הצביעות התקשורתית סביב פרשת המסמכים המסווגים / אבי מוסקוב

ההדלפות לתקשורת הן כלי המשרת מגוון אינטרסים: נקמה אישית, האדרת דמויות, קידום אג'נדות, ניסיונות להשפיע על דעת הקהל ועוד. בחודשים האחרונים, אנו עדים, באופן שערורייתי, לשטף הדלפות מישיבות ביטחוניות מסווגות – דיווחים על מצבם הקשה של החטופים, חשיפת עמדות של גורמים שונים בנוגע לעסקאות, התרעות של בכירי מערכת הביטחון וכהנה רבות. כל אלה מוזרמים לתקשורת במטרה ברורה – להשפיע על דעת הקהל הישראלית ולעצב את השיח הציבורי.

אם כן, מדוע ישנה טענה נגד אלי פלדשטיין, כפי שזועקות כעת הכותרות בכלי התקשורת, על כך שהמטרה שלו הייתה "השפעה על דעת הקהל בנושא החטופים והמחאה", הרי הקבינט עצמו היה ועודנו מקור בלתי נדלה להדלפות שמטרתן המובהקת היא עיצוב דעת הקהל. האם ההדלפות הללו לא שירתו אינטרסים פוליטיים צרים של גורמים שונים? מה ההבדל? האם רק הדלפה שמשרתת צד אחד היא בעייתית?

באשר לטענות בדבר "עקיפת הצנזורה" באמצעות פרסום בתקשורת הזרה – חשוב להבהיר כי זוהי פרקטיקה מבוססת ומושרשת היטב בנוף התקשורתי הישראלי מזה שנים. מקורות רבים בוחרים לחשוף מידע דווקא לתקשורת הבינלאומית בשל שיקולי צנזורה (לפעמים גם גם כדי להשיג תהודה רחבה יותר), ואם הצנזורה אסרה על הפרסום, יש להניח כי לטענתה הדיווח עשוי לפגוע בביטחון המדינה – ובכל זאת הגורם מחליט לפרסם.

יתרה מכך, ישנם כתבים המחזיקים במקביל בתפקידים בכלי תקשורת ישראליים וזרים. אלה מנצלים את מעמדם הייחודי באופן אסטרטגי: הם מפרסמים תחילה בפלטפורמות התקשורת הזרות, ובכך למעשה "מכשירים" את המידע לפרסום בישראל. לאחר מכן, התקשורת המקומית יכולה להסתמך על הפרסום הזר ולצטט ממנו, תוך עקיפה של מגבלות הצנזורה.

חשוב להבהיר: אם החשדות נגד פלדשטיין מתמקדים בגניבת מסמך שלא כדין – זהו עניין משפטי שיש לבררו. אולם הניסיון להציג את ההשפעה על דעת הקהל כפשע בפני עצמו חושף את הסטנדרט הכפול המתקיים בתקשורת הישראלית, ומדגיש את הצביעות הבולטת בסיקור הפרשה.