ביבי או בייבי / הרב אורי בלוי עם התמצית הרצויה של חג הפסח

במוצאי שבת קודש פרשת תזריע, אור לו' בניסן תשפ"ד, נפל דבר בישראל.

או יותר מדויק – לא נפל.

באותו לילה שלא במהרה ישכח, הוארו שמי ישראל ולילה כיום יאיר.

מאות חיצי אויב שנונים עם גחלי רתמים נשלחו לעבר ארץ הקודש, מכוונים לעם היושב בציון, במטרה אחת שכנראה לא השתנתה בארץ פרס מאז ימי המן הרשע, להשמיד להורג ולאבד את כל היהודים בלילה אחד.

רחם ה' על עמו ועל נחלתו ובתוך החושך הראה לנו את ידו הגדולה ואת הארת הרחמים והחסדים ולא נפלה שערה משערת ראשו של אי מי מישראל.

אם חלילה בצוק העיתים בשנים האחרונות ובפרט בשחצי שנה האחרונה היו כאלה שהתקשו בכך, כאן כבר היה קשה עד בלתי אפשרי שלא לראות את יד ה' הגדולה וההצלה הניסית שארעה כאן. אבל כמו תמיד, יש כאלו שלא זכו והעדיפו אחרת.

אחד הבולטים שבהם למרבה הצער זה העומד בראש מדינת ישראל שהעדיף להלל ולשבח את כוחו ועוצם ידו ולא להעלות על דל שפתיו את שם ה' הגדול והנורא.

זה כואב וצורם לכל אזניים של יהודי מאמין.

אך לצערינו כל יהודי, גם זה המוגדר כמאמין ואף זוכה לשנן מידי יום את עיקרי האמונה ולהצהיר על כך בריש גלי עלול להיכשל בכך.

ככל שהעולם מתקדם ואיתו הטכנולגיה מתקדמת איתו גם תחושת השליטה המדומה שבידינו. אם בעבר הרחוק כל בעיה רפואית בסיסית היתה מזניקה את הנוגעים בדבר אל ארון הקודש, אם בעיה ביטחונית היתה מצמידה את העם לתהילים, הרי שהתקדמות הטכנולוגית והאנושית יצרה מצג שווא שכל בעיה ביכולתינו לפתור בעצמינו. יש מחלה? יש מומחים. יש מלחמה? יש פוליטקאי כזה או אחר שיתן לנו כביכול ביטחון.

ודווקא בשנים האחרונות, בדור עקבתא דמשיחא, מזכים אותנו מהשמיים להבין שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים.

תחילה היתה זו הקורונה, לאחריה אסונות שונים ומשונים רח"ל ולאחמ"כ המצב הביטחוני. כאשר לנו ניתנת הבחירה, לראות צירוף מקרים טבעיים או לזכות ולגלות את יד ה'.

לפני קצת יותר משנה הזדמנתי לקיבוץ מסוים בצפון הארץ. מהקיבוצים הותיקים והשורשיים יותר. אלו שגם העבירו את יושביהם על דתם כידוע.

לפתע, בעומדי בחדר האוכל הקיבוצי המיתולוגי, ניגשה אלי גברת אחת ישישה, מדדה בקושי עם ההליכון. ממקרים קודמים בטוח הייתי שבטח גם היא רוצה להמטיר על הציבור החרדי אותו אני מייצג בעיניה מטר 'ברכות'. באותה פעם הסתבר שטעיתי בענק.

היה לה משהו מאד חשוב לומר, היא היתה נרגשת ממש לפגוש אדם דתי, מחזה נדיר מאד בקיבוץ ההוא למרבה הצער. "תדע לך" אמרה בקול רועד "שלפני שנתיים הפכתי ליהודיה מאמינה". וכאן גוללה את סיפורה האישי במונולוג נוגע ללב. לפני קורב לשמונים שנה התגלגלה לקיבוץ הכפרני כילדה קטנה היישר מעיירה יהודית ברומניה, נשבתה במלתעות הארס והכפירה וזנחה לחלוטין את דרך אבותיה. כשהיא במשך רוב שנות חייה חיה תחת מעטה של אידאולגיות שמאלניות ובעיקר כפרניות.

התיאור, למרבה הכאב, לא כ"כ נדיר. אבל כאן בא המפנה. "לפני שנתיים, בקורונה, עשיתי סוויצ' בראש ששינה לי את החיים". מסתבר שכנראה זכות אבות עמדה לה. משמיים שלחו לה מחשבות טהורות – "בעודי סגורה ומסוגרת בבית, כפי שהמליצו מומחי הבריאות לאנשים בגילי, התחלתי להרהר: היתכן נגיך קטן ובלתי נראה משבש לחלוטין את כל העולם המורדני?! היכן כל הקידמה שכה האמנו בה?! ומה עם הרפואה הכל כך מתקדמת?! ובעיקר, הפוליטקאים, הפוליטקאים היהירים המציגים את עצמם ככל יכולים, נראים חסרי אונים לחלוטין! מסתבר אם כן שיש כאן כח שהוא למעלה מכל זה. ברצותו ממית וברצותו מחיה, ברצותו מוחץ וברצותו מרפא. המחשבות לא הניחו לי, קראתי למדתי והחכמתי. עד שהחלטתי בגיל 85 לשנות את דעתי!"

האם לא חבל על כל השנים שהלכו לאיבוד? האם כל אחד יכול לזכות ברגע זה ממש לאמונה אמיתית וטהורה?

חג הפסח מלמד אותנו שכל אחד יכול!

רק צריך לעשות שינוי מחשבתי שהוא לא תמיד קל!

"ראתה שפחה על הים" מספרים חז"ל "מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי"

בחג הפסח ניתן לנו הכח המיוחד להאמין בקב"ה באופו מוחשי כמו תינוק קטן.

דוד המלך בתהילותיו אומר "אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי" – אמונה אמיתי ומוחשית זו כמו התחושה של תינוק על יד אימו. התינוק לא שואל שאלות, הוא יודע שאימו היא כל חייו. הניסיון הוא שהשכל הוא 'בוגר' מכדי להרגיש תינוק.

וכבר אמרו לפרש צדיקי החסידות על הפעולות שעלינו לעשות בליל הסדר "כדי שלא ישנו התינוקות" – שלא ישן חלילה החלק של האמונה התמימה והטהורה שלנו, אם נרצה החלק ה'תינוקי' . כן יש 'תינוקיות' חיובית.

כן!

היו בייבי ואל תהיו ביבי!

חג כשר ושמח, ובקרוב ממש נזכה "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".