1.
בחזרה לפרופורציות:
כשביידן הופך את פניו וחושף את חיוכו, הציבור החרדי צריך לחשוב על היום שאחרי
מה לא אמרו על הנשיא המכהן של ארצות הברית: שהוא דמנטי, שהוא לא אוהב את ישראל, שהוא לא מחבב את נתניהו, שהוא לוחץ ידיים לאוויר, שהוא נופל במדרגות, שהוא לא מחבר משפטים קוהרנטיים, כמות הבדיחות שנשמעה עליו לא מביישת את כמות הבדיחות שהומצאו על דוד לוי בשעתו.
אבל בשבוע שעבר, לאחר פרוץ שואת יהודי הדרום, התהפכה המגמה בבת אחת, כשביידן התייצב מול המצלמות ונשא נאום חם, מחבק ופרו ישראלי שהצליח לשמוט לא מעט לסתות בירושלים ולהאדים פרצופים בקומה העליונה של 'טראמפ טאואר'. נראה היה כאילו מילות הנאום נכתבו במשרדי עוצמה יהודית או אי שם בראש גבעות יו"ש.
החיבוק האמריקני הגיע לשיאו ביום רביעי בנתב"ג, כשביידן חיבק פיזית את נתניהו, את הרצוג ועוד כמה דמויות ססגוניות שהפכו לסמל המלחמה. הזקן מהבית הלבן הביא באמתחתו את הניירת לסיוע המלחמתי הגדול ביותר שניתן עד כה לישראל, יותר מזה אי אפשר כמעט לבקש.
רק בשולי הדברים, ככה במעט בלי שנרגיש, דחף ביידן גם את האינטרסים שלו כשהכריח את ישראל להכניס סיוע הומניטרי לרצועת המחיה של חיות הטרף, לצד התנערות מסויימת והבהרה כי ארצו לא מתכוונת להתערב פיזית בלחימה בלבנון ונושאות המטוסים הושטו לחופי ישראל למטרה הצהרתית יותר מאשר מעשית.
אז מה קרה בעצם לאותו ביידן שפתאום הרחיב את חיוכו וחשף את שיניו התותבות כלפי הממשל בירושלים, אותו ממשל שזכה ממנו לכתף קרה כל כך וזכה לרמה של ניכור שלא נראתה מעולם? כבר כמעט שכחנו שנתניהו מחכה כבר שנה לביקור בבית הלבן ושבכירי הממשל בוושינגטון נטלו חלק פעיל במחאות כח קפלן. לאן כל זה נעלם בבת אחת?
התשובה לכך היא פשוטה, מאוד מדאיגה אבל יחד עם זאת – מאוד מעודדת. התופעה המופלאה שראינו בבית הלבן ובמרחב האווירי בין תל אביב לוושינגטון, מסכמת בתמצות מופלא את כל מה שמספרת לנו המלחמה הזאת.
את האמת הזאת צריך לומר במילים פשוטות: העולם אוהב אותנו חלשים. הוא אוהב אותנו כשאנחנו מוכים, כשאנחנו הקורבנות וכשאנחנו חוטפים. העולם פחות אוהב לראות את ישראל חזקה, הוא מעדיף לאהוב את היהודים כשהם נרדפים.
אם נדייק, התופעה הזאת היא לא רק כלפי יהודים. הסימפטיה שמצליחים הפלשתינים להשיג מהעולם נובעת מאותו מקום בדיוק. העולם המערבי המדושן אוהב לחבק את הנרדפים ואת האומללים, יש הרבה אנשי תרבות מפורסמים שנוסעים לאפריקה ומפזרים שם תרומות ביד נדיבה לילידים האומללים והרעבים, כי זה מצטלם נהדר וזה מקדם אותם יפה יפה ביחסי ציבור. הסטודנטים הנלהבים בקמפוסים של ארה"ב ואירופה מתחברים יותר לסבל הפלשתיני מאשר לצדק היהודי ההישרדותי, זה יותר קליט, יותר קל והרבה יותר מלהיב.
כשישראל צודקת וכשהיא עושה מה שצריך להגן על עצמה, זה נשמע יפה אולי בהרצאות מנומקות או בפרוטוקולים משפטיים, אבל זה לא קליט במסרים קצרים של צעקות קצובות בהפגנות. יותר קל לרחם על החלש, זה מצטלם הרבה יותר טוב במדורי היח"צ. לכן שומעים שם יותר "פרי-פלשתיין" מאשר "עם ישראל חי".
כשהימין הישראלי ניסה לקדם רפורמה צודקת וכשעם ישראל ניהל מאבק פנימי די פתטי מבחינת העולם, היה לביידן את הלוקסוס לעשות חשבונות ופוליטיקה קטנה. אבל פתאום כשעם ישראל זונח את הריבים הפנימיים ומתמודד עם שואה שכמותה לא נראתה על אדמת ישראל מעולם, פתאום המגמה משתנה. כעת ישראל היא הקרבן, כעת היהודים הם החלשים, כעת זה פוטוגני לעמוד לצידם. זה ייזכר טוב בעתיד בחריטות שעל גבי אנדרטאות השיש. כי ככה זה, העולם אוהב להקים על שמנו אנדרטאות יותר מאשר לעזור לנו למנוע את הצורך בהן.
והראיה, שהספיקה עלילה קטנטנה אחת על פגיעה כביכול בבית חולים בעזה, כדי לשנות שוב את המגמה ולגרור ביקורת חריפה שנשמעה תחילה גם מצד ארה"ב. פתאום כשישראל היא הפוגעת ולא הנפגעת, הסימפטיה עוברת בבת אחת לצד השני. וזה גם מה שיקרה ככל שישראל תעמיק את הפעילות בעזה והחמאס יעשה את מה שהוא יודע לעשות היטב – לפרסם תמונות זוועה שיטו את דעת הקהל בחזרה לטובתו. הרי כבר עכשיו ביידן מדבר באותה נשימה על הצורך לשמור על אזרחי עזה האומללים ולא קשה לתאר איך יישמעו הזמירות הללו בהמשך.
המסר הזה הוא מדאיג אבל מעודד באותה מידה. כי ככל שזה טראגי לחשוב על כך, המלחמה הזאת עשתה לנו קצת סדר בראש והחזירה אותנו לשפיות. המלחמה האיומה שאת עומקה וזוועותיה אנחנו משתדלים לא להפנים ולא לפרט כאן בעיתון, נעצה סיכה בכמה בלונים נפוחים של דמיון והחזירה אותנו קצת לחיק האמונה הפשוטה. הממשלה לא שמרה, צה"ל לא הגן, המודיעין לא עשה את תפקידו ואפילו אמריקה הגדולה חשפה את פניה, גם סערת הרפורמה נראית פתאום בדיחה עלובה. המלחמה הזאת שמה קץ באופן סופי לטענה הוותיקה של אתחלתא דגאולה והמחישה גם לרחוקים ביותר שאין לנו על מי לסמוך אלא.
את זה כבר הספקנו כולנו להבין ואין צורך להאריך בכך בטור פוליטי. אבל המסר החשוב יותר שיש לקחת מזה, הוא לזכור שזה לא נגמר כאן, יש לזה המשך. גם אנחנו כציבור חרדי מול ממשלת ישראל, קיבלנו בשבועיים הללו תזכורת חשובה ונורה אדומה בולטת שנדלקה לגבי העתיד. גם אנחנו מול הממשלה נמצאים במידה מסוימת באותו מצב של ישראל מול ארה"ב ומול העולם.
המגמה המתרחשת כעת בממשלה ובסיוע הלחץ האופוזיציוני, היא לקחת את כל הכספים הקואליציוניים שעדיין לא הועברו בפועל, ולהפנות אותם למימון המאמץ המלחמתי. מדובר במהלך שאף אחד לא יעז להתנגד לו בימים כאלה ובצדק. גם חוק מעמד לומדי התורה נדחק הצידה בצוק העיתים וכשיגיע זמנו לחזור לסדר היום, לא ברור מי יהיה ראש ממשלה והאם ניתן יהיה לבוא אליו בדרישות.
יתכן מאוד שזהות הממשלה הבאה תהיה שונה לחלוטין והמפלגות החרדיות לא יהיו במקום בו ניתן יהיה להציב תנאים. בכלל, דעת הקהל בישראל שאחרי המלחמה תהיה קצת אחרת מזו של היום, בני אנוש צריכים משהו לאהוב בזמן שהם כועסים על הרשויות ועל הממשלה, וכשהזעם יופנה לאחראים על המחדלים, סביר להניח שבאותה מידה תגבר האהדה לצה"ל וללוחמים, מזג האוויר בישראל לא יהיה מתאים לדרישות של מתן דיחוי גורף לעמלי התורה. קשה מאוד לדעת היום איך תיראה הממשלה של אחרי המלחמה ולכן כל הנושאים שחשובים לציבור החרדי, נמצאים כעת בסימן שאלה מאוד מאוד גדול.
זה עדיין לא הזמן לעסוק בכך, אבל נורת האזהרה נדלקת כבר היום. הציבור החרדי שם מבטחו בשותפות עם נתניהו והוא זה שאמור לפרוע את השטר, אבל פתאום אי אפשר לדעת איפה יהיה נתניהו עצמו בעוד כמה חודשים.
והמסר הזה הוא מעודד. הוא מזכיר לנו את מה שאמרו כל גדולי ישראל מקום המדינה ועד ימינו. הם תמיד התייחסו לשותפות בממשלה כאל צורך לעשות את מה שאפשר. ממשלות ישראל סייעו לציבור החרדי כשהוא עמד מהצד וביקש את שלו בעסקנות ובעסקים. אבל כשבאו נציגים וצברו כח, פתאום האהדה נעלמת. בדיוק כמו שקורה עם ביידן כלפי ישראל.
המלחמה הזאת הזכירה לנו שאנחנו בגלות לא רק מול ארה"ב אלא גם מול הממשלה. אנחנו עדיין בגלות וצריכים לבקש את שלנו בחכמה וכמו שאמר מרן רשכבה"ג הגראי"ל זצוק"ל: "למה תתראו". אחרי המלחמה נחזור לפרופורציות ובעזרת ד' מה שצריך להשיג יושג. אבל בדרך הנכונה והחכמה.
העולם אוהב את היהודים חלשים, הממשלה אוהבת את החרדים חלשים. המלחמה הזאת עשתה לנו סדר בראש והחזירה אותנו לפרופורציה, הזכירה לנו מה אנחנו צריכים לזכור היטב ולהבין כל עוד לא הרים הקב"ה את קרן ישראל עמו.
2.
מי בראש:
איש לא יוכל להימלט מאשמה, אבל יש מנהל אחד שהיה אמור לזהות ולמנוע
את הרמטכ"ל, את ראש השב"כ ואת ראש אמ"ן הנוכחיים, מינו בנט ולפיד. אז למה בעצם מאשימים את נתניהו? השאלה הזאת נשמעה ברשתות החברתיות שוב ושוב כטענה ניצחת בידי אלה שניסו לענות על השאלה למה נתניהו לא נוטל אחריות.
למעשה מדובר בטענה דמגוגית, ראשית משום שההחלטות של כל האישים הנ"ל נחתמות כיום בידי נתניהו ולא בידי מי שמינה אותם, אבל בעיקר בגלל ששואת יהודי הדרום אינה אירוע נקודתי ולא נבעה מכשל חד פעמי, המחדל הזה הוא תוצר של הפקרות רבת שנים. אז נכון שזה לא הזמן עדיין לחפש אשמים אבל מומלץ רק לעשות סדר בדברים לפני שיגיע הזמן למצוא אשמים. ויש כמה דברים שצריך לחדד לפני שמפריחים סיסמאות לחלל האוויר.
קודם כל צריך להבין איך עובד צבא. לצבא יש תפיסה צבאית. מבחינתו – ברגע שיש איום צריך לסכל אותו. אם מחבל מתחבא מאחורי קיר צריך לחתור לשם ולחסל אותו, לא לבנות גדר ולקוות שהוא לא ינסה לעבור אותה. מבחינת הצבא, כבר לפני שנים הוגשה תכנית מסודרת להיכנס לעזה ולשים סוף לדבר הזה שנקרא חמאס, גם במחיר חיילים הרוגים רח"ל. זה מה שהרמטכ"לים רוצים לעשות מאז ועד היום, כי ככה עובד צבא וזה התפקיד שלו. צבא לא יכול להרשות לעצמו מצב בו ארגון טרור יושב לידינו ללא הפרעה, בדיוק כמו שלא משאירים מחבל חי מאחורי הקיר.
זה המצב גם לגבי חיזבאללה בלבנון וכנ"ל לגבי כיסי הטרור ביו"ש. אלא מה, הצבא לא בעל בית יחיד, הוא כפוף לדרג מדיני. ולדרג מדיני יש שיקולים משלו כמובן. ומי קובע את המדיניות בדרג המדיני כבר כמעט 20 שנה? ניחשתם נכון. לצד זאת, יש כמובן את בג"ץ שגם חלקו בכאוס אינו מבוטל.
אחרי כל זה, ושוב: אחרי כל זה, יש את המישור המודיעיני. המוסד, אמ"ן והשב"כ הם חלק מהדרג הצבאי והתפיסה שלהם היא תפיסה צבאית. הם המליצו תמיד לטפל בחמאס ולמנוע יכולות מחיזבאללה. חלק מההמלצות אכן יושמו וכך קיבלנו את תקיפות הנשק בסוריה ובים האדום, כך קיבלנו את מגן צפוני וכך קיבלנו את סיכול המנהרות בעזה פלוס גדר חכמה.
אחרי המלחמה הזאת יאשימו את הדרג המודיעיני, הם יצטרכו לשלם מחיר אבל גם הם יאמרו להגנתם: אנחנו המלצנו תמיד לטפל באיומים, רק אחרי שלא שמעו לנו נאלצנו להתמודד עם חמאס וחיזבאללה על הגדרות, אז גם האשמה כלפינו צריכה להיות בפרופורציות.
וכאן שוב חוזר הכדור למגרש של ראשי הממשלות. אזרחי ישראל לא בוחרים מי יישב במטכ"ל ולא באמ"ן. הם בוחרים במנהיג שמבטיח להם שהוא זה שיקבע את המדיניות ויש לו שליטה על כל זה, כולל כמובן שליטה על הדרג המשפטי הטהרני והמעט מנותק.
לאורך כל השנים, אנשים האמינו לנתניהו ולכן בחרו בו שוב ושוב, כי הוא הבטיח להיות חזק מול בג"ץ, חזק מול השמאל, הוא אמר שהוא "פרוטקטור אוף יזראל" (מגן ישראל), שהוא היחיד שיידע לשמור לנו על הילדים, שהוא היחיד שאפשר להפקיד בידיו את הביטחון, שהוא היחיד שיידע להביא שקט לאזרחי ישראל, כי הוא הרי מדינאי דגול, פוליטיקאי מוכשר ורק הוא מבין איך לשלוט במערכות.
למעשה, את היכולות יש לו, אסור להמעיט בערכו של האיש. ובדיוק מהסיבה הזאת, אם הוא ינסה היום לבוא ולהגיד ש"זה הערכות המודיעין שקיבלתי" וכך לנסות להתנער מאשמה, הרי שהוא מתגלה בקלונו. זה לא ענין של הערכות מודיעין אלא בעיקר של קביעת מדיניות. הוא זה שקיבל את ההחלטה להשאיר את חמאס ולפנק אותו במזוודות כסף בזמן שיישובי הדרום חוטפים. זו לא החלטה של המטכ"ל ולא של המוסד.
אשמתם של הגנרלים וראשי המערכות היא ברורה וגם הם יצטרכו לתת את הדין, הכשלים המחרידים בכל הגופים זועקים לשמים, אבל אחרי כל זה היה להם מישהו שהתיימר להיות המנכ"ל. ואם חברה פושטת רגל אי אפשר לבוא בטענות רק לראשי האגפים אלא גם ובעיקר למנכ"ל שהיה אמור לזהות, להבחין ולמנוע. לזה קוראים למשול, זו בדיוק תפקידה של מנהיגות במדינה דמוקרטית. וכשזה לא קורה – ברור מאוד לאן צריך להפנות את השאלות הקשות.
3.
המסביר לצרחן:
הכשל ההסברתי בבית החולים בעזה חייב להיות האחרון
כלל ראשון ובסיסי קיים בניהול משברים ובניהול יחסי ציבור, הוא לא להיות בצד של זה שצריך לתת תגובה להתקפה. בעולם המסחרי, אם אתה נאלץ להסביר ולהגיב לטענות המופנות כלפיך, הפסדת מראש אפילו כשאתה צודק.
כשהתרחש הפיצוץ בבית החולים בעזה, עבר יותר מידי זמן יקר עד שישראל בדקה את עצמה לפי כל פרמטר משפטי אפשרי ורק אחר כך ניסתה להסביר שמדובר בטיל כושל של הג'יהאד. יש להודות שנעשתה עבודה מצוינת, חומרים ותיעודים מפורטים וברורים הופצו בתקשורת העולמית ונמסרו בפירוט רב לממשלות ארה"ב ואירופה, אבל כל זה נעשה מאוחר מידי וכבר לא יוכל לטשטש את הכשל הבסיסי בהסברה.
האמת לא משחקת תפקיד בעולם השקר, ישראל יכולה להיות צודקת מאוד ולהסביר, אבל מי שנאלץ להסביר – הפסיד. ברגע שישראל נמצאת במקום שצריך לענות לטענות זה עצמו כבר הפסד. אם היתה כאן מערכת הסברה יעילה כמו בכל חברה מסחרית שמכבדת את עצמה, התקשורת העולמית היתה עוסקת כבר באיזשהו ספין אחר שהיחצנים היו מאכילים אותה ושהיה מחזיר את השיח לשואת יהודי הדרום ולא להתעללות של הטרור העזתי באזרחיו שלו.
כבר בתחילת המלחמה, התפטרה גלית דיסטל מתפקידה כשרת ההסברה וזה היה חלק מהבלבול וחוסר הסדר השורר במערך ההסברה של ישראל בעולם. לתוך הוואקום שנוצר נכנסו כל מיני ארגונים מתנדבים שמדבררים את עצמם בתקשורת העולמית, לצד הדוברים הרשמיים הפועלים מטעם לשכת ראה"מ וצה"ל, אבל אין בעל בית אחד שמתכלל את כל זה ודואג לדף מסרים אחד, חד ועוצמתי כמו שצריך להיות.
האירוע בביה"ח העזתי חייב לעורר את מקבלי ההחלטות כי המלחמה הזאת לא עומדת להסתיים, יהיה עוד צורך רב בהסברה נכונה של ישראל בעולם. ואם כל חברה מסחרית יודעת לדאוג לעצמה לדוברות ומערך יח"צ משומן ומתוחכם, מדינת ישראל על אחת כמה וכמה שחייבת לעשות זאת.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
