1.
מחשבה יוצרת מציאות: אם מישהו בהנהגת הקואליציה לא ייקח אחריות, המציאות הבלתי רצויה תטפח על פניו
אין אף אחד בקואליציה שרוצה בחירות עכשיו, נקודה. אף אחד.
לאף אחד לא נוח לצאת עכשיו למערכה כזאת, כמעט כל השותפים בקואליציה חוששים מיציאה למערכה פוליטית שאין לדעת איך ישובו ממנה – אם בכלל. כולם מנסים לדחוק את הקץ וכולם מנסים לגרום לממשלה למלא את ימיה ולשרוד עוד כשנתיים עד למועד הבחירות הקבוע בחוק.
אבל, וכאן מגיע האבל הגדול, פוליטיקה היא משחק עדין ורגיש, משחק שביר והפיך, הכל יכול לקרות בו, אין בו חוקים ואין כללים ומעל הכל – הוא משחק בו תמיד המחשבה יוצרת מציאות והדיבורים עלולים לגרור מעשים.
אם מדברים יותר מידי על בחירות, אם עוסקים יותר מידי במילים כמו נפילת ממשלה או הפלת שלטון, בסופו של דבר זה עלול לצאת משליטה ובאמת לקרות, זה עלול להתרחש בלי שאף אחד ירצה בכך, על אף המאמצים שכולם משקיעים כדי להימנע מכך ואולי, למרבה האירוניה, דווקא בגלל שכולם עוסקים במאמצים להימנע מכך.
בליכוד לא מעוניינים בבחירות ובוודאי שלא נתניהו עצמו. למרות הרוח הגבית שהוא קיבל אחרי הישגי המלחמה בס"ד, זה עדיין לא הזמן מבחינתו לצאת לבקש את אמון העם. בנקודת הזמן הנוכחית יש ביקורת קשה מאוד בימין נגד עסקת החטופים, למרות ההתרגשות מחזרתם של החטופים קיים זעם רב על המחיר הכבד, נתניהו נתפס כמי שאולץ להיכנע לדרישת טראמפ, הביקורת הקשה נושפת בעורפו.
מבחינת נתניהו, הוא יעדיף להמתין עוד קצת ולבנות בחזרה את ההישגים ואת מעמדו. הוא אמור להיפגש בשבוע הבא עם טראמפ וכבר עכשיו הוא מנפנף בעובדה שהוא המנהיג הראשון שמוזמן לשם עם תחילת כהונת הנשיא החדש – ישן. עדיין לא ברור על מה בדיוק ידונו השניים ומה עומד מאחורי ההחלטה של טראמפ לכפות על ישראל עסקת חטופים הנראית כעסקת כניעה, אבל אין ספק שפניו של נתניהו נשואות להמשך.
מבחינתו, ההישג הגדול שהוא ינסה לחתור אליו, הוא הסכם שלום היסטורי עם סעודיה וכן מיקסום הישגי המלחמה, הוא יעשה הכל כדי להשכיח מהשיח הציבורי את מחיר עסקת החטופים לפני שינסה לחזור ולבקש את אמון העם.
מבחינת חברי הליכוד עצמם, ברור שקיימת עדיפות להמתין עוד קצת כדי לשמור על כח המפלגה, הישגי נתניהו זה המנוע של הליכוד ולכן מבחינתם ברור שיש לתת לראש הממשלה את הזמן הדרוש לו כדי להחזיר את המפלגה לנקודת הובלה.
אך עם זאת, בליכוד לא מבזבזים זמן, בשבוע האחרון אפשר להרגיש בבירור שמשהו השתנה. במסדרונות הכנסת אפשר לפגוש את חברי הכנסת של הליכוד ואת חברי המרכז הסובבים אותם, עוטים ארשת פנים אחרת, הקשב שלהם נמצא במקום אחר והראש שלהם כבר תפוס במהלך הבא: פריימריז.
מבחינת אנשי הליכוד, אם הממשלה תיפול בזמן הקרוב, המשמעות היא שהמפלגה יוצאת לפריימריז, האמורים להתקיים על פי חוקת המפלגה חודשיים לפני הבחירות. לפריימריז כאלה יש משמעות גדולה מידי ומכריעה מידי ולכן הם לא לוקחים סיכון ומתחילים לעבוד כבר עכשיו.
בתרחיש בו הממשלה נופלת או שהכנסת מתפזרת מאיזושהי סיבה, רבים מחברי הכנסת של הליכוד יראו בסבירות גבוהה את הכנסת הבאה מהבית. בחירות פנימיות בליכוד דורשות הכנה מוקדמת עם הרבה השקעה בשטח, בחברי המרכז ובאנשים שיקבעו את רשימת המפלגה.
מה שקורה בליכוד בימים האחרונים, זה מצב בו רוב חברי המפלגה והבוחשים בקדירתה בשטח, נכנסו ראשם ורובם לתוך קלחת הפריימריז. וזה הפרדוקס החצי משעשע השורר במפלגה: אף אחד שם לא רוצה בחירות, אבל הם מתנהלים כאילו הבחירות כבר מעבר לפינה. וזה המצב המסוכן והשברירי של הפוליטיקה, כי אם כולם עסוקים בבחירות, זה עלול לגרום לזה לקרות באמת.
סמוטריץ' מצידו מנסה גם כן להחזיק עד כמה שניתן ולא ללכת לבחירות. אבל גם הוא מזהה את המצב ומנסה פעול בהתאם. מבחינת סמוטריץ', החלה תקופה מבורכת והוא רוצה שהיא רק תימשך. בן גביר בחוץ, ההתיישבות מקבלת פינוקים לא רעים ממנו ומשרת ההתיישבות אורית סטרוק, וככל שזה יימשך הוא יחזיר לעצמו את המנדטים האבודים.
בהתיישבות ובשורות הימין בכלל, ממשיכים להביע ביקורת חריפה מאוד על מחיר העסקה ומשכך גם על סמוטריץ' וחבריו שנותרו בממשלה, אבל בשורה התחתונה, כשהכסף זורם והמעמד בממשלה משתלם, זה מה שיגרום למצב להשתנות ולהחזיר לציונות הדתית את כבודה האבוד ומנדטיה שהתרחקו.
גם סמוטריץ' עצמו פועל בהתאם ומעמיק את האחיזה שלו עם השטח, הוא יוצא לסיורים ומקיים פגישות, הוא יעשה הכל כדי להזכיר לכולם שבן גביר ברח ואילו הוא נשאר בממשלה כדי לדאוג להם.
ביום רביעי בבוקר, בעת שנאם במליאה, השמיע סמוטריץ' כמה אמירות קצרות שהבהירו בדיוק לאן הוא חותר ולאן פניו מועדות. הוא התייחס לדרישת המפלגות החרדיות להסדיר בהקדם את מעמד לומדי התורה ואמר כי הוא מעדיף לעזוב הכל ולהתמקד בהעברת תקציב המדינה, שחייב לעבור במליאה בתוך שלושה חודשים, ומבחינתו אחרי זה אפשר לפרק וללכת לבחירות, העיקר שלא להשאיר מדינה במצב מלחמה ללא תקציב.
מה ששר האוצר התכוון לומר בין השורות הוא דבר פשוט: אל תאשימו אותי לא בעסקה, לא בהיעדר הסדר ראוי ללומדי התורה, אני לא קשור לכלום, אני אדם אחראי, כל מה שמעניין אותי זה טובת המדינה ולכן בואו נעביר תקציב ונדאג למדינה לפני השיקולים הפוליטיים. כלומר – סמוטריץ' דוחק מעליו כל אחריות לנעשה, מצייר את עצמו כמבוגר אחראי ואת תפוח האדמה הלוהט הוא מגלגל לפתחו של נתניהו, שהוא ידאג לעשות סדר בקואליציה. וזה משלים את השאיפה של סמוטריץ' למשוך זמן ולבסס בינתיים את מעמדו.
המפלגות החרדיות מצידן, מנסות להגיע קודם כל לנקודה החשובה והקריטית ביותר, הסדרת מעמד לומדי התורה בחוק. המאמצים בכיוון הזה נעשים באופן מחושב בחדרים הסגורים, כפי הנחיית עיני העדה שליט"א. המצב הכאוב כיום הוא שהנושא הזה עומד במרכז השיח הפוליטי, מדובר בנושא משמעותי שיעמוד גם במרכז השיח בבחירות הבאות ולא משנה מתי הן יתקיימו והחשש העיקרי הוא שבמערכת הפוליטית ינסו לגרום לכך שהמפלגות החרדיות יסייעו להפלת הממשלה בגלל חוק הדיחוי.
מדובר בתרחיש שאסור שיתרחש, אם חלילה הממשלה תיפול על דבר כזה, והרי בכל מקרה זה יהיה הנושא המרכזי שיעמוד במרכז הקמפיינים של כלל המפלגות, המצב לא יהיה מעודד במיוחד. אפילו בליכוד הבהירו השבוע את המגמה השוררת במפלגה כשבסקר שהתפרסם ב'ישראל היום' אמרו יותר מחצי ממצביעי הליכוד וחברי המפלגה, כי הם מתנגדים להמשך המצב הקיים בו לומדי התורה יכולים לשקוד על תלמודם ללא הפרעה. הנתון הזה חמור דיו ומספר את הסיפור האמיתי של המצב השורר גם בימין.
במצב כזה, ברור שגם המפלגות החרדיות יעשו הכל כדי להסדיר את הנושא הקריטי בחקיקה כמה שיותר מהר ולכן המגמה היא להאריך את ימי הממשלה כמה שניתן ולדרוש מנתניהו לעמוד בהתחייבותו ולקדם את החקיקה. מבחינת חברי הליכוד, למרות הרוח האנטי חרדית השוררת במפלגה, אם נתניהו יחזור מארה"ב כגנרל מנצח ואם הוא יחזיר את הישגי המלחמה למרכז סדר היום, הם יסלחו לו על הכל וימשיכו לתמוך בו למרות נושא מעמד לומדי התורה שסביבו סובבת כל הסערה הפוליטית.
אין ספק שמשהו השתנה השבוע. אם עד השבוע האחרון היה ברור שהממשלה תמלא את ימיה והבחירות עדיין רחוקות, הרי שבשבוע האחרון היה נראה שמשהו משתנה. האווירה במסדרונות הכנסת כבר אחרת, היא לא אותו דבר, הליכוד שקוע בהכנות השטח לפריימריז, סמוטריץ' עסוק בעבודת שטח לכונן את מעמדו מחדש, וכולם מנסים לגרור את המפלגות החרדיות לקלחת עכורה ולא רצויה, משיקולי פוליטיקה צרים ואגואיסטים נטו.
אין אף אחד בקואליציה שרוצה בחירות עכשיו. אין אף אחד שמעוניין בהפלת הממשלה בתקופה הזאת. זה רע לכולם, כולם יפסידו מזה, כל מפלגות הקואליציה, כמו גם רוב חברי הכנסת בימין ובמפלגות השותפות, ישלמו מחיר כבד אם זה יקרה עכשיו, ובכל זאת – משהו קורה, יש כבר זרמים תת קרקעיים המורגשים היטב במסדרונות. ואם הקואליציה לא תיקח אחריות ותשים לזה סוף, היא עלולה לקרוס אל תוך עצמה למרות שאין אף אחד שמעוניין בכך.
2.
לא מתנחלים בלבבות: את הטעות עושה מערכת המשפט, את המחיר משלמות מפלגות השמאל
חידה למדור ילדים ונוער: למי יותר קשה להתייצב לדיון בבית משפט – לאדם בשנות השבעים לחייו המחלים מניתוח מסובך, או לאדם צעיר יותר הסובל משפעת חורפית מצויה?
את ההשוואה הבלתי נמנעת הזאת עשה כמעט כל אדם בישראל, ובתנאי שהוא מהצד הימני של המפה הפוליטית. בצד השני לא ממש תהו, ואף הסבירו שמה זאת אומרת, איך בכלל אפשר להשוות בין שופט מורם מעם לבין נאשם שצריך להתייצב בראש מורכן למשפטו. את נתניהו צריך לגרור מחדר הניתוח לעדות חלולה שאין בה כלום, אבל אם כבוד השופט סובל משפעת, אסור לו לקחת אקמול ולבוא, יש לבטל את הדיון ללא דיון.
יודעים מה? באמת לא ניכנס לפרטים, בואו נדבר על נִרְאוּת, על פוליטיקה ועל יחסי ציבור. האזרח מהשורה לא יכול ולא נדרש להיכנס לפרטים והוא רואה תמונת מצב פשטנית כפי שמוצגת לו בתקשורת. את זה יודע להסביר כל יועץ תקשורת מתחיל וממצבים כאלה הוא ימליץ ללקוח שלו להימנע.
לפני שנים רבות, כשמפעל ההתנחלויות עשה את צעדיו הראשונים וזכה לביקורת פוליטית חריפה ברוב כלי התקשורת, אמרו אז מנהיגי ההתיישבות באכזבה שהם אולי הצליחו להתנחל בשטח, אבל לא הצליחו להתנחל בלבבות.
את המשפט הזה במדויק אפשר לומר היום על מפלגות השמאל, על ארגוני השמאל ובעיקר על מערכות המשפט והתקשורת, הנחשבים מזוהים עם הצד הזה של המפה הפוליטית. כבר דובר ומדובר בלי סוף על האפליה המובנית, על האכיפה הבררנית ועל היחס השונה באופן ברור כלפי שני צידי המפה, ראינו זאת השבוע שוב במינוי נשיא ביהמ"ש העליון ואחר כך גם בתמיהה הגדולה של כתבי משפט שלא הצליחו להבין, איך נתניהו קובע פגישה עם טראמפ מבלי לבקש קודם רשות מהשופטים להיעדר מהדיונים שנקבעו לו בשבוע הבא, איך הוא מעז בכלל.
אין צורך להיגרר שוב ליבבות הקבועות של "תראו את הצביעות", כולם רואים וכולם יודעים. ובכל זאת זה ממשיך ללא הפרעה, רק בגלל שבמערכת המשפט מבינים שהם פשוט יכולים, פשוט ככה. הם יכולים, הם יעשו, וכלום לא יקרה.
וגם על זאת רבות דובר ורבות נכתב, די ברור שזה משרת איכשהו את שני הצדדים כי עובדה שכבר חמישים שנה זה לא משתנה, אז בואו לא נדבר על זה. בואו נדבר על טעות פוליטית, טעות קריטית של מתחילים.
מערכת המשפט לא צריכה את הציבור, היא לא צריכה שירות תקשורתי כי היא לא נבחרת בידי הציבור. אבל אחרי הכל ולמרות הכל, ככל שהיא תמשיך להתנהל באופן הנוכחי, באופן חד צדדי בולט ושקוף כל כך, היא לא תצליח להתנחל בלבבות. ואם היא לא תתנחל בלבבות, הקיטוב בינה לבין העם רק ילך ויחריף עד כדי משבר אמיתי.
מערכת המשפט לא צריכה להשקיע ביחסי ציבור, אבל היא גם לא יכולה להמשיך ולהתרחק מהמציאות באופן בוטה כל כך, גם לזה יש גבול. בסופו של דבר זה לא רק מחזק את מפלגות הימין ומעניק להן עידוד עצום, זה לא רק דוחף בכוח את רוב העם אל מחוזות הימין ובעיקר הרחק ממחוזות השמאל, זה בעיקר גורם לה להיראות כמי שלא שייכת לעולם.
אחרי הכל, יש גבול עד כמה הם יוכלו להמשיך ככה, רק מתוקף העובדה שהם יכולים. גם להתנהלות כזאת יהיה תאריך תפוגה. למערכת המשפט זה אולי לא יזיק אך למפלגות השמאל וארגוני השמאל זה יזיק מאוד. את הטעות עושה מערכת המשפט, את המחיר משלמות מפלגות האופוזיציה.
אבל הניסיון מוכיח שאין מישהו באופוזיציה הנושא במוחו את התבונה הבסיסית להבין זאת ולנסות איכשהו למנוע זאת. ולכן גם אחרי שבוע כזה, נתניהו שוב מוסר את תודתו העמוקה. מבחינתו – רק תמשיכו, רק אל תפסיקו, כה לחי.
3.
תקווה כתומה, מציאות שחורה: העולם לא יזדעזע משום דבר, דעת הקהל העולמית כבר לא תהיה לטובתנו
גם השבוע זכה עם ישראל להתרגש מחזרתם של חטופים ממלתעות לוע הארי של המפלצות העזתיות, שוב ישבו כולם ומחו דמעה מול התמונות המרגשות של השבות בחסדי שמים לחיק משפחתן.
בשעת כתיבת השורות עדיין לא ברור מי בדיוק ישוחרר בסוף השבוע הזה ובעיקר תוהים כולם מה עלה בגורלה של משפחת ביבס, המשפחה שהפכה לאחד מסמלי המלחמה.
במערכת הביטחון רמזו באופן ברור כי קיים "חשש כבד" לחייהם של האם ושני הפעוטות, וגם השתיקה מכיוון חמאס לא מבשרת טובות, אחרי שהארגון שחרר בלוחמה פסיכולוגית סרטונים אכזריים של כמה חטופים, אך התינוקות הג'ינג'ים לא היו בהם. הסבירות אומרת כי חמאס היה רוצה להשתמש בתמונות כאלה כדי להראות לעולם שהוא שומר על חיי תינוקות ולכן אם אין תעמולה כזאת, זה הופך לנתון מדאיג.
במחשבה ראשונה, מתחשק לקום ולצעוק שכל העולם ישמע, לחזור שוב ושוב על הנתון הפשוט: משפחת ביבס כולה נחטפה לעזה באותו בוקר מר של שמחת תורה – כשהיא בריאה ושלמה. חיות האדם תיעדו זאת בעצמם ופרסמו ברשתות החברתיות את הסרטון של האם הנושאת את שתי ילדיה, מתייפחת בהיסטריה ובחוסר אונים. צריך לצעוק זאת שוב ושוב ולהזכיר לכולם: משפחת ביבס נכנסה לעזה בחיים, ואם חלילה קרה משהו לאם ולתינוקות החפים מפשע, מדובר בפשע אכזרי שצריך לזעזע את העולם.
במחשבה שניה, למרות הכאב העצום, השאלה הבלתי נמנעת היא: ומה זה יעזור לנו שנצעק? מה זה ייתן שהעולם ישמע? האם אותו "עולם" יעשה משהו? האם דעת הקהל תשתנה לטובתנו? האם זה ימנע את האסון הבא רח"ל?
למרבה הצער, סביר להניח שלא. האנושות ידעה להיחשף למוראות השואה ולהמשיך הלאה, תוך הנהון והקמת אנדרטאות. כבר אז שאלו "איך העולם רואה ושותק" ובכל זאת העולם ראה, שתק, והכל המשיך הלאה.
על אחת כמה וכמה במצב היום, שדעת הקהל העולמית לא ממש נוטה לטובת ישראל למרות הטבח הבלתי נתפס, דעת הקהל אפילו נוטה לטובת חיות האדם של חמאס ויעידו על כך הפגנות הענק נגד ישראל בכל רחבי ארה"ב ואירופה. אז במצב כזה, מה זה ייתן לנו שהעולם ייחשף גם לזוועות משפחת ביבס?
בשעה זו שהפרטים טרם הובררו לנו, אפשר אולי עוד להתפלל ולייחל שהם בחיים והם בסדר, אבל גם אם חלילה לא זה המצב, אין לנו שום אפשרות לתלות תקווה או לצפות שהעולם יזדעזע, שמשהו מזה יגרום לאהדה כלפי ישראל. המשוכנעים כבר שוכנעו, הבלתי משוכנעים בוודאי לא ישוכנעו, הן עם לבדד ישכון.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]
