בטור הקודם הצטרפנו למסעו של שלומי המתבגר, המתקשה להכיל את עוצמת ימי הרחמים והסליחות ובוחר בבריחה.
"צר לי לשמוע" אמרתי בכנות לשלומי שישב שם מכווץ במבט מושפל ובתנוחה מדוכאת. ניסיתי לעזור לו "אתה יודע הרי שזה לא בדיוק כמו שאתה אומר. אמנם יש את חרדה מיום הדין הקרב, אבל בבד בד גם הארה גדולה של התחדשות בעבודת ה'." -"נו טוב אתה מנסה להרגיע אותי, אתה לא הראשון." השעון אילץ אותנו להיפרד בתחושות לא קלות.
חלפו שבועיים, לקראת סיומו של האלול פגשתי שוב את שלומי. הפעם בסיומה של תפילת מנחה בשטיבלאך. אלא שהפעם הוא חזר להיות השלומי המוכר. הצבע חזר ללחיים והחיוניות שפעה ממנו. חיוך ענק נמרח על פניו. למרות אלול.. לא התאפקתי ודרשתי הבהרות. שלומי הרצין מעט.
התיישבנו בפינה שקטה, הוא הצית סיגריה והחל לשתף: "היה זה אחר-הצהריים אלולי אחד בו מצאתי את עצמי נזקק לשירותיו של רופא השיניים המצוי בשכונה צדדית וותיקה. סיימתי את הביקור המכאיב ונוכחתי שזמן תפילת המנחה קרב ובא, השמש כבר נטתה מערבה במהירות. העוברים ושבים באותו איזור לא היו לצערי נראים כפוקדים בקביעות מקום כבית-כנסת, הם טיילו לאיטם. מי עם כלבו, מי עם מכשירו ומי עם שניהם יחד.
אבל חזקה על שכונה וותיקה שכזו שלא חסרים בה בתי-כנסת. כמה פניות לעוברים ושבים שמשכו בכתפיהם, עד שמצאתי את האיש המתאים. קשיש נחמד חובש כיפה תכולה. הוא הורה לי להתלוות אליו וחיש קל ניצבתי בפתחו של בית-כנסת ספרדי נושן. אוהב אני עד למאד לפקוד מקומות שכאלו, נחמד לי לפעמים לשנות מהפרצופים והנוסח המוכר מהשטיבל השכונתי.
אבל יותר מזאת, בית-כנסת מהסוג אליו נכנסתי מספק לי הצצה לעולם אחר. העיניים בולעות את המראות – "לוח הנופלים" שבכניסה, תמונות הצדיקים, הספסלים המרופדים בצבעוניות ומוצבים סביב סביב, ארון הקודש המעוטר בחן ובעיקר הדמויות הנפלאות – יהודים תמימים וטובים המתכנסים ברצינות ובחרדת קודש לעבוד את בוראם. גם חוש הריח משתתף בחגיגה כשעצי הבשמים המונחים באגרטל נחושת על הבימה משרים ניחוח מעולם אחר.
האות ניתן, "פתח אליהו" הכריז הגבאי הישיש בקול רועד ובמבטא מתגלגל תוך שהוא פוקד על אי-מי "לעלות חזן". התמכרתי לאוירה הרצינית של התפילה, בלעתי בשקיקה את סילסולי החזן ושקעתי בתפילה שקטה ומרוכזת.
התפילה הסתיימה. פניתי לצאת מבית-הכנסת תוך כדי שאני שוקע בקריאה של עלון מרתק המצוי רק במקומות שכאלו. טפיחה הגונה הקפיצה אותי מהעלון. "רבינו" פנה אלי הטופח, איש צעיר שכיפה צמרית לבנה במצב טרי הקיפה את ראשו "אולי תעשה מצווה ותישאר איתנו גם לערבית?" חיוכו הלבבי, הזיק בעיניו וקולו המתחנן משהו גרמו לי להציץ בשעון ולאשר "אם ערבית בזמן הקרוב אוכל להישאר" אמרתי. "אה.. כן. ודאי. ערבית עוד רבע שעה, בינתיים יש שיעור מהרב שי, ואוי ואווי ואווי איזה פה יש לו ישתבח שמו. מזכה אותנו כל ערב, השם שמור אותו.
כדאי'ך גם לשמוע, כל מילה שלו מרגלית!" הבחור היה נלהב ממש. כמעט נדבקתי גם בהתלהבותו, אך לפתע נזכרתי שעלי להשלים את חוק הלימוד היומי, נטלתי לי גמרא מהוצאה לא מוכרת והתיישבתי בפינה שקטה יחסית. 'הרב שי' התגלה כאברך צעיר, חייכן ומלא בכריזמה. מרכיבים אלו הם בוודאי אלו שגרמו לכך שעיני העדה הופנו אליו בריכוז עמוק. פתחתי את הגמרא מנסה לצלול לסוגיה, אך קולו של 'הרב שי' המנסר בחלל הקשה עלי. קולו? יותר נכון מילותיו החוצבות. "רבותי אחים יקרים" פתח בקולו הרך "חודש אלול עכשיו. והרבה לא יודעים מה לעשות. אומרים לעצמם 'כפרה עלי איפה הייתי כל השנה – השם ישמור'.
ועכשיו יענו אני פתאום נהיה צדיק?! ומה עם כל הטעויות והדברים הלא-נעימים?! מה? ככה אני בא בבוקר לסליחות ושר "חטאנו לפניך" כאילו כלום?! ואחר-כך ראש-השנה ושופר וכפרות ובעיקר כיפור. איך עם כל הבלאגנים האלו אני בא לבורא עולם? איך?!" הבטתי בקהל, הם הינהנו בראשם מבלי משים, המילים הפשוטות נגעו במקום אמיתי כל-כך. 'הרב שי' המשיך לתאר את המצב בצבעים חדים, מערים את הקושיה המרכזית לגבהי-גבהים.
"אז תשמעו טוב רבותי!" שאג לפתע בקול מפתיע "תכניסו לאזניים עמוק מה שאני אומר עכשיו" התחנן "הצדיק בעל-התניא ממשיל את חודש אלול, את ימי הרחמים, לזמן בו המלך יורד אל העם, הוא מחליט לבקר את נתיניו בכפריהם. אם בכל השנה הם רק יכולים לחלום על גישה לקרבת הארמון, פעם בשנה הוא, המלך האדיר בכבודו ובעצמו, יורד אליהם. והמלך רק רוצה לתת ולהיטיב, לשמוע את מצוקותיהם ולמלא אותם באהבה" הפאתוס עלה בקולו ומילא את החלל מבלי להותיר מקום לתהיות "רבותי! אחים יקרים! ימי הרחמים לא באו להציק לנו חלילה, להיפך! המלך כאן! בינינו! מחכה לנו, לשמוע אותנו לראות אותנו! "אבל" המשיך תוך כדי שהוא מנמיך דרסטית את הטון "כשהמלך כאן, מרוב התרגשות אנו רוצים להיות הכי טובים, מתחרטים על טעויות שחלילה עשינו ומבטיחים לעצמינו להיות הכי טובים" המילים הפשוטות והעממיות והטון המיוחד שנמסך בהם הכו בי כרעם.
וואו. מבט חדש. חיים חדשים. כשניסיתי לעבד אותם במוחי הכתה בי ההכרה – עלי לשנות את הכיוון . במקום להתמקד בלחץ וחרדה מחשבונות והתחשבנויות, עלי פשוט להתמקד באירוע – משהו מרגש ומדהים קורה ממש עכשיו! המלך כאן! הזדמנות חדשה וחד-שנתית! כי לחץ וחשבונות קשים לי עד למאד, לעומת זאת – אירועים כידוע לך – זה ב-ד-י-ו-ק בשבילי!. זה 'מתדלק' אותי לנוע, להתקדם, והכי חשוב – לפעול. מאז" סיים שלומי בעיניים נוצצות "אני עסוק במח ובלב בהפקת אירוע יציאת המלך לשדה. זהו האירוע המרגש ביותר שהפקתי עד עכשיו" שנה טובה ומלאת פעולה לכולם.
יפה מאוד. מילים כדורבנות
תענוג. תודה לקל, גם האוסט יודן מאירופה הקרה, עם כל המטען הגנטי של טראומות ושריטות, מתחממים ומפשירים במזרח התיכון. תוך דורות ספורים הם יהיו יהודיים נורמליים כמו הספרדים.