עו”ד נתן רוזנבלט ממשיך לייבא פתרונות דיור מארה”ב / טור

תקציר הפרק הקודם: ביקרתי שבוע שעבר בארה”ב ובטורים אלו אני משתף ומדווח כיצד הציבור החרדי שם פותר את מצוקת הדיור שלו ומה אנחנו יכולים ללמוד מהם.

החיים מלאים פשרות כידוע, אין הכל אצל אחד, השאלה היא רק על מה אתה עומד ועל מה אתה מוותר. אז אחינו באמריקה בדרך כלל לא מוותרים על גודל הדירה והאיכות שלה, הכל חייב להיות גדול ויפה.

על מה כן מוותרים? על הדירה עצמה!

לרוב רובם של אברכי ארה”ב אין כל עניין בדירה משלהם. מבחינתם דירה זה קורת גג, ולא מעניין אותם על שם מי היא רשומה בטאבו. זהו הבדל עצום במנטליות בינינו לבינם, וננסה להבין אותו ולראות אם זה מתאים גם לנו.

כידוע, כשזה מגיע לכסף הם מבינים יותר מאיתנו, אז כדאי להבין מדוע הם סבורים כי כך צריך להיות.

נניח לצורך החישוב, כי בית ממוצע בניו יורק עולה כמיליון דולר, אם יקנה האברך וייקח עליו משכנתא (אין כמעט הגבלות על גובה המשכנתא) ישלם כ6000$ לחודש, זה הרבה מאוד. וצריך להשאיר עוד כסף לביטוח (חובה וצד ג’) ומסים, תיקונים ושדרוגים (הבתים מעץ, כך שהתחזוקה יקרה). בקיצור, מתקרבים לעשרת אלפים דולר בחודש בשיקול כולל.

לעומת זאת, לשכור את אותו בית יעלה בערך 5000$ וכל השאר על המשכיר. זה אומר חיסכון עצום של 5000$ לחודש.

אבל זו רק ההתחלה, הסיבה העיקרית שזה משתלם, היא תכנית ה”סקשן 8″ כפי שהיא נקראת כאן.

מדובר בתוכנית ממשלתית שמסייעת לאנשים לשכור דירה. המדינה פשוט משלמת עבורך את רוב השכירות, בצ’ק ישירות לחשבון המשכיר. כך הוא בטוח בכספו ואתה בדירתך, לאורך שנים טובות.

מי שמצליח להיכנס לתוכנית הזו, המוגבלת במספר המשתתפים, סידר לעצמו את החיים פחות או יותר. הוא מתגורר באותו בית דו משפחתי. אך בזמן שהשכן לצידו, שקנה את הבית, משלם כל חודש משכנתא והוצאות של עשרת אלפים דולר, הוא משלם חמישית מכך, וגר באותה דירה בדיוק.

נכון שאין מה להוריש לילדים, אך נראה כי עדיף לחיות שישים שנה עם הורים שמחים ומאושרים, ללא עול של השגת עשר דירות, מאשר לקבל עשירית דירה בגיל שישים שנה…

זוהי דוגמה נוספת לאהבת ישראל העצומה כאן, שהרי האמריקאים יודעים היטיב כי רובם של המשולחים החרדים שמסתובבים כאן, עושים זאת לצורך רכישת דירה לילדים, בעוד שלהם עצמם – לתורמים – אין דירה משלהם. ואעפ”כ הם תורמים עוד ועוד, וזה רק מאהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל.

מידי דברי על אהבתם לארץ ישראל ויושביה, ברצוני לשתף תובנה עמוקה שהעליתי בביקור בוויליאמסבורג – עירם של חסידי סאטמר. מדובר בעיר (במושגים שלנו) עם אלפי אלפי משפחות, כמעט כולם שייכים לסאטמר ברמה כזו או אחרת. כולם צדיקים יראים ושלמים, וקנאים.

במרכז העיר, מצוי ביתו של האדמו”ר ה”דברי יואל” זצ”ל, והוא מוקדש כולו לצורך “רבי שעייהלעס קאך”. במקום הזה כל אחד יכול להיכנס ולאכול, מתי, כמה, ומה שהוא רוצה. בר גדול עם תפריט עשיר במיוחד והכל בחינם.

וכולם באמת באים לאכול, אברכי כולל ובעלי בתים חשובים שאין להם כח וזמן ללכת הביתה לאכול בין התפילה לעבודה. וגם הרבה ישראלים, שנמצאים כאן בדרך כלל לצורך גיוס כספים (לרכישת דירה).

כל השלטים והמודעות כתובים באידיש, מלבד שלט אחד בעברית, כדי שגם האורחים יבינו. בולט בגודלו ומיקומו, כדי שהם לא יפספסו: “אסור לדבר כאן בלשון עברית הטמא”.

ביושבי במקום, לא הצלחתי לשלב בין הסאטמר’ים הצדיקים שמכרכרים סביבי (“אולי תרצה גם חביתה?”). למרות שיש במקום גויים לניקיון וסדר, את האוכל הם מכינים ומגישים בעצמם. לבין השלט התקיף הזה ומבט חמור סבר כנגד כל מה שנשמע כמו התחלה של עבריס’.

לאחר מספר ימים שם (לינה אצל הרב הלברשטאם הצדיק שמחזיק רשת של בתי אכסניה לישראלים, ונא לא לבקש ממני טלפונים במייל, הכל נשאר בטלפון [הכשר] ששכרתי שם) הבנתי את התשובה, שהיא יסוד מיסודות היהדות:

זה לא שהם קנאים למרות שהם אוהבי ישראל, הם קנאים ב ג ל ל שהם אוהבי ישראל!

לא איכפת להם מה עושה הגוי ברחוב, אפילו מעשיו של היהודי המתבולל בשכונה נכרית בברונקס פחות מעניינים אותם (לא מדובר בקבוצה שולית של כעשרה אנשים המפגינים עם הערבים, אלא על 99.9%). אבל יהודי שומר תורה ומצוות, הם חשים כלפיו כזו אהבת ישראל, שהם פשוט רוצים למנוע ממנו את הציונות. שבינינו, אכן הרסה כבר חלקים גדולים מאיתנו לאורך הדורות האחרונים.

וזה לא רק בארה”ב. כמי שכבר ביקר ברוב הקהילות החרדיות בעולם, יכולני להעיד כי הקנאות והרחמנות הולכות בדרך כלל יחדיו, באנטוורפן ולונדון, מונטריאול ומנצ’סטר. אם אתה ישראלי שעוסק בזיכוי הרבים, איפה שיש קהילה של סאטמר ובנותיה, יהיה לך מה לאכול והיכן לישון. לא חלילה שבמקומות אחרים יש פחות חסד, אלא שבסאטמר זה יותר בולט וחמים.

ובחזרה לנושא הדיור, השאלה הגדולה היא, האם המודל הזה של אין דירות ושכירות כל החיים, מתאים גם לנו?

כמה שינויים מהכי להתם:
1) שם זה מפותח מאוד, רוב הדירות שייכות מלכתחילה לחברות שמשכירות לאותה משפחה לכל החיים. כאן כל שוכר מכיר את זה שכל שנה שנתיים מבקשים ממנו לפנות.
2) דמי השכירות גבוהים מאוד (גם באופן יחסי) והם משקללים את כל ההוצאות הצפויות באופן שיישאר רווח גדול, והממשלה מעודדת את זה. כאן הממשלה עושה כמעט הכל שלא יהיו דירות להשכרה.
3) שיעורי התמיכה הממשלתית הם ללא השוואה כלל אלינו. מדינת ניו יורק נותנת עד כעשרים אלף ₪ לחודש, מדינת הציונים נותנת מקסימום 1500 ₪. גם באופן יחסי זה כמעט לועג לרש.
4) בעיה גדולה מאוד: לא כולם מצליחים להיכנס לתוכנית. אפשר לומר אפילו שהרוב לא מצליחים. זה מזכיר קצת את ההגרלות שלנו כאן, שחלק מסודרים עד ביאת גוא”צ בדירה נפלאה, וחלק ממתינים לזכייה עד ביאת גוא”צ.
5) העיקר: אין תורה כתורת ארץ ישראל! פנו אליי קוראים רבים איך אפשר לשבח את חו”ל, אז שיהיה ברור כי עיקר התורה היא בארץ ישראל. ניתן לשער בזהירות, כי בירושלים לבדה לומדים מספר אברכי כולל יותר מאשר כל הגולה כולה. המושג הזה, שאברך מקדיש כל ימי חייו לתורה, קיים כמעט רק בארץ ישראל (אולי קצת בלייקווד). והבעלות על דירת המגורים, הוא מסייע גדול לחיי התורה.

מו”ר הגר”מ קסלר שליט”א, מוסר לאחרונה סידרת וועדים בעניין הצד הכלכלי של נישואי הילדים. במוצ”ש האחרון (בשלח), עודני תחת הרושם של הנסיעה בארץ שבה הציבור החרדי חסר דירות בדרך כלל, קמתי ושאלתי את הרב מאיפה בכלל החוב הזה של רכישת דירה לילדים, ועד כמה צריך להתאמץ לכבוד החיוב הלא כתוב הזה? מאות המשתתפים (ועוד מאות בעזר”נ ובאון ליין) הנהנו בראשם לומר שגם הם רוצים לשאול את השאלה הזו שמטרידה את מנוחתם.

תשובת הרב הייתה שאין תשובה ברורה וחד משמעית לכל אחד. תלוי במי מדובר ותלוי גם בחוג, ברור שאין גזירה שווה, ואין הגזירה שווה, בין חברונער לבין ויזניצער. אך ככלל, הדירה מסייעת מאוד ליישוב הדעת להקדשת החיים לתורה, וכל אחד רוצה שילדיו יקדישו חייהם לתורה.

הרב הוסיף “ווארט” על המימרא הידועה על בת קול המכרזת “בת פלוני לפלוני ובית פלוני לפלוני”, ולכאורה קשה, מדוע צריך להכריז את הדירה לפני הכל? אלא, אומר הרב, רואים מכאן שהשידוך והדירה הולכים יחדיו…

למרות הידיעה שאין להשוות את המצב בארץ לחו”ל, הבאתי את הדברים לעורר מחשבה, וגם לעוד משהו:

רבים מאוד הם המשפחות, הממתינות לתוצאות ההגרלה. להערכתי מדובר בכ-15,000 משפחות חרדיות. בערך כמספר הזה, הם האנשים אשר כבר זכו או רכשו בפרטי, ויש להם עוד דרך ארוכה עד שיראו את הדירה המיוחלת.

לרבבות הללו ולהוריהם, המטרה להרגיע ולומר: המצב הזה, שאתם כאילו סובלים כמה שנים בלי דירה, רק שתדעו, שבחו”ל מאות אלפי חרדים חיים כך מלכתחילה וכשיטת חיים. אז אולי הבדיעבד הזה לא כל כך נורא. אפשר בינתיים לנצל את התקופה לחיים רגועים של שכירות נמוכה (יח”ד במודיעין עילית לא מגיעה לאלפיים ₪) וגם מזה, לקבל סיוע בשכר דירה על רוב הסכום. כך שכשתיכנסו לדירת החלומות בסוף ותתחילו לשלם משכנתא, תתגעגעו לתקופה הנפלאה שאתם חיים בה עכשיו, אז תחיו אותה עכשיו, בשלווה ונחת ובשמחת חיים.

בשבוע הבא: מה עושים אלו שלא הצליחו להיכנס לתוכנית? מבט על הקהילות החדשות בהרי הקטקילס ומגדלי הפרג’קטים.

נ.ב. בשבוע שעבר הצעתי כאן לעשרת הקוראים שיעזרו לי במימון הקנס לבג”ץ. לפי כמות ההעברות, כולם בעילום שם, התברר השבוע כי: א) יש כנראה יותר מעשרה קוראים, הרבה יותר. ב) יש לכם לב רחב, בפרט לאחד הקוראים שהעביר סכום גדול בתנאי שלא אברר את שמו, אשריך ישראל מי כמוך. זה לא רק הכסף אלא הנשמה, גם האברך שתרם עשרה שקלים (הרוב היו בסכומים הללו) עודדו מאוד. למעשה נשאר אפילו קצת עודף. אם אחד התורמים מרגיש שקשה לו, יוכל לבקש ולקבל חזרה את תרומתו. אם לא – ילך הדבר לפרוייקט הבא של סיוע לאנ”ש בדיור, יש משהו שמתבשל בע”ה.