למרות שאת עיקר הצילומים של גדולי ישראל תיעדתי בארץ ישראל, למרות זאת זכיתי לתעד את מי שנשא בתואר זקן האדמו"רים הלא הוא רבי חי יצחק טווערסקי, האדמו"ר מרחמסטריווקא ארה"ב זצוק"ל. אף בספרי "בצילם" חלק ב' שצפוי להגיע בשבועות אלו, יש פרק מיוחד ובו סיפורים על הרבי זצ"ל לצד עשרות תיעודים מיוחדים של הרבי מהארץ ומחו"ל. בספר הוא עדיין רשום בחלק של הרבנים שאנחנו זוכים שהם איתנו, אבל לצערנו עד שתקראו את הספר, כבר הדור הוא ללא דמותו התמירה של הרבי שהאירה את עיני עם ישראל.
אשמח שתקראו כמה סיפורים ממה שכתבתי אודותיו.
דמותו הייתה מיוחדת ומרתקת מאוד, והיה נערץ על כל העדות והחוגים בארץ ובעולם. זכיתי ללוות אותו בביקוריו בארץ, לצד אחיו כ"ק האדמו"ר רבי ישראל מרדכי מרחמסטריווקא זצ"ל, שביניהם היתה אחדות נפלאה. במיוחד ראיתי את זה על בניין הישיבה של חסידות רחמסטריווקא בירושלים – ישיבת 'מאור עיניים', שעל הבניין נכתב: 'בנשיאות מרנן האדמו"רים שליט"א'.
זכיתי לתעד אותו באירועים רבים בארץ ובחו"ל. לפני מס' שנים בעת שהותי בארה"ב, אף השתתפתי בטיש של האדמו"ר בליל שבת, טיש שמשך אליו המונים ולאו דווקא חסידי רחמסריווקא.
בטיש עצמו הייתה לפחות חצי שעה שיועדה עבור קהל החסידים והמבקרים לעבור ל'לחיים', שעל זה הרבי לא וויתר בשל ליבו הרחום. גם כשנכנסתי לקודש פנימה בשאלה אישית, ישב הרבי נינוח והיה נראה שהוא כל כולו שקוע בשאלה ששאלתי ונכנס לתוכה עד שענה את התשובה המדוייקת, שהייתה העצה הטובה ביותר שקיבלתי.
מכיון שהרבי היה נערץ על כל גווני הציבור בארה"ב, היו רבים שהיו מגיעים לרבי שיניח לבניהם תפילין בפעם הראשונה לקראת הבר מצווה. המעמד עצמו היה לוקח מידי בוקר לעיתים שעה שלמה, כי לפעמים מגיעים עשרה ילדים ויותר ביום אחד ואף אחד מהם לא קבע מראש, כי ידוע שהרבי מקבל את כולם בחביבות. כשאנשי ביתו ראו שהזמן הולך ומתארך, הם קבעו שבכל יום רק חמישה ילדים יתקבלו להנחת תפילין, בתיאום מראש. המעמד עצמו של הנחת התפילין היה מיוחד מאוד כאשר הרבי התייחס לכל אחד באופן מיוחד, וסידר לו את הרצועות, כך שכל ילד שזוכה למעמד הזה – נשאר לו רושם אדיר לכל החיים.
לאחר הניתוח שעבר הרבי לפני כמה שנים היו לו כאבים חזקים ולא יכול היה לעמוד. באותה תקופה הורה הרבי שלא יכבדו אותו בעליית 'שישי', בנימוק ש"אם אני לא יכול לעמוד לכבוד התורה, אני לא יכול גם לעלות לתורה". כך זה נמשך מספר שבועות, עד שהרבי חזר לכוחותיו ויכל לקבל עליה. ראיתי את זה גם בעת ביקורי, שגם אז היה קשה לרבי לעמוד בתפילה, אבל הוא הקפיד לעמוד בקדיש ובשמונה עשרה, גם כשהדבר כרוך לו בקושי רב. התפעלתי מאוד מהמאמץ של הרבי לעמוד, כי אנחנו רואים לפעמים אנשים צעירים שלא סובלים כל כך, ובכל זאת נותרים יושבים בתפילה והרבי בגילו המופלג אחרי הניתוח מתאמץ כל כך.
ידוע שהרבי היה מדקדק מאוד בהלכה ומקפיד על הרבה מהמנהגים, גם של חסידות סקווירא, שחמיו זצ"ל הקפיד. אחד הדברים עליהם הקפיד, היה לא לטלטל גם במקום שיש בו עירוב. בשנים האחרונות, כשלרבי הייתה קשה ההליכה, היו לוקחים אותו בכסאו מהבית לבית המדרש ולצורך כך הוזמן גוי מיוחד, שתפקידו להוביל את כסאו של הרבי בהלוך ובחזור.
בשבת חול המועד פסח לפני כמה שנים הרבי כבר התכונן לצאת לבית המדרש אבל הגוי הקבוע טרם הגיע. מה עושים? הפתרון היה: סביב בית המדרש עומדת בתקופת החגים דרך קבע ניידת משטרה כדי לאבטח את המקום, כמו במקומות רבים בחו"ל. אחד הגבאים ניגש לאחד השוטרים וסיפר לו על הבעיה, שהגוי הקבוע לא הגיע. השוטר קפץ על הזכיה שלא נקראת בפניו בכל יום וניגש בעצמו עם המדים כדי להוביל את הרבי מביתו לבית המדרש לעיני המוני החסידים. לא יכולתי כמובן לצלם – כי זה היה בשבת, אבל את הסיפור אני יכול לספר…
בליל ראש חודש אלול הרבי הסתלק מעימנו, ואולי זה סמלי מאוד שהרבי שתמיד הקפיד לעורר את עם ישראל, רצה לעורר את כולם בראש חודש אלול, להכין את עצמנו לראש השנה, כאשר עם פטירתו של הרבי אנחנו איבדנו את דמותו המיוחדת, אבל אנחנו כן יכולים ללמוד מדרכיו, להתייחס לכל אחד, לכבד את התורה ולומדיה, ואולי גם להתאמץ יותר לעמוד בתפילה במקומות שנספק להלכה שצריך להקפיד עליהם, גם כשזה קשה.
מעבר לתמונות שפירסמת ואודותם אתה כותב
תספר גם על התמונות שהסרת וערכת מחדש בספריך