הסגורים בניסיון לגבש איזושהי הסכמה.
חוק עילת הסבירות עצמו כמובן לא מעניין כמעט אף אחד, גם לא את אלה שכבר כן יודעים להסביר את מהותו ומה חבוי בין סעיפיו. הסערה והענין הציבורי הם כמובן סביב המשמעויות הנוספות של עצם החקיקה והשייכות לרפורמה הכללית. לכן השאלה שצריכה להישאל השבוע היא לא מה יקרה עם עילת הסבירות אלא מה יקרה ביום שני אחר הצהרים.
תרחיש פחות סביר ויותר רחוק, אבל עדיין תרחיש קיים באחוזים בודדים, הוא שהחוק משום מה לא עובר. הקואליציה כבר עושה חריש עמוק כדי לוודא שכלל חבריה אכן יודעים ומוכנים להצבעה בעד, שלאף אחד אין איזשהו כאב בטן ולאף אחד אין תכניות לראות את קירות החניונים במקום את קירות המליאה, ובמישור הזה לכאורה אין סיבה לדאגה, עדיין אין חבר בקואליציה שיש לו מה להרוויח ממרד פתאומי. כרגע זו לא הסיטואציה.
מה שכן יכול לקרות זה הגעה ברגע האחרון להסכמות כלשהן על דחיית ההצבעה, כדי לתת עוד הזדמנות להידברות, או כל דבר אחר בסגנון הזה. זה התרחיש בעל הסבירות הנמוכה מאוד שיקרה אבל אם הוא אכן יקרה, המערכת הפוליטית תצא לפגרה עם הרבה מאוד אכזבה בקואליציה ותקווה באופוזיציה. מחאות השמאל יתעצמו מתוך הבנה שהנה הן פועלות את פעולתן, והאופוזיציה כבר תתחיל לזנב בשולי הקואליציה בניסיון לזרוע סדקים ראשונים בשלמותה. בנוסף, דחיה של ההצבעה למושב החורף פירושה ויתור כמעט ודאי על החוק כמו שצפוי לקרות עם שאר סעיפי הרפורמה, כך שנתניהו לא יקח כעת את הסיכון לביקורת חריפה ומשמעותית כל כך שעלולה גם להזיז אי אלו לוחות טקטוניים ברצפתה היציבה של הממשלה.
לכן התרחיש הסביר מאוד נכון לשעת כתיבת השורות, הוא שהחוק לצמצום עילת הסבירות אכן יאושר בקריאה שניה ושלישית לקול תרועות צהלת הקואליציה ולקול מחאת השמאל שגם במקרה הזה תתעצם ותתחזק נוכח השלב הדרמטי ברפורמה שקרמה לה עור וגידים והפכה למציאות.
כך שבכל מקרה ובכל תרחיש, הגיוני יותר והגיוני פחות, החל מיום שלישי בבוקר כשהכנסת תצא לה לפגרה, תישאל כמובן בכל מקום השאלה המרכזית והמתבקשת: מה הלאה, לאן ממשיכים מכאן, האם הרפורמה מתקדמת או מתמוססת.
אם עילת הסבירות אכן תעבור, תצא הקואליציה לפגרה כשידה על העליונה ומתוך אדיבות של מנצחים, היא תתן לאופוזיציה הזדמנות נוספת לשיחות, להסכמות ולהרגעת הרוחות. האופוזיציה לא תמהר להסכים ליוזמה, אבל הקואליציה מצידה כבר לא בטוח שתחזור לבצע מהלכים דרמטיים נוספים כאלה. על פסקת ההתגברות נתניהו כבר ויתר פעמיים באנגלית ושתק עשרות פעמים בעברית, על שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים או חוק היועהמ"שים – סעיפים שנחשבים כבר מהותיים הרבה יותר מעילת סבירות – ספק גדול אם הוא יסכים לצאת שוב לחקיקה חד צדדית.
ואם עילת הסבירות משום מה לא תעבור, גם כאן יהיה קשה הרבה יותר להרים אחר כך את כל המהלך הזה ולהתניע אותו מחדש במושב החורף. סביר להניח שהפגנות השמאל אכן יימשכו בכל הכוח גם בתקופת החגים אבל הציבור יאבד ענין, הקואליציה לא תשמח לחזור למאבקים ונתניהו ירכב על כל זה כדי למוסס עוד קצת את הרפורמה למורת רוחם של לוין ורוטמן. כך שלא משנה מה יקרה ביום שני במליאה, התרחיש הסביר ביותר הוא שמכאן הרפורמה לא תמשיך ובוודאי שלא למחוזות דרמטיים.
הדילמה אם כן עבור הליכוד היא כפולה, מבית ומחוץ. בתוך הבית פנימה נמצאים רבבות מצביעים שהובטחה להם מדיניות ימין, הם כבר מספיק כועסים על המצב הביטחוני ועל יוקר המחיה ולכן יתקשו גם כך להשלים עם המציאות, בה המעט שנותר מההבטחות בדמות רפורמה המשפטית, נגנז גם הוא בידי נתניהו עצמו. ממשלת הימין תצטרך למצוא רעיונות יצירתיים כדי לשמור על תמיכה ציבורית ולטשטש את האכזבה. את הפתרון יצטרכו למצוא לפני הקלפי הבאה שצפויה לבצבץ מקסימום בעוד פחות מארבע שנים.
מבחוץ, יש לליכוד שותפות קואליציוניות הממתינות למימוש הסכמים שנחתמו ובראשם פסקת התגברות. המפלגות החרדיות זקוקות לפתרון עבור מעמד לומדי התורה, ההתיישבות מצפה להסדרה של מאחזים ותיקים משפטיים פתוחים שגם הם תלויים בבג"ץ וביכולת של הכנסת לגבור עליו, ונתניהו יצטרך לספק הסברים גם כאן. לפתרון הזה יש דד ליין לחוץ יותר, לפני התקציב הבא ב- 2025.
בינתיים, חוק שימור האנרגיה יעשה את שלו והפגנות השמאל האמוציונליות לא יילכו לשום מקום. הלחץ על הקואליציה והאופוזיציה יחד יימשך ויחלחל מהרחוב וכאן קיים חשש אמיתי שהאנרגיה הבלתי נגמרת הזאת תתועל כמובן לאפיקים שאף אחד לא מעונין בהם, אנרגיית המחאה וההסתה עלולה בקלות להיות מנותבת לכיוון החרדים.
הרפורמה במלואה הרי לא תקודם, למצביעי הימין אין מנופי לחץ על נבחרי הציבור כל עוד אין בחירות באופק והנשק הזה נותר רק בידי המפלגות השותפות. ואם על סדר היום תעמוד שאלת פסקת התגברות והעיסוק יהיה רק במעמד בני הישיבות ולא ברפורמה עצמה, הרי שהאנרגיה המטורפת בקפלן תתועל מיד לכיוון הזה.
ככל שהרפורמה תיעלם מסדר היום, תבלוט יותר דרישת המפלגות החרדיות לקיים את המינימום הבסיסי שהובטח ונחתם בהסכמים הקואליציוניים. זה מתכון בטוח לגל הסתה עכור שעלול ח"ו לפרוץ כאן בלי שום הצדקה ובלי שום סיבה, רק בגלל שכבר יש מחאה מתודלקת היטב ופתאום לא יהיה לה על מי לצעוק.
האחריות כמובן מוטלת על ראש הממשלה. ממשלת הימין שלו התאפשרה ונבנתה רק בזכות המפלגות השותפות הטבעיות, חובתו המוסרית היא לגלות מנהיגות ולא לזרוק את השותפים מתחת גלגלי אוטובוס המחאה. ולא, גינוי בתקשורת זו לא לקיחת אחריות.
את תשומת הלב לנקודה הזאת צריך להפנות כבר היום ולא לחכות שחלילה זה אכן יקרה. כבר היום המחאה מנותבת לכיוון דתי בלי שום סיבה, רק כי אפשר. הוונדליזם בבית הדין הרבני עלול להיות רק פרומו למה שיתרחש כאן בהמשך. ואם יש דרך כלשהי למנוע את זאת, זה לפעול כבר היום.
הדרך הטובה ביותר להתמודד עם שריפה היא לא לכבות אותה אלא למנוע מראש את התלקחותה, וזה מה שצריך להיעשות גם כאן. לא לחכות שהחרדים יישארו בודדים בצריח אלא הלמנוע מראש את הפקרתם שם.
2.
פשרה ופשרה:
כשגנץ קורא לפיוס ולחידוש השיחות, יתכן שהוא מקריא דף מסרים שקיבל מגורם לא צפוי
קולו של בני גנץ נישא השבוע כקול קורא במדבר, קול בודד המתגלגל באופק ונעלם. גנץ הוא היחיד שחוזר כבר זמן רב על אותם מסרים וקורא לליכוד לחזור לשולחן הדיונים בבית הנשיא ולהגיע לפשרה. כדי להדגיש ולחדד שזו דעתו, הוא טרח השבוע ועשה זאת בהצהרה רשמית שנשא לתקשורת מחדר הסיעה בכנסת.
גנץ קרא לנתניהו להגיע "עוד הערב" לבית הנשיא וזכה לתגובה צוננת מכל הכיוונים. בליכוד דחו אותו וטענו כי הוא זה שסיכל כל ניסיון לפשרה עד כה, בן גביר טען כי כל פשרה היא כניעה קואליציונית ולכן פסולה במהותה, אבל את ההתנגדות המשמעותית קיבל גנץ דווקא מחבריו באופוזיציה.
לפיד התנער מנסיונות ההידברות, ליברמן הזהיר שכל משא ומתן עם נתניהו נגמר ברמאות, מיכאלי הבהירה שאינה שותפה לרצון למצוא פשרה עם ממשלה כזאת ומובילי מחאת השמאל אמרו כי הם דוחים כל ניסיון לרגיעה וממשיכים בכל הכח לשבש את רחובות וערי ישראל.
אבל גנץ לא מתייאש ובנאיביות אופיינית הוא ממשיך לדבר על פיוס, על הידברות, על שיחות בבית הנשיא ועל חתירה להסכמות רחבות. הוא לא מרפה וזה המסר שעובר כבריח התיכון בכל הנאומים שלו, בכל הראיונות לתקשורת ובכל המסרים שיוצאים ממפלגתו.
בהנחה שגנץ לא טיפש ושיועציו הפוליטיים מבינים דבר או שניים באסטרטגיה, אפשר לחשוש שמסרי הפיוס הם חלק מתכנית רחבה יותר ולא נשמעים סתם כמס שפתיים. ההפגנות הסוערות והמטרידות הניטשות ברחובות, יוצרות שיח אלים, גוררות אלימות של ממש בין אזרחים והדיבורים על מלחמת אחים כבר נשמעים מציאותיים יותר, למרבה החרדה. רבים מאזרחי ישראל מודאגים מאוד מהמצב ומדרדור השיח וההתלהמות, לכן מסרי פיוס כמו של גנץ נופלים עליהם כמים קרים על נפש עייפה.
הקווים הללו עשויים אולי לשרטט תכנית אפשרית המתרקמת לה אי שם, לפיה הפחד מהאלימות ברחובות יחלחל למעלה וידרוש תשובות מהממשלה ומנבחרי הציבור. וכשהמצב יקצין עוד יותר, יכולים נתניהו וגנץ לצאת לתקשורת ולהכריז על כניסה של המחנה הממלכתי לממשלת אחדות רחבה, כדי לאחות את הקרעים בעם ולרפא את הפצעים.
הרצון של גנץ לאחוז בחבלי השלטון עלול לפגוש את הרצון של נתניהו למצוא מוצא מהמצב הנורא אליו הגיעה המדינה וכמובן מוצא של כבוד לבלום את הרפורמה ואת הרעל שסביבה. גנץ הרי לא מאתגר סתם כך את חבריו לאופוזיציה ומקפיד על מסרים שונים מהם. יתכן וגם הוא מכוון לכיוון מסוים שאליו לא צריך להכין את הקרקע, המציאות הזאת תתרחש בכל מקרה והוא רק צריך להתייצב על עמדה מסוימת ולהיות מוכן.
מדובר כמובן בתרחיש תאורטי בלבד אבל הוא מתיישב טוב על הזרמים שזורמים כבר היום. ואם כבר יש מישהו שמסוגל להגות את התכנית הזאת, זה בעיקר הפוליטיקאי הטוב בישראל המתגורר בקיסריה, זה אופייני לו יותר מכל אחד אחר.
3.
חדר סגלגל וחדר בריחה:
גם בדרמה שהתחוללה מול ארה"ב, נתניהו שוב נמלט לאזור הנוחות העמום והשותק שלו
את מה שהתרחש השבוע על ציר ירושלים – וושינגטון אי אפשר להגדיר כפחות מדרמה. אחרי חודשים ארוכים של קפאון, קרירות וסוג של ניתוק, התקבל נשיא המדינה יצחק הרצוג בקבלת פנים חמה ולבבית במסדרונות השלטון של ארה"ב, כאשר רגע אחד לפני שנפרס השטיח האדום, התקיימה שיחת טלפון בין ביידן לנתניהו במהלכה הגיעה סוף סוף ההזמנה המיוחלת לביקור הרשמי הראשון שהיה אמור להתקיים כבר לפני כמה חודשים.
מה נאמר בדיוק באותה שיחה? את זה קשה לדעת ולמעשה תלוי את מי שואלים. בהודעה הרשמית של לשכת ראה"מ נאמר בקצרה שהשיחה היתה "חמה וארוכה", שהנושא המרכזי היה איראן וכמובן ההזמנה לביקור הרשמי, לצד זאת עדכן נתניהו את ביידן בפרטי חוק עילת הסבירות ואמר כי ינסה לחתור בהמשך להסכמות רחבות. זה הכל.
הלמחרת, פרסם הפרשן האמריקני תומאס פרידמן מאמר בו סיפר כי קיים שיחה עם ביידן עצמו ושמע ממנו, כי הזהיר את נתניהו מפני המשך חקיקת הרפורמה ואמר לו כי המשך החקיקה תגרום נזק אדיר ליחסים בין המדינות. ראש המל"ל צחי הנגבי מיהר להכחיש ולטעון כי לא זה מה שביידן אמר ולדבריו, כל נושא הרפורמה כמעט ולא נדון בשיחה בין המנהיגים.
מהצד שני, דוברת הבית הלבן אישרה בדיוק את מה שפרידמן כתב, אך מצד שלישי, גם פרידמן וגם הדוברת מזוהים עם אותו נרטיב, שניהם לא אובייקטיבים ושניהם חלק מקידום האג'נדה השולטת כיום סביב הנשיא המזדקן בבית הלבן.
התהיות סביב הנושא הזה הן משמעותיות מאוד. נכון שהברית הביטחונית והמדינית בין ישראל לארה"ב רק מתחזקת ככל שמתחזקים האינטרסים האזוריים המשותפים, אבל מצד שני הקשר הפוליטי אכן מתערער בזכות שטיפת המוח שמנהלים גורמי שמאל בקרב מקבלי ההחלטות וזה כבר הביא לתופעות כמו שראינו, שראש ממשלה נבחר מקבל כתף קרה ברורה מאוד מהחדר הסגלגל.
לא מעט אנשים בישראל, החל בדרג המדיני הבכיר, דרך הדרג הפוליטי ועד האזרח מן השורה, מנסים באמת להבין היכן עומדים היחסים המדיניים כרגע, רובנו שואלים את עצמנו האם ארה"ב באמת מתערבת כך בענייניה הפנימיים של ישראל, האם באמת יש דרישה מצד ביידן לבלום את הרפורמה, האם החיוך הרחב שהפציע פתאום מהחדר הסגלגל כלפי נתניהו מעיד על הסכמות או הבטחות כלשהן שניתנו בנושא הזה, מצד נתניהו שגם כך שואף למוסס כל זכר לרפורמה הלא כל כך אהובה עליו? ואולי אפשר בכלל להרחיק לכת ולחשוש אולי נתניהו עצמו מעורב בנעשה שם?
השאלות הקשות מתעצמות עוד יותר, כשאת הדיווחים השונים אנחנו שומעים מכלי שלישי ומגורמים שונים, בעיקר מעבר לים מפי האנשים שגם כך נוגעים בדבר. בישראל משום מה אין כל התייחסות לנושא הזה, ראש המל"ל סיפק בטובו משפט אחד אבל אף אחד לא יוצא ומסביר באופן ברור מה בעצם קרה באירוע הדרמטי השבוע מול ארה"ב, כפי שזה נראה, גם בדרג המדיני לא כולם ממש יודעים אבל מתביישים להודות בכך בפומבי.
וכאן שוב אנחנו פוגשים את ההתנהלות הקבועה, האופיינית והמסורתית של נתניהו, התנהלות צפויה עד כדי תסכול. שוב הוא בורח לפינה הקבועה שלו, לאזור הנוחות של העמימות השוכנת לה בין המשפתיים. נתניהו שוב שומר את כל הקלפים קרוב לחזה, לא מפרט לאן פניו מועדות, מה בכוונתו לעשות עם הרפורמה, מה באמת אמר או לא אמר לביידן, הכל נשאר פתוח והכל מעומעם.
כך יהיה לו יותר קל אחר כך לתמרן מול כל אפשרות, להחליט ללכת על הרפורמה עד הסוף או לקבור את כולה כמקשה אחת, לזרוק את האחריות על הסובבים אותו במקרה של כישלון ולקחת את הקרדיט לעצמו במקרה של הצלחה, הכל יהיה אפשרי ולכל דבר הוא משאיר אופציות, נתיבי בריחה והכנה לדרכי מילוט. נתניהו כמו נתניהו, ישמור על שתיקה רועמת ולעולם לא יחשק את עצמו או ימלכד את עצמו בגבולות שיגבילו אותו אחר כך.
אפשר אולי להבין את ההתנהלות הזאת ואפשר לחלוק עליה, אבל דבר אחד מוסכם בוודאות: מנהיגות – זה לא. מנהיג אמור לדבר, לא לשתוק.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
