הפרד ומשול / יצחק גלזר

אחת הדילמות הגדולות עלתה אתמול בוויכוח בין שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ושר הפנים משה ארבל. הוויכוח נסוב סביב התקציבים לחברה הערבית, כשארבל דורש להעביר את תקציב ה-200 מיליון ש"ח שהובטחו לה בממשלה הקודמת ואילו סמוטריץ' דוחה זאת בכל תוקף. עמדתו של שר הפנים היא שיש לקיים את ההבטחות מאחר ורשויות ערביות כבר סמכו על תקציב זה והחלו בפעילויות בשל כך, ואילו שר האוצר סבור שתקציבים אלו הולכים במהרה לארגוני טרור (בנוסף לכך שאין ציפייה מאף ממשלה להשלים את התקציבים הקואליציוניים של קודמתה, והכספים הנדרשים כעת אלו תקציבים שהובטחו למנסור עבאס שכעת אינו חלק מהקואליציה).

ראש המל"ל צחי הנגבי, שלח אף הוא מכתב לסמוטריץ' בו הביע את עמדתו שהתקציבים להשכלה גבוהה בחברה הערבית נמצאים בעדיפות ביטחונית גבוהה – לאחר מחקר בו הוכח שהשכלה מונעת טרור, אך גם לו השיב שר האוצר בסירוב ובעקשנות ערכית השמורים רק לו. ביציאה מתוך הנחה שאין כאן שיקולים זרים והוויכוח נסוב סביב ערכים ודרכי פעולה מועילות, הרי שיש טעם בשני הצדדים. מצד אחד הערבים הם אזרחי המדינה ויש לתת את המגיע להם על פי חוק מתוך פיקוח וניתוב למקומות הנכונים, ומצד שני ממשלת ימין יש לה ערכים אחרים הקודמים לכך והשר סמוטריץ' רוצה לממש את הזכות הדמוקרטית הזו באופן מלא.

המגזר הערבי דורש טיפול, אין בכך כל ספק, אלא שהטיפול בו צריך להיעשות בזהירות הנדרשת. כשראש המל"ל – שעד לא מזמן היה חלק בלתי נפרד ממפלגת הליכוד – אומר ששיפור ותקצוב ההשכלה בחברה הערבית זהו אינטרס ביטחוני של המדינה, הוא לא אומר זאת סתם. זה ברור שרכישת השכלה מפחיתה משמעותית את ההתעסקות בטרור ולצורך כך יש לתקצב את התחום, מצד שני אם תקציבים אלו ישוחררו, הם יעשו איתם את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב, והוא שהעומדים בראש מחלקים ביניהם את הכספים בדרכים מחוכמות שאף מגיעים לפעמים לטרור וארגוני פשע.

אם המדינה באמת רוצה להביא מזור לחולי ההתנהגותי והתרבותי בחברה הערבית (כמובן בלי הכללה), הרי שיש לנהוג ב'הפרד ומשול' ולקיים עידוד להשכלה והתנהגות אזרחית נאותה, ובו בזמן למנוע את שליטתם של בעלי הכוח במגזר המנצלים את חולשתם של כל השאר. אלו שכבר זכו להשכלה גבוהה מוכיחים לרוב שהשיטה הזו עובדת ויש להמשיך בכך. תעסוקה עם רמת חיים תקינה מהוות את המתכון הבטוח ביותר למניעת פשע וטרור הנוצרים לרוב מהקצנה דתית או מכך שאין כבר מה להפסיד. צריך שיהיה להם מה להפסיד וכך הם יפנו את המשאבים שלהם למקום תורם ומועיל יותר.

כמובן שכל האמור הוא בהנחה שהשותפים בממשלה מאמינים בכלל שניתן לערוך שינוי בחברה הערבית, שאם לא כן אין בכך כל טעם, כי הפעולות בהכרח לא תעשנה בצורה הנכונה ובזהירות הנדרשת, וחבל על כל התקציבים המועברים לשם כך. אלו שכן מאמינים בשינוי שיכול להתחולל שם, עליהם לרתום את כל הכוחות והאמצעים לשם כך, ולמנוע את האנדרלמוסיה שכבר מזמן הפכה לדיירת קבע במגזר. בכל העולם רואים שבמקומות בהם רמת החיים של הערבים היא טובה אך עם פיקוח שלטוני ומשטרתי הדוק, הטרור יורד משמעותית ואין שום סיבה שפה יהיה אחרת. לא נדרשת פה נאיביות, נדרשת פה חשיבה מחוץ לקופסה וצעדים זהירים ומדודים בדרך לשיקומם של האזרחים הערבים המעוניינים בחיים טובים יותר שאינם כוללים טרור.