לפני כעשור ומחצה עסקתי בגיוס כספים להקמת מוסדות שזכיתי לייסד (עם הר"ר נחמיה חשין) במודיעין עילית. הייתה זו התקופה הקשה שלאחר משבר הסאב פריים ב-2008 (תשס"ח למניין שאנו מונין) והגעתי לעיר החרדית ביותר בגולה: וויליאמסבורג.
בין היתר עליתי למעונו של כ"ק האדמו"ר מהרז"ל מסאטמאר שליט"א, מקרבניטי הדור (הוא מסור בלב ונפש למאות מוסדות שהולכים בדרך דודו זיע"א, גם אם אינם קשורים כלל לחצרו – תופעה נדירה ביותר בעולמנו).
תיניתי את צערי, כי כל העשירים הורידו תרומותיהם לסכומים מזעריים, תוך שהם נאנחים כי המצב קשה וכו', בעוד שבשאר הדברים שאינם צדקה, לא הורידו סנט אחד מההוצאות.
האדמו"ר ענה לי שהתופעה מוכרת לו היטיב, וכל מוסדותיו סובלים מכך. הוא גם נתן לי כמה שמות והרים כמה טלפונים שעזרו בהמשך. הוא הוסיף בחיוך כי זה מה שאנו אומרים בתפילה "אני ראשון ואני אחרון", כלומר, שכאשר העסקים נחלשים, דבר ראשון מפסיקים עם הצדקה. אך כאשר הם מתאוששים, הדבר האחרון שנזכרים להחזיר זה את הצדקה…
נזכרתי בזה אתמול, עם ההכרזה הסופית, כי מירון תוכרז כשטח צבאי סגור, אין יוצא ואין מתפלל. כוחות משטרה אדירים (זה לא מסוכן להם?) יוקצו על מנת לשמור כי שום יהודי לא יתחמק חלילה מאיסור התפילה בציון הקדוש.
אין ספק שהמצב מסוכן ואיש אינו חושב כי יש לנהוג כבכל שנה ולהתאסף ברבבות באתרא קדישא מירון. אך מכאן ועד לאטימה מוחלטת של המקום הקדוש ביום הקדוש, המצב רחוק, ונובע מאטימות הלב והדעת במקרה הטוב, ומשנאת היהדות המקורית במקרה הרע.
לכולנו זכורה שנת הקורונה, כאשר אלפים הפגינו נגד הממשלה בהכשר הבג"ץ, אך מוסדות התורה ובתי הכנסת סוגרו בכח הזרוע. כמובן כשהגיע ל"ג בעומר, לא נתנו לאיש לנסוע למירון. גם אז, כמו היום, בין היתר גם בידי שרים מהמחנה החרדי, כואב שבעתיים.
אין צורך להזכיר לנו באלף מודעות על חובת ונשמרתם (המצוה היחידה שהם מכירים. אגב מדובר שם על שמירת הרוחניות בכלל). אנחנו הציבור ששומר הכי הרבה על קדושת הנפש. אין גם צורך להזכיר לנו את האסון הנורא, אין אחד בינינו של הותיר שם קרוב או מכר. די עם הפטרוניות הזו על הציבור שלנו.
בניגוד לקורונה, שהייתה טענה שמי יידבק עלול להדביק ולהעלות את סולם ההדבקה האקספוננציאלי, כאן מדובר בסכנה שכל אחד מחליט על עצמו אם הוא מוכן להיכנס אליה. יש גבול כמה מדינה צריכה וסוברנית למנוע מהיחיד סיכון עצמי. בדיוק כמו שלא אוסרים טוטלית את העישון או את הסוכרים.
אנחנו מאמינים בני מאמינים שכדאי הוא רשב"י לסמוך עליו בשעת הדחק. וגם אם חלילה לא נוכל להגיע לציונו, הוא ימליץ טוב בעדנו, אדוננו בר יוחאי.
