יום קרב חרדי / משה לוי בטור שופך מצחוק

בימים אלו שכל הרחובות מלאים בזעקות על המשתמטים שאינם ששים עלי קרב. זה הזמן שלי למחות.

חילונים יקרים, אנחנו לא משתתפים בקרבות? אנחנו?

רוצים דוגמאות לקרבות יומיות שאנו עוברים? (גם אם אתם לא תומכים שנשתתף בהם…)

קבלו יום קרב אחד לדוגמא.

נסיעה לחתונה בבני ברק.

אז הקרב מתחיל באזור השעה אחת בצהריים אז יש להחזיר את כל הפלוגה המונה עשרה זאטוטים צוהלים, כשכל אחד צריך להדגיש את כמות הרעש שהוא עשה בכיתתו על החתונה המתקרבת, בדציבלים שעוקפים את גובה הדציבלים של צפירת משאית סמיטריילר.

זה ממשיך בקרב המקלחות כשהחמישי מכבה לשלישי את האור כי הוא מדי הרבה זמן תוך כדי שהרביעי דופק על דלת האמבטיה בעוצמות שלא היו מביישות מתאגרף מצוי.

זה ממשיך בגמירת המים החמים (כן, בקיץ! יש גבול כמה דוד יכול להכיל…) ובכי של השביעי שמיני ש'למה אנחנו צריכים תמיד להיות אחרונים'. ההרגעה עולה עשרה איגלויים שמתחלקים בין כולם (להקדים את ה-'מה אנחנו אשמים שהתקלחנו ראשונים לכן לא מגיע איגלו, אבאאאאאאאא') אך הבכי חוזר אחרי זמן העיכול שכולם קבלו.

קרב האימים מגיע בשעת הנסיעה או יותר נכון עוד משעת ההמתנה בתחנה כשהילדים סוקרים את הרחוב ( לחישה מעט קולנית "אבא האיש הזה שמן! אם הוא עולה לאוטובוס האוטובוס יתהפך!" קול צחוק עשירית חסרי הטאקט ואב מובך עד כלות) עלייה לאוטובוס תוך שכחת השקיות הקאה על ספסל התחנה, טיפול בשישיית המקיאים על ידי שקיות ברכל, יש חסד, בזאר שטראוס וכל מה שיושבי האוטובוס הנגעלים תורמים.

נסיים כאן בלי לפרט מדי הרבה את ההמשך (שכחת שתי ילדים שנרדמו במושב האחורי, ריצת אמוק לתפיסת האוטובוס אחרי סיבוב בעיר, לקבל ללא נשימה מהריצה זוג ילדים בוכים בקולי קולות, מריבה של הילדים עם הסאונדמן שכמעט עולה בהפסקת החתונה, חיפוש אחר נעל של הילד אחרי שזרק על ה… בעצם זה מספיק, נכון?) ורק נאמר. צדיקים, אל תלמדנו אותנו על קרבות! מוזמנים ליום קרב אחד כמו שלנו, ואז נדבר. אם תוכלו…

הבהרה לאור הביקורת: אין חס וחלילה באמור להלן לזלזל בכוחות הלוחמים! הטור לא נכתב אליהם, אלא אל החילונים המשועממים הזועקים על החרדים הפרזיטים שלא עושים כלום בחייהם. וגם אליהם לא מדובר בהסבר או טענה אלא בהומור גרידה.