השבוע הוכיח האו"ם שוב את חוסר הרלוונטיות שלו כאשר העביר החלטה נוראית להטלת אמברגו נשק על המדינה, שזה בעצם גזר דין מוות לשארית הפליטה, הם אפילו לא חשים בדיסוננס שבין הגינוי של הרעים לבין נטילת ההגנה מהטובים.
הכותרת, שנבלעה בין ההצלחות, החזרה אותי לפני מספר חודשים, אז ביקרתי בבניין האום בניו יורק, בניין מרשים וענק, עם יצירות אומנות ייחודיות והמון דיבורים על שלום ואחדות, דיבורים ומיצגים מנותקים מהמציאות, סוג של מוזיאון סובייטי, שאין קשר בין המילים הגבוהות למצב בשטח.
אחרי ששילמתי את מלוא האגרה היקרה לביקור (אין חינם באמריקה) הוצמד אליי מדריך סיני, שסייר איתי ברחבי הבניין, האנגלית שלי ושלו בערך אותו דבר אז הבנתי בערך את דבריו, הוא הילל ושיבח את האום שעוצר את כל המלחמות ומביא שלום לעולם, בקושי הצלחתי להתאפק מלשאול אותו אם הוא שמע על מדינה בשם אוקראינה למשל, שלמתי בשביל להקשיב ולא בשביל לדבר, אז שתקתי.
הקטע שהכי עצבן אותי, היה כאשר הוא הסביר לי עד כמה אנוטניו גורטש, מזכ"ל האו"ם מצליח להשכין שלום בעולם, "אתה ישראלי (מעניין איך הוא זיהה), אז אתה הרי יודע כמה שהוא עובד קשה להשבת החטופים", בקושי התאפקתי מלצטט את המשפט המפורסם והנוראי שלו כי "מתקפת הטרור לא הגיעה בחלל ריק".
המשפט הזה, שייכנס לפנתאון הצביעות של המוסד הזה, הוא המפתח להבנת ההשקפה הדיפלומטית של האויבים בעניבה, הם מסכימים כי אכן נעשה משהו נורא, אך מנסים לטשטש ולטאטא את הפשעים של אויבי ישראל, כאשר הדרך היחידה היא לומר "כן, אבל" כלומר, אכן קרה משהו נורא, אבל גם היהודים לא כאלו צדיקים.
אך בסוף זה שני מיליארד מוסלמים ועוד אשר כל הפוקוס שלהם על מדינונת קטנטונת עם פחות משמונה מיליון יהודים, זה פחות מחצי אחוז, מאתיים וחמישים זאבים מפוקסים על כל כבשה, והעולם טרם החליט מי הקרבן ומי התוקף.
בכלל, איננו קולטים את המקום המרכזי שאנחנו תופסים בעולם, למרות שאנחנו בגודל פחות מעיר אחת בסין. רק לצורך ההדגמה: על הקיר המרכזי בבניין האו"ם יש נו ציור/שטיח אומנותי, ובו מאות פרצופים מכל העולם, מלוכסני עיניים לצד אפריקאים שחורים וכן הלאה, אך יש פרצוף אחד בולט מאוד ומרכזי מאוד: יהודי. כאילו האו"ם רוצה לומר: אמנם אנחנו עושים הרבה דברים אך העיקר העיקר זה היהודים, בהם אנחנו ממוקדים.
והם אכן ממוקדים, וימשיכו להתמקד בנו ולנסות להרוס לנו כמה שאפשר, אלא שהקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.
