הכל התחיל כשהיא עשתה את הטעות. בקשה ממני לשטוף כלים.
למה טעות?
להילחם נגד הטבע זו טעות! מה רע ב'תוריד את הפח' ו'תרים את הרגליים, אני שוטפת'? למה לבקש בקשות מבני אנוש שלא אמורים לדעת/לרצות לבצע אותן.
אבל אני בן אדם טוב, חלילה לי מלסרב לבקשה של אשתי.
אז תפסתי את המגב.
ואז נזכרתי שהוא לא קשור.
הלכתי לכיור, תפסתי את המגב של השיישים, ואז נזכרתי שגם הוא לא קשור, אבל לא היה נעים לי להוריד אותו כי אשתי ראתה אותי אז כבר גרפתי חתיכת בצל מהשיש לכיור מה שרק גרם לה לשאול 'מה אתה חושב שאתה עושה?' ולי לחרטט בסוג של בטחון 'אחר כך זה יותר נוח לי' בלי להבין מה אמרתי.
הדלקתי את המים, חטפתי כוויה, מי שם מים על הכי חמים, ד' יודע!
העברתי למים הקרים, חטפתי שוב כוויה כי לא חיכיתי מספיק זמן.
כשוך חמת חבישת הכוויות, עברתי לדבר החשוב באמת.
קריאת הספר שעמד בסמוך לתחבושות.
עד שהרבנית לא הסבה את תשומת ליבי בעדינות ("משההההההההה! הכליםםםםם!") התנתקתי לגמרי ממלחמת השולל של שטיפת הכלים אליה נקראתי להתייצב.
חזרתי לכיור, תפסתי את הכלי הראשון.
עוד תחבושת.
למה שמים סכינים בכיור?
חזרתי ל-תחבושת-ספר-צעקה-כיור.
פתחתי את הברז, על קצה של סיר, משמע זרנוק ישירות לפרצוף.
רגע, אין סבון!
הלכתי להביא, סבון-ספר(זה ליד התחבושות)-בלי צעקה(מהפחד התקדמתי רק פרק אחד)-כיור.
טוב, תוך כדי השטיפה חמש צלחות! חמש צלחות לא נשברו לי, מתוך השבע עשרה! עם הסיר לא ממש הסתדרתי אז השארתי לה, בכל זאת יש גבול למה אפשר לדרוש ממעוטי יכולת…
———————————–
בכל מקרה, שלא תתלונן, לא היא הייתה צריכה להסתובב בין מחלקות בבת חולים כדי להסביר מה בדיוק הביא את ידיך למצבן…
היא רק הרוויחה וקבלה כלים חדשים לחיים, ולא רק כקלישאה,
מאיפה הייתי אמור לדעת שזה לא רק סבונים שם ליד התחבושות, אלא גם מסירי שומנים שיכולים להמיס טנק?
