מחליפים בין אויב לאוהב / דעה

שנתיים סוערות חלפו עלינו בשבועיים האחרונים, קשה להיזכר אך רק לפני שבועיים נעצרו שתי מפגינות אשר פרצו לתוך בית כנסת והפיצו שם פשקווילים, מעשה חמור על פי חוק ומצדיק בהחלט מעצר לצרכי חקירה וענישה, כל הארץ רעשה, השוטרים הושעו וכמעט שהמפכ"ל החדש נאלץ לוותר על כסאו אשר הוא טרם הספיק לחממו.

והנה בימים האחרונים, בבית שמש, תיעודים קשים מנשוא, מראים שוטרים מכים באכזריות נוראית ובלתי נתפסת בשכל אנושי, אברכים רבים אשר כל חטאם היה ישיבתם על הקרקע ואפילו לא על הכביש.

והפעם כולם שותקים, המפכ"ל אמר כמה מילים לכיסוי ועוד כמה ח"כים חרדים מלמלו משהו וכולם הלכו לישון, אך לא רק עשרות האברכים הללו לא יכלו לישון מחמת מחץ ורוב מכות אשר הוכו, אלא כל מי שיש לו לב יהודי חם לא מצליח להתאושש מההדגמה כמה שווים חייו של חרדי.

עיתונאי מסויים, מהבודדים ההוגנים (שאף פוטר לאחרונה על רקע פרסום ספרו כי חרדים אינם האויב), פרסם ספר שהפך לרב מכר, ובו טען כי ישראל מחולקת למעמדות: ישראל השמאלנית והאליטיסטית כונתה בפיו ישראל הראשונה, ואילו כל היתר כונו ישראל השנייה.

אין ספק שיש הבדל במדינת ישראל יש הבדלי מעמדות בין מי שמותר לו הכל לבין זה שמדקדקים איתו על כל סעיף, אך הוא טעה בדבר אחד: יש גם מעמד שלישי, נמוך יותר מכולם, וזה הציבור החרדי.

שוטרים יודעים כי הם יכולים לעולל לחרדי מה שירצו ואיש לא ידרוש את דמו מידיהם, בנערותי השתתפתי באין ספור הפגנות וחטפתי אין ספור מכות, לכל אחד מאיתנו זכורה בעיקר האכזריות החייתית, אין מילה אחרת, בעיני השוטרים/מג"בים כאשר קבלו אישור להכות בנו, למרות הסברים שקבלתי משוטרים שונים (בעיקר על כך שהם לומדים לתת מכות ומבצעים את מה שהם לומדים ומוטמע בדי-אן-איי שלהם) אין אפשרות לקבל את אטימות הלב לזעקות המוכה.

אפשר להתנחם ביום כזה מדבר אחד:

ההצלחות הצבאיות של השבועיים האחרונים, גרמו לחלק מאיתנו גאוות יחידה, סוג של הרגשת שותפות גורל עם המדינה ומוסדותיה ועם כל מה שהיא מסמלת, תחושה של כוחם ועוצם סטרט-אפם הביאו לניצחונות המזהירים, באו השוטרים מחוממי התקשורת והוכיחו באכזריות כי עם – בתוך עם – לבדד ישכון.

תודה, משטרת ישראל.