לו היה בג”ץ במצרים / עו”ד ישראל ענדען

כשאני מסב עם ילדיי לליל הסדר ומבקש להמחיש ולהמחיז להם את יציאת מצרים, אני נוטל את המצות על גבי ומהלך כעבד במצרים שלפני הגאולה.

כשאני יושב עם חבריי בימים אלו, שלפני חג הפסח ומבקש להמחיש את עומק הגלות בו אנו שרוים בעצם ימים אלו, בין אחים, בתוככי מדינת היהודים, אני מציג בפניהם את העובדה הבאה:

תארו לכם, שהיה ליהודים במצרים בג”ץ פעיל עם עילת הסבירות המורחבת ועם יועצת משפטית כמו גלי בהרב-מאירה, מה היה מצב היהודים?

כולם כולם, תמימי דעים, כי עדיין היינו שרוים במצרים, ברגעים אלו, תחת עול השעבוד וטרדת העבודה, תחת המגף המצצרי האכזר ונוגשי פרעה.

בג”ץ היה מוצא כל טצדקי שלא להתגרות במצרים (“העם המצרי סובל מדיכוי אכזרי”); לא לתת גושפנקה למשה ואהרן (“לא נבחרו בבחירות דמוקרטיות” – היל”ת כמובן); לא לצאת עם שחר ממצרים (“להתחשב בנשים ובתינוקות”); להשיב את הבגדים המושאלים של המצרים (“אמנת ז’נבה”); לא לעזוב את העבודה במצרים טרם השלמת בניית פיתום ורעממס (“זו הפרת חוזה בוטה”); נגד מכת דבר (“צער בעלי חיים”); ונגד מכת בכורות (“דיכוי בוטה כנגד מגזר שלם”).

מה שמזכיר לי את הסיפור עם אבא, בן וחמור שהלכו בדרך. הבן מתוך כבוד לאבא נותן לו לרכב על החמור והוא הולך ברגל. רואה אותם עובר אורח ואומר לאב: “אתה לא מתבייש? הילד קטן, תיתן לו לרכב ותלך אתה ברגל”. האבא יורד מהחמור ונותן לבנו שירכב על החמור.

ממשיכים בדרך ועובר אורח פונה אל הילד: ”אתה לא מתבייש? תן לאבא שלך לרכב”. שניהם – האב והבן – עולים על החמור. עובר אדם נוסף מסתכל עליהם ואומר: “מסכן החמור, יש עליו שני אנשים, תרדו ממנו”. שניהם יורדים מהחמור והולכים ברגל. ואז עובר אדם נוסף ואומר: “יש להם חמור והם הולכים ברגל, חמורים”.

כשאתה קשוב כל הזמן למה יאמרו הבריות, ככה אתה נראה. הבג”ץ שלנו מזמן כבר לא שופט לפי הנורמות והקביעות שבחוק, אלא רק איך אנחנו נראים כלפי חוץ, איך אנחנו נראים בעיני העולם הנאור. חמורים.

ובכלל מי שמכם? מאיזה כוח אתם באים עלינו? בארה”ב למשל – שזכיתי זה עתה להיכנס כחבר מן המניין בלשכת עורכי הדין הניו יורקי – שופטי בית המשפט העליון נבחרים בידי הסנאט, קרי העם. אלו נציגים של כל המחוזות בארה”ב ושל כלל אזרחי היבשת הגדולה. לעומת השיטה הקלוקלת בישראל, של חבר מביא חבר, שמתחזקת קליקה שמייצגת רק את עצמה ולא את כלל אזרחי המדינה.

מדינת ישראל לעולם לא תיראה טוב בעיני העולם, ולא משנה מה תעשה. לעצור את המנהיגים שלנו, לכבול להם את הידיים, רק בשביל לרקוד ‘מה יפית’ לעיני הגויים – זו הטיפשות הגדולה ביותר.

על כגון כך אומר בעל ההגדה: “ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים לי ולא לו, אילו היה שם לא היה נגאל”.

• הכותב הינו עו”ד וטו”ר, חבר מועצת ‘יד ושם’, יו”ר ‘מאזני צדק’, חבר לשכת עורכי הדין בניו יורק (NYSBA) ובישראל