רמטכ"ל של חצי-העם: רב-אלוף זמיר, התפטר ורוץ לכנסת / דעה

גם אילו רב-אלוף אייל זמיר היה רמטכ"ל מוצלח (והוא, בלשון המעטה, לא), היה עליו לפשוט את מדיו לאלתר ולעזוב את הלשכה בקריה. ברגע שבו הפך את צבא הגנה לישראל לסיעה פוליטית, ואת עצמו ליושב ראש המפלגה, הוא איבד את הזכות להוביל את צה"ל. זכותו המלאה, כמובן, לרוץ לכנסת – עם קודמו גדי איזנקוט, מולו, או בכל קונסטלציה פוליטית אחרת שחשקה בה נפשו. אבל בשום אופן אי אפשר להישאר דקה נוספת בתוך המדים היוקרתיים הללו, אם יש לנו עדיין שאיפה שצה"ל יישאר צבא העם, ולא צבא של חצי העם.

מכתבו הגלוי של הרמטכ"ל אינו סתם עוד תוספת שמן למדורת השנאה; מדובר במכלית בנזין שהגיעה בדיוק ברגע שבו הלהבות החלו לדעוך.

הציבור, מה לעשות, התחיל לשאול שאלות קשות על המבצעים הכושלים ועל התוצאות בתקופה שבה הנ"ל כיהן כמנכ"ל משרד הביטחון – ואז הגיע הניסיון להסטת האש. מכלית הבנזין הזו משתלבת באופן מושלם עם מה ששפך בג"ץ רק כמה שעות קודם לכן בדיון על תקציבי הישיבות. בג"ץ כבר מזמן מיתג את עצמו כבית המשפט של חצי העם. כעת, לתדהמתנו,
גם הצבא מבקש להצטרף למועדון האקסקלוסיבי הזה.

כזכור, מר זמיר הנפיק מכתב חריג על נייר מכתבים רשמי, תחת הכותרת המלחיצה "דחוף", תוך ניצול מקסימלי של ה"ממלכתיות" שמקנה לו מעמדו הרם. אלא שמאחורי הכסות הזו הסתתר טקסט שכולו הטפה והסתה נגד המגזר החרדי, תחת הסיסמה השחוקה של "שוויון בנטל" (-תירוץ ידוע לכל, שהרי גם אם כולם יתגייסו מחר, למחרת כבר ימצאו קמפיין חדש על לימודי ליבה וכן הלאה). כל חטאו של הציבור היה הניסיון להקפיא את המעצרים עד לאחר הבחירות, מהלך שלדברי הרמטכ"ל "ייצור שבר עמוק מול המשרתים הנושאים בנטל מזה כשנתיים וחצי".

כבוד הרמטכ"ל, השבר האמיתי הוא באמון שניתן בך. בהצהרת האמונים שלך התחייבת לשמור אמונים למדינת ישראל ולשלטונותיה המוסמכים, לא לנהל מולם קמפיין פוליטי לעומתי מהלשכה. כשאתה הופך את צה"ל לצבא ההגנה של חצי ישראל, אל תתפלא אם החצי השני מתחיל לשאול את עצמו להיכן בדיוק הוא אמור להתגייס ובידי מי הוא מפקיד את ההחלטות הגורליות לחייו.