ימי הרחמים והשמיכות / הרב אורי בלוי

עם שלומי אין שיחה סתמית. כל שיחה, ולו העניינית ביותר, היא חויה מיוחדת. חיוכו הנצחי, זה שאפשר לא רק לראות אלא גם לשמוע מבעד לאפרכסת, אמרותיו השנונות ובעיקר החיוניות השופעת ממנו מאהיבים אותו על כל מכריו.

את שלומי הכרתי בערך כשנה לפני המקרה המדובר. הוא בחור שמזמן חצה את מחצית העשור השני מצפה לישועתו. ובינתיים – בתפקידו המשני הוא עוסק באסטרטגיה והפקת אירועים מיוחדים, בתפקידו העיקרי הוא בחור ישיבה העמל בתורה.

כבר למדתי די בהתחלה – את שלומי קשה לתפוס בבקרים. החל מהשעה 9:15 בדיוק ועד לשעת המנחה הוא נבלע לקרבו של אחד מבתי המדרש ההומים שהתברכה בהן ישיבת 'מיר', משקיע את כל מרצו וכשרונותיו המבורכים בסוגיה הישיבתית. במקרים דחופים אני 'מצנתק' והוא שב אלי ברגעים הבודדים בהם הוא 'יוצא לסיגריה'.

אחרי ההקדמה הקצרה הזו בוודאי תבינו את גודל הפתעתי כאשר לאחר 'צינתוק' קצר לשלומי באחד מימי אלול נענה מיידית והקול שמאחוריו היה נשמע גרוע. הייתי צריך לוודא שוב שהחיוג עלה יפה. מאחורי האפרכסת ענה קול מדוכא וישנוני "כן מה אתה רוצה? אני אצא מהשמיכה ואז נדבר" פיהק שלומי לעברי. הבטתי שוב על השעון לוודא שאיני הוזה. השעון הצביע על השעה 11:37, שעה שקרובה יותר לצהריים מאשר לבוקר השכם. מעולם לא שמעתי את שלומי ישנוני בשעה הזו. גם החיוניות הידועה נעלמה לה לפתע. "מה קורה שלומי? אתה חש בטוב?" התעניינתי בכנות מהולה במעט חרדה. אם כך שלומי נשמע בשעה כזו, כנראה שמשהו ארע.

"נו אה.." אמר בקול מרוחק ומהסס "שוין אתה יודע. אלול עכשיו" "אלול?" תמהתי לעומתו "אדרבה. זו דווקא סיבה טובה לשמחה ועיזוז. תחילת זמן עם כל הברען" "כנראה שאינך מכיר אותי מספיק".

יצר הסקרנות מהול במידת הרחמנות ועוד באותו יום מצאתי את עצמי יושב עם שלומי על כוס קפה נמס חד-פעמית באחד מבתי הכנסת השקטים באיזור, מנסה להבין איזה חלק התקלקל במכונת האנרגיה ששמה שלומי. "אתה מוכן לצאת איתי למסע קטן?" יצאתי. אתם מוזמנים גם. מסע אל האלול של שלומי. רשות הדיבור למדריך:עיצמו עיניים, עקבו אחרי והיכנסו למנהרת-הזמן.

אני חוזר אט אט לאחור אי-שם לתחילת שנות התש"ע'ים. ההתרגשות עדיין לופתת את גווי הדקיק, ואילולא המגבעת הענקית שהסתירה את מחצית ראשי יתכן שהיו מבחינים בה בקלות של ממש. וכי-קלה היא בעיניכם?! אני הקטן, בכבודי ובעצמי, לא עוד נער חיידר תינוקי, לא עוד ילדון משתובב, לא עוד פעוט בכיין, אני בחור ישיבה!! ככה ממש. עם מגבעת וחליפה, עם סדר א' וסדר ג', עם שיעור-כללי ושיחות-מוסר, עם ראש-ישיבה ומגיד-שיעור, מדהים.

בבוקר השכם אני מזנק מהמיטה ורץ לישיבה ושב ממש מאוחר בערב, כשאחי הילד כבר ישן. הידד! ואז זה מגיע, יום שלישי הראשון ללימודי בישיבה. מתכנסים בשעה היעודה בבית-המדרש, מיקרופון אמיתי מוצב במרכז על-יד סטנדר מוגבה. ולראשונה אני מצוי באותו חלל עם בחורי שיעור ג' הבוגרים. "יום ג' —–20:30 שיחת-מוסר" כך נכתב בלוח-הזמנים באותיות עתיקות של מכונת-כתיבה.

"ששששששששש……" לוחש בקול בחור גבה קומה משיעור ג' ומשתיק באחת את אחרוני המצחקקים והמפטפטים. ואז הוא נכנס, המשגיח. הליכתו איטית ומכובדת, ופניו הרציניות עוטות כבדות שזורה בעגמומיות. הוא נעמד על-יד הסטנדר, מכחכח בגרונו שוב ושוב ושאגה אדירה מפלחת את חלל האויר "א—ל—ו—ל!!!!!!!" חשתי צמרמורת. פחד. חרדה. בעתה.

אך בד-בבד גם תחושה מרגשת של התקדמות בוגרת. בחיידר המלמד לא צועק אלול, רק בחורי-ישיבה של ממש, גדולים ובוגרים מסוגלים להכיל את זה. והמשגיח, פולט אויר, משל הצעקה הבודדת הוציאה מתוכו מאמץ מרוכז של שבועות וחודשים, ולפתע הוא מנמיך טון עד כדי לחישה, והחל לצטט מילה אחר מילה מספר שאחז בידו "לפנים בישראל כל נפש תאחזנה פלצות בשומעה קול הקורא קדוש אלול".

הוא נעצר לרגע, בחן את פני היושבים והמשיך "בחורים יקרים, שמעתם?! הבנתם מה מתאר לנו קדוש ישראל, מייסד תנועת-המוסר הלא הוא רבינו ר' ישראל סלנטר. אלול הוא פחד פחדים! הזמן לבדוק את עצמינו ולחשב את השנה כולה, זו שעברה עלינו וזו שתעבור עלינו" מכאן השיחה הלכה והתפתלה, עלתה וירדה, נשאגת ונלחשת, רוחשת ובוחשת. לא אוכל לצטט מילה במילה, אך את התחושה שנצרבה בלב וההבנה שנחרטה במח זכור אזכור כנראה לנצח, אלול הוא מושהו מפחיד, מפחיד מאד, והעיקר – הוא זמן של חשבון.. וחשבון כידוע לכם לא זורם עם הפרעת-קשב… כמה פשוט, כמה סבוך. ומאז, מידי שנה בשנה בד-בבד עם האנרגיות החיוביות של ההתחלה וריחה המשכר של הגמרא החדשה מתלוות כבאורח קבע תחושה של אי-נעימות.
האנרגיות החיוביות שלי קופאות מול כל אלו, נפשי לא עומדת בעומס.

וכך אני מוצא את עצמי בשנים האחרונות, דווקא כשכולם מתעוררים, כשעולם הישיבות מתחדש ומתרענן, מתחפר עמוק בשמיכה אבוד ומבולבל.

ימי הרחמים והשמיכות.

המשך מסעו המפתיע והפתלתל של שלומי במסילה העולה לאלול, אי"ה בפרק הבא.