1.
מדבר באנגלית, מנופף בערבית: אם טראמפ דיבר כמדינאי ולא כאיש עסקים, הרי שהוא דיבר בשפה הנכונה
אל סניף בנק יוקרתי באחד מערי הבירה של ארה"ב, נכנס מהגר עטוי בכאפיה וארשת חשיבות על פניו. הוא התיישב מול הפקיד והצהיר באנגלית מצוחצחת: אני זקוק להלוואה של מאה אלף דולר.
הפקיד הביט בו והשיב: עם כל הכבוד אדוני, אנחנו לא מכירים אותך, אין לנו מושג מה הן יכולותיך הכלכליות והאם תוכל להחזיר, צר לי, אך לא אוכל להעניק לך את ההלוואה. אבל הערבי המשיך להתעקש ולבקש, והפקיד מסביר לו שוב ושוב: צר לי אדוני, לא אוכל לאשר לך הלוואה.
לבסוף איבד הפקיד את סבלנותו וקרא למנהל הסניף. המנהל שמע את הבקשה ובתגובה הרים כיסא שעמד בסמוך, הניף אותו בתנועה מאיימת על הראש הערבי וצעק עליו בזעף: אין שום הלוואה, לך מכאן הרגע, ואם תחזור שוב – הכיסא הזה לא יישאר באוויר!
הערבי מיהר לקום ולצעוד לעבר היציאה תוך שהוא ממלמל לעבר הפקיד: בסדר, בסדר, אם אי אפשר הלוואה אז אי אפשר, רק למה לא הסברת לי את זה עד עכשיו?
ההבדל הפשוט בין הפקיד לבין מנהל הסניף, הוא ההבדל הפשוט בין רוב נשיאי ארה"ב לבין הנשיא טראמפ. בשונה מהפקיד המנומס ובעל האוריינטציה האמריקנית הנאיבית, מנהל הסניף ידע דבר נוסף: הוא ידע לדבר ערבית – גם כשהיא באנגלית. הוא ידע לדבר את השפה ולא רק לומר את המילים.
פצצת האטום הפוליטית והמדינית שהטיל השבוע טראמפ לחלל האוויר, הכתה בתדהמה את העולם כולו ובעיקר את העולם הערבי. זה לא שמישהו הופתע שטראמפ מצטייר כ'על גבול המטורף', גם אם מדובר במובן החיובי של המילה, אף אחד לא הופתע שאדם כמו טראמפ מדבר על טרנספר ועל תכניות מדומיינות כי הוא הוכיח זאת במעשים מול מקסיקו וקנדה, איש לא הופתע מכך שטראמפ העניק לנתניהו חיבוק דיפלומטי חסר תקדים, ההפתעה היתה בעיקר מכך שטראמפ דיבר פתאום באנגלית, אבל בשפה הכל כך מובנת לעולם הערבי, במזרח-תיכונית מדוברת.
אם נבחן את תוכן דבריו של טראמפ ונתייחס לכל מילה שהוא אמר כתכנית עבודה מעשית וסדורה, נגיע שוב לאותה התלבטות שהעסיקה את העולם, האם הוא באמת מסוגל לשנע קרוב לשני מיליון עזתים למדינות אחרות ולבנות ברצועת עזה מגדלי יוקרה ותיירות. זה נשמע כמו דמיון פורה המתאים יותר לכובעו של טראמפ כאיש נדל"ן אמריקני תמים שחושב על כל דבר במונחים של דיל, של ביזנס, של רווח ושל כסף.
לעומת זאת, טראמפ בכובעו כנשיא וכמדינאי, מקבל מידע ונתונים מאנשי מקצוע וממנהיגים זרים, וכך נשמעה גם ההשערה שתכנית הפינוי-בינוי לעזה נכתבה למעשה בירושלים והובאה לפניו מוכנה ומגובשת. ואם זה המצב, הרי שגם טראמפ מבין שהדבר לא מעשי ולא בר ביצוע.
הטעות העתיקה של רוב המנהיגים האמריקניים היתה שהם לא הבינו כלל ועיקר את הראש הערבי, את הלך הרוח הפלשתיני ואת הבסיס האיסלאמי כולו. הם התייחסו לערבים ולאיסלאם בכלים תמימים ונאיביים מאוד ולא הבינו למה מדינות ערביות וארגוני טרור לא מיישרים קו עם תכניות כל כך יפות ומבטיחות.
מבחינת האיסלאם והעולם הערבי, אחיזה באדמה – ובפרט באדמות בשטח ישראל – היא ערך עליון יותר מחיי אדם, קל וחומר שיותר מכסף או מאיכות חיים. מבחינת ארגוני הטרור, תבוסה היא רק כשהם מפסידים אדמות ולא כשהם מאבדים מאות אלפי מחבלים ומאות אלפי הרוגים בהם נשים וטף.
כך שאם מסתכלים על נאום טראמפ כתכנית עבודה, באמת אפשר להסיק שמדובר בעוד אמריקאי נאיבי שחושב שהערבים יעשו איתו עסקים ויתנו לו אדמות תמורת רווחים כלכליים, הצלת חיים ושיפור איכות חיים. הרי ברור שאף ערבי ובמיוחד לא חמאס, אף אחד שם לא יסכים לוותר על הערך היקר ביותר מבחינתם: אחיזה באדמה ובחבל ארץ. גם אם הבית ייחרב, אפשר לבנות חדש ובלבד שהוא יעמוד על אותה קרקע.
לכן אם נניח שטראמפ דיבר השבוע תחת כובעו המדיני ולא תחת כובעו הנדל"ני, ובפרט אם נעריך שמישהו באזור המזרח התיכון "עזר" לו לגבש את התכנית ולהקריא אותה, סביר להניח שלא מדובר בתכנית עבודה אלא יותר באסטרטגיית משא ומתן, שנאמרת במילים באנגלית אבל נשמעת בשפה המדוברת והמובנת במזרח התיכון.
אם זה אכן כך, הרי שהטקטיקה כאן ברורה ופשוטה: בתחילת הקדנציה הקודמת של טראמפ הוא קרא לנתניהו למדשאות הבית הלבן, שם הציג את עסקת המאה שכללה רמז להכרה אמריקנית בסיפוח שטחי יו"ש. אנשי תקשורת מהימין שהיו שם לא יכלו לכבוש את התרגשותם ואף בירכו לבטלה שהחיינו בשם ומלכות, כאילו שחזו בגאולת ישראל. לבסוף, המילים "ריבונות על כל השטחים ביום ראשון" נמחקו עד מהרה מהרשת החברתית של דובר ראש הממשלה והברקס הפתאומי על תכנית הסיפוח הגיע מהבית הלבן עצמו.
גם השבוע, כולנו צהלנו וכולנו שמחנו לשמוע מילים כאלה מהנשיא החדש-ישן. אבל הצהלה המוגזמת שנשמעה מכמה אנשי תקשורת בימין, החזירה אותנו בתחושת דה-ז'וו לפעם הקודמת. ולכן, רגע לפני שמישהו שוב מברך ברכה לבטלה ורגע לפני שמישהו יתאכזב כשהתכנית תתנפץ מבחינתו על סלעי המציאות, כדאי שוב להיזכר בקדנציה הקודמת ולעשות סדר.
כשטראמפ דיבר אז על עסקת המאה ועל סיפוח, התוצאה בסוף היתה הסכמי שלום היסטוריים עם מדינות עוינות, העברת השגרירות לירושלים והכרה אמריקנית ברמת הגולן. אין ספק שמדובר בהישג מדיני בקנה מידה היסטורי, אבל הוא התאפשר ועבר יחסית בשקט בחסדי שמים, רק מתוקף העובדה שלפני כן הוא הפריח לאוויר תכניות חלומיות ופומפוזיות. ואז כשנעשו לבסוף אי אלו צעדים, העולם הערבי אמר לעצמו: נו, זה הכל? אז לא נורא.
אם טראמפ לא היה מדבר אז על סיפוח מלא ולא היה מפזר תחושה של קץ האיסלאם, אלא רק היה מדבר על העברת השגרירות ורמת הגולן, יתכן מאוד שזה לא היה עובר בשקט. אבל בכובעו כאיש עסקים טראמפ מבין דבר או שניים בניהול משא ומתן, וכך התכנית המקורית יצאה לפועל כמעט באין מפריע.
ולכן סביר מאוד להניח שזה למעשה מה שטראמפ עושה היום. אמנם אף אחד מאיתנו לא יפול מהכיסא אם הוא יבצע תכנית כזאת או ינסה לפחות, אבל אפשר גם להניח שהוא לא מתכוון ברצינות להעמיס מאות אלפי עזתים על אוניות ולבנות מגדלי יוקרה בין מחסום ארז לרפיח. אלא שהוא מבין שאם הוא רוצה לעשות משהו שונה, אם הוא רוצה לפתור בעיות שכל קודמיו הנאיביים לא הצליחו, הוא חייב לנקוט בטקטיקה טובה יותר של משא ומתן אבל בעיקר לעשות זאת בשפה הנכונה, בשפה שהמזרח התיכון יבין.
מה שטראמפ עשה השבוע, זה לקחת את הכיסא בסניף הבנק ולאיים איתו על אותו ראש עטוי כאפייה. אותו ראש המבין היטב שהיד המנופפת בכיסא, שייכת למישהו שלא יהסס גם להנחית אותו עליו במהלומה כואבת, טראמפ לא יהסס לתקוף לא באיראן ובוודאי שלא בעזה, ולכן בפעם הראשונה בעזה ובפעם השניה במזרח התיכון, מישהו מדבר אל העולם הערבי בשפה שהוא מבין.
מוקדם להעריך מה תהיה התוצאה של השיח הקשה הזה, אחרי הכל מדובר בעליית מדרגה שיכולה להביא לאחד משני תרחישי הקיצון: או שחמאס יתעשת ויישר קו, ואז באמת יבואו ימים טובים בעזרת ד' על אזור הדרום המדמם כבר עשרים שנה, או שחלילה ההיפך: העולם הערבי יתעשת, יעכל את מה שטראמפ עושה וישיב לו באותה מטבע: באלימות. ואם חלילה זה יקרה, האלימות תהיה קשה הרבה יותר רח"ל.
נאומו של טראמפ הוא דרמטי בהחלט, גם אם לא נראה לבסוף ספינות ומשאיות מעמיסות את תושבי עזה. התכנית שלו דרמטית כי עד היום אף אחד לא דיבר עם ארגוני הטרור וכעת פתאום מישהו מדבר אליהם, גורם להם לזוז ולהבין שמשהו השתנה. וכשזה ישתנה, זה יהיה קיצוני מאוד, לכאן או לכאן. והקב"ה מצילנו מידם.
2. בין איום לצעקה: יש רק דבר אחד ממנו חייב בן גביר להיזהר ולהישמר יותר מכל
נתח נכבד מהעיסוק התקשורתי בדרמה החדשה, הוקדש בישראל דווקא לשר לשעבר שכבר לא נמצא בשורות הממשלה, ושההתרחשויות האחרונות גורמות לו להתחרט על כך היטב היטב.
רגע אחרי שטראמפ הטיל את הפצצה לחלל העולם, נשמע בן גביר אומר שעכשיו "גברו הסיכויים" שהוא יחזור לממשלה. הוא התראיין מעל כל במה אפשרית והסביר כי מעשיו של טראמפ נכונים ורצויים ולכן אם נתניהו רק ישכיל לבצע זאת בפועל, הרי שמבחינתו אין מניעה לחזור לממשלה. הוא אמר זאת בכזה ביטחון ובטון רציני, עד שלרגע אפשר היה להאמין לו. אבל לא הרבה שאלו את השאלה המתבקשת: אתה בטוח שנתניהו רק יושב ומחכה לך? שההחלטה תלויה רק בידיים שלך?
תחת מעטה הביטחון העצמי המופרז, מסתיר בן גביר את החרדה האמיתית שלו. המילים של טראמפ שנעמו לכל אוזן ימנית, גרמו לבן גביר דווקא לריאקציה. הוא הבין היטב את משמעות המילים הללו וידע בדיוק ממה עליו לחשוש כעת.
נתניהו כרגע מסודר. יש לו ממשל אמריקני אוהד שעושה איתו מהלכים היסטוריים, יש לו ממשלה יציבה, יש לו בייס שרק הולך ומתחזק, יש לו את הציונות הדתית שסופחת אליה אל רוב השטח ביו"ש שמצפה כעת לשינויים היסטוריים בחסות הממשל החדש, ואת כל זה עושים סמוטריץ' ואנשיו, בעוד שבן גביר מובך וחושש בספסלי האופוזיציה.
נתניהו ורוב חברי הליכוד, היו שמחים שבן גביר יחזור ושהממשלה תחזור להיות רחבה יותר, אבל גם הם לא רוצים שזה יקרה כל כך מהר כי יש דברים חשובים יותר. בן גביר בראיונותיו מנסה לצייר מציאות כאילו הוא זה שחזה את הכל, הוא זה שלחץ את כולם ימינה וכעת כולם פועלים לפי תכנית העבודה שלו. לכן, מבחינתו, כל מה שנותר לו כביכול זה לחכות ולראות שהם באמת פועלים לשביעות רצונו ואז הוא יואיל בטובו לחזור אליהם.
זה כבר דבר בלתי נסלח מבחינת נתניהו. הוא לא יאפשר לעולם מצב בו בן גביר ינסה לגזור קרדיט ולייחס לעצמו אפילו משהו מן המשהו במה שקורה כעת בזירה המדינית. ולכן עם כל הרצון שלו להרחיב את הממשלה, יש לנתניהו רצון חזק יותר להשאיר את בן גביר באופוזיציה, לתת לו להתייבש ולייבש גם את גרונו בצעקות סרק, להשאיר אותו מחוץ לעשייה ומחוץ לזירת ההתרחשויות עד שעם ישראל יבין טוב טוב מי זה שצריך לקבל את הפרחים ואת התודה מהעם. רק אחר כך, הוא ירשה לעצמו להחזיר את בן גביר לשורות הקואליציה.
במידה מסוימת, לבן גביר יש מה ללמוד מטראמפ. אחרי שנים ארוכות בהן אימץ לעצמו את אמנות הדיבור והצעקות, הוא יכול ללמוד מטראמפ איך משמיעים צעקות ואיומים -אבל כאלה שיש מאחוריהם משהו. לא לנופף באקדח ריק.
ככל שהוא ישכיל לדבר פחות לפחות בתקופה הזאת, ככל שהוא ישכיל לא לנכס לעצמו את כל מה שמתרחש כאילו הכל סובב רק סביבו ובזכותו, כך יגדל הסיכוי שלו לחזור מהר יותר לספסלי הממשלה. לנתניהו אין בעיה לחכות ולשמור לו את התיקים והמשרדים, הוא רק צריך להיזהר לא לעשות טעויות קריטיות.
3. השיטה והגלגלנט: שורת הסיום בתגובת הליכוד מספרת את הסיפור כולו
עוד מישהו שמתייבש לו עכשיו מחוץ לספסלי הממשלה דווקא בימים היסטוריים כאלה, הוא שר הביטחון לשעבר יואב גלנט, שקיים השבוע שורה של ראיונות המתפרסמים בכמה כלי תקשורת מרכזיים בסוף השבוע הזה.
בקדימונים שפורסמו מתוך אותם ראיונות, תוקף גלנט בחריפות את נתניהו ומאשים אותו בחוסר ניהול של המלחמה ובגרירת רגליים. באופן כללי הוא מציג את המצב כאילו הוא זה שפעל ודאג ואילו נתניהו נגרר והתנהל בפחד ובחשש.
זהו עוד שלב בסיבוב הצפוי כל כך. בדיוק מה שעשה סער לפני כמה שנים – זה מה שעושה גלנט היום ולכן כפי שכבר נכתב בעבר, אין צורך להתרגש ואין צורך להיות מופתעים אם יום אחד נראה שוב את נתניהו וגלנט מחויכים, לוחצים ידיים וחוזרים לעבוד ביחד.
אבל בינתיים, יקח כמה זמן שיקח, גלנט עושה את השלבים הדרושים בתנועת הגלגל הזאת וכחלק מכך הוא צריך לצאת לתקשורת ולתקוף את נתניהו. ככה זה עבד עם עוד אנשים שעשו זאת ובראשם סער.
בליכוד שיחקו את המשחק לפי הכללים והשיבו לגלנט מנה אפיים. בתגובת הליכוד נאמר כי "גלנט כבר לא רלוונטי מאז שנתניהו דחה את דרישתו לעצור את המלחמה לפני הכניסה לרפיח, לפני כיבוש פילדלפי, לפני חיסול הנייה, סינוואר ונסראללה ולפני הביפרים – צעדים ששינו את המזרח התיכון והביאו לשחרור נוסף של חטופינו. מאחלים לגלנט הצלחה בגוש השמאל".
אז מעצם הענין אין מה להתרגש, זו דרכה של פוליטיקה וכלום לא מפתיע, רק משפט אחד שווה התייחסות, המשפט שנאמר בסוף תגובת הליכוד: "מאחלים לגלנט הצלחה בגוש השמאל". המשפט הזה מספר את הסיפור כולו.
אחרי שנתניהו הצליח להיחלץ מהמשבר הפוליטי של תחילת המלחמה, אחרי שהחזיר לעצמו את המנדטים, הוא חזר לאותו שיח ותיק ועתיק, לאותה שיטה שהביאה לו את השרידות ואת הניצחון פעם אחר פעם: לחלק את השטח לימין ושמאל, לטובים ורעים, לאנחנו והם. ומי שלא איתנו הרי שבהכרח הוא מ"הם", מגוש השמאל. גם אם מדובר בחבר ליכוד שרואה את מקומו בליכוד כל עוד זה יתאפשר לו.
וזו השורה היחידה בתגובת המפלגה שיש לשים לב אליה. כל השאר – משחק פוליטי שגרתי. ההתמודדות של נתניהו עם יריבים פוליטיים היתה ונשארה באותה שיטה, בכינוי 'שמאל' לכל מי שלא מיישר קו בתוך הליכוד. אם זה עבד עד היום, ואם זה הוכיח את עצמו והשאיר אותו בכיסא למרות הסערות הבלתי נתפסות, אז למה שזה לא יוכיח את עצמו גם הלאה. אם השמאל המשיך כרגיל אז למה שנתניהו לא?!
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן. לתגובות: [email protected]
טור מדהים