העתיד עדיין | ההיסטוריונים יקבעו ששנת תשפ"ה היא בדיחה לא מוצלחת

(ת)תקל"ה היסטורית

1.
נערץ או עריץ: האשמות נגד המנהיג הנבחר היו כנראה חמורות אז טוב שהיה מי שלקח אחריות

כותרות העיתונים ומהדורות החדשות רגשו וגעשו, באותם ימים אפרוריים של חורף שנת ה' אלפים תתקל"ה, הלא היא שנת 2175 למניינם. החדשות דווחו על תגלית מרעישה בדמות קבוצת ארגזים ישנים שנמצאו בגנזך לא ידוע, ובהם עיתונים ישראלים בשפה העברית מלפני מאה וחמישים ומאה שישים שנה, אי שם בשנות התש"ע והתש"פ, בסביבות 2015-2025 למניינם.

התפתחות הטכנולוגיה והבינה המלאכותית, הביאה במהלך השנים לתאוצה מפחידה עד כדי אובדן שליטה מצד בני האדם, מה שהוביל בסופו של דבר לכך שהטכנולוגיה עצמה גרמה להשמדה עצמית, היא קרסה אל תוך עצמה ואיתה נמחקו רוב התיעודים ההיסטוריים הקיימים ברשתות הממוחשבות. ומשכך, אותם ארגזי עיתונים שהתגלו במחסן הנסתר היוו תגלית מרעישה ושפכו מעט אור על מה שהתרחש במדינת ישראל באותן שנים סוערות.

טובי החוקרים התייצבו למשימה בסקרנות רבה והחלו לקרוא את אותם עיתונים בעיון רב, ניתחו כל כותרת וכל כתבה, למדו היטב את טורי הפרשנות ולא שכחו גם את עמודי הפרסום שלימדו גם הם לא מעט על ישראל של אותה תקופה.

אחרי שבועות ארוכים של עיון, קריאה וניתוח, החלו להתפרסם אט אט המחקרים עצמם, פרי מקלדתם של טובי המומחים שהחלו לנתח ולשחזר את מה שעברה מדינת ישראל. המחקרים היו מרתקים ועוררו ענין רב ושיח נרחב בסדר היום הציבורי.
המחקרים שהחלו להתפרסם, לימדו על כך שיתכן שבנימין נתניהו עליו לומדים בשיעורי היסטוריה בבתי הספר, אולי היה בעצם פושע נמלט, שהשתלט בכח הדיקטטורה על מדינת ישראל ושלט בה שנים רבות. איש מהחוקרים לא הטיל ספק במהימנותם של אותם עיתונים ולכן אחרי ניתוח מעמיק של החדשות והפרשנויות מאותה תקופה, נראה שהיה אירוע אחד מרכזי שהעסיק את מדינת ישראל באותן שנים, והוא הניסיון הבלתי פוסק לחשוף את פרצופו האמיתי של אותו מנהיג.
שיעורי ההיסטוריה שהיו ידועים ונלמדו בבתי הספר עד אותה תקופה, לימדו על כך שגם מדינת ישראל התמודדה עם מגיפת הקורונה ובשלב מאוחר יותר מול מלחמה קשה שנכפתה עליה מצד ארגוני טרור, ובמקביל גם עם גלי מערכות בחירות חוזרות ונשנות ללא יכולת הכרעה פוליטית, כל זה היה ידוע מספרי ההיסטוריה, אבל העיתונים שנחשפו כעת שפכו אור חדש על מה שבאמת קרה שם.

מסתבר, כך לפי החוקרים, שאזרחי ישראל לא באמת התרגשו מהמלחמות, מהמצב הביטחוני ומהמצב הפוליטי, וכל מה שעניין אותם זה לדעת מיהו באמת האיש שהנהיג אותם כל כך הרבה שנים, ואיך הוא שולט עליהם בכח למרות שעל פי כל העדויות ההיסטוריות, מדובר היה באיש עם האשמות פליליות.

החוקרים ניתחו את נפח ההתייחסות באותם עיתונים לכל נושא מאותה תקופה, והגיעו למסקנה שהנושא שבאמת הטריד את הישראלים היה הרצון לחשוף מה עולל אותו נתניהו, מה עוללה אשתו ומה עשו אנשי לשכתו, עד שאפילו ההתרחשויות הדרמטיות של מלחמה קשה, טרור ומערכות בחירות, נתלו כולם בצווארו ויוחסו אך ורק לאשמתו.

מנגד, היו חוקרים אחרים שטענו כי העיתונים גם מראים מציאות קצת אחרת, והיא שרוב אזרחי מדינת ישראל בכל זאת בחרו באיש הזה והעלו אותו לשלטון פעם אחר פעם, אבל גם הם לא ידעו להסביר האם הוא היה מנהיג נערץ או עריץ, ואם הוא היה נערץ, מדוע הוא לא הצליח לקבל תמיכה מרוב העם אלא נלחם בכל פעם כדי לבסס את שלטונו מחדש.

על דבר אחד לא היתה מחלוקת בין החוקרים, והוא שמדינת ישראל שרדה אך ורק בזכות מערכת משפט חזקה, שם היו אנשים שידעו לקחת אחריות ולמנות את עצמם – רק על דעת עצמם ודעת חבריהם – לתפקידים המשפיעים, הם ידעו להתעלות על עצמם ולכפות את עצמם במוקדי ההשפעה וקבלת ההחלטות תוך התעלמות מקולות הרקע, ותוך התעלמות מהניסיונות החוזרים ונשנים מצד הממשלה ה"דמוקרטית" להפריע להם.

"אין ספק שזה מה שסייע לישראל להמשיך ולהתקיים", קבעו החוקרים בידענות רבה. "אם המיעוט הזה של אותם אריסטוקרטים לא היה לוקח אחריות ומשתלט על המדינה, היא היתה טובעת בים השחיתות של השלטון למרות שנבחר טכנית בידי רוב העם, אבל אותו רוב – היה המון נבער, ואילו המיעוט המשכיל ידע לקחת אחריות ולהשאיר בידיו את מושכות השלטון ומוקדי קבלת ההחלטות".

אחת ההחלטות היותר חשובות שהתקבלו באותה תקופה, כך לדברי החוקרים, היתה ההחלטה להמשיך את משפטו של ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו, גם בימים שעל פי העדויות ישראל היתה נתונה בעיצומה של מלחמה קשה בכמה חזיתות. החוקרים טענו כי אותה מערכת משפט חזקה ראויה לכל שבח על כך שגם בזמן מלחמה, היא לא ויתרה על חשיפת האמת ושמירה על טוהר המידות של השלטון שמשום מה נבחר שוב ושוב בידי ההמון.

"הכותרות מאותה תקופה מספרות לנו", קבעו החוקרים, "שגם בעיצומו של קרב, כשחיילים ישראלים נהרגו ונפצעו בעזה ובלבנון, נתניהו אולץ להתייצב בפני השופטים ולענות לטענות נגדו על קשרים עם מו"לים של עיתונים. אין ספק שהאירוע הדרמטי הזה מלמד עד כמה האשמות נגדו היו חמורות ולכן ההסבר ההגיוני הוא שלא היתה ברירה למיעוט הצודק השולט במערכת המשפט, אלא לקחת אחריות ולשמור על ההמון הישראל מפני עצמו ומפני ההחלטות שלו, לשמור על מה שחשוב באמת, כי זו עובדה שרוב נפח העיסוק התקשורתי באותם עיתונים היה סביב הנושא הזה".

מנגד, היו גם חוקרים שתהו, מה אירע לבסוף עם אותו משפט וכיצד אין שום תיעוד היסטורי על ההרשעה וגזר הדין שניתן למנהיג הפושע, אבל החוקרים האחרים טענו שאולי זה קרה בשנים שאחר כך, בעיתונים שכבר לא היו באותם ארגזים שנמצאו.

אולם גם בקרב החוקרים, היה מיעוט של היסטוריונים שניסו גם לטעון ההיפך. "אנחנו כבר בתקופה אחרת וכבר למדנו מספיק על כוחה של תקשורת מגוייסת", טענו אותם מומחים. "אל לנו להתעלם מכך שעל פי הכותרות מאותה תקופה, במדינת ישראל היה רוב שבחר במפלגות ימין והעלה אותן לשלטון פעם אחר פעם, אין לנו היסטוריה מתועדת רבה מידי על ממשלות שמאל בישראל וזה יכול להעיד הרבה על אמינות המחקרים שאנו רואים עתה", טענו.

המחלוקת הזאת הסעירה את קהילת החוקרים וההיסטוריונים. העדויות הגנוזות שהתגלו והתנגשו עם החומר הלימודי שהיה ידוע מספרי ההיסטוריה, הציגו תופעה לא הגיונית שאותה הם לא הצליחו להבין ולא הצליחו לפצח.

"לא ברור מה עבר על מדינת ישראל של אותה תקופה", הם הודו במבוכה. "מצד אחד זו היתה מדינה משגשגת ומצד שני משוסעת, לא ברור איך ממשלה מושחתת הצליחה להיבחר שוב ושוב, ואם היא אהודה כל כך על ההמון אז מדוע היא היתה צריכה להיבחר בכלל שוב ושוב, למה מדינת ישראל יצאה לכל כך הרבה מערכות בחירות במקום להתמודד עם קורונה, עם משבר ביטחוני ועם מלחמות קשות, ומדוע העם לא הבין והדיח את אותו מנהיג שהתנהגותו היתה חמורה כל כך עד כדי שלא היתה ברירה אלא להעמידו לדין באמצע מלחמה".

כלי התקשורת שאירחו וראיינו את המומחים וההיסטוריונים, הגיעו למסקנה שקשה מאוד לסכם בכותרת אחת את מה ששמעו. "אין דרך מדעית להסביר את מה שהיה שם באותה תקופה", הם קבעו, "או שחסר לנו מידע, או שאלו היו פשוט שנים משוגעות, ללא הנהגה או שליטה, ומה שעוד יותר קשה לדעת זה איך מדינת ישראל שרדה אחרי שנים כאלה".
המסקנה היתה בלתי נמנעת. "אין זה אלא פלא היסטורי", קבעו כולם פה אחד.

2.
אין גבול לסאטירה: גם בעוד מאה וחמישים שנה לא יצליחו למצוא הסבר מניח דעת לצמד-חמד

תגלית נוספת שהתגלתה באותם ארגזים, מעניינת לא פחות, היתה על צמד מוזר של שני אנשים בשם יאיר לפיד ונפתלי בנט. בספרי ההיסטוריה שהיו ידועים עד אותה תקופה, נכתב שמדובר בצמד קומיקאים שאחד מהם היה מגיש תכניות בידור בתקשורת והשני עסק בתחומי ההייטק, אבל שניהם היו שימחו את ההמון והצחיקו את האזרחים בתקופות קשות.

אבל התגליות החדשות באותם עיתונים שנחשפו, העידו פתאום שהשניים הללו היו מעורבים עד צוואר בפוליטיקה ויש עדויות לכך שהם הצליחו אפילו להשתרבב לתפקידים בולטים בכנסת ובממשלה. הגילוי המרעיש עורר ענין רב וגם הפסיכולוגים ניסו להבין עד כמה רחוק לקחו השניים הללו את התפקיד שלהם כקומיקאים.

גזירי העיתונים העידו שיאיר לפיד עזב את תכניות הבידור שהגיש והודיע על הקמת מפלגה. הבדיחה היתה כל כך מוצלחת עד שרבים מאוד הצביעו למפלגה הזאת והפכו אותה לאחת הגדולות בכנסת באותה תקופה, עד כדי כך שלפיד ושותפו בנט כיהנו גם כראשי ממשלה ברוטציה למשך כמה חודשים.

"גם הבידור המפותח של ימינו", קבעו החוקרים, "לא מרחיק לכת עד כדי כך שהוא גורם לשחקנים להפוך את עצמם לפוליטיקאים של ממש, כנראה שיש לנו היום גבולות וקווים אדומים שלא היו להם באותה תקופה", הם קבעו בסיפוק.

עיון מעמיק יותר בכותרות העיתונים, מלמד שלפיד נתפס תחילה בפוליטיקאי פופולרי מאוד, הוא הביא עמו את כל כישורי התקשורת והבידור שלו לעולם הפוליטיקה והצליח לנפק נאומים מליציים והופעות תקשורתיות נהדרות שסחפו את ההמון, עד שאט אט התגלתה האמת מאחורי הדמות שיצר לעצמו. "כנראה שמדובר היה במתיחה מוצלחת שיצאה משליטה", תיארו לעצמם ההיסטוריונים. "הוא הצליח ליצור לעצמו דמות כל כך אמינה, עד שהצליח לשכנע אפילו את עצמו שהוא באמת פוליטיקאי, זו תופעה פסיכולוגית מרתקת ששווה מחקר בפני עצמו".

המחקרים העידו, שהדמות שבנה החלה להתפורר רק כאשר הוא לא הצליח לאחוז ראש והגיע למצב בו כל אמירה שהוציא מפיו, היתה סותרת לאמירה אחרת שהשמיע קודם לכן בהזדמנויות אחרות. התופעה הזאת הפכה להיות בולטת כל כך עד שהדמות קרסה אל תוך עצמה והשחקן שמאחוריה התגלה בממדיו האמיתיים.

באשר לבנט, טענו ההיסטוריונים כי ההומור שלו היה יותר עמוק והבידור שהגיש לעם כלל לא נעטף בעטיפה של בידור או סאטירה. האיש הופיע בציבור ברצינות גמורה ודיבר בביטחון רב וללא היסוס על המצב הביטחוני, בתקופת מגיפת הקורונה הוא פרסם ספר בשם "איך לנצח מגיפה" אך היה ספק גדול אם הוא באמת חיבר אותו. אבל כך או כך, הספר לא באמת סיפק תשובות איך לנצח מגיפה, מה שהעלה את החשד שמדובר בתכנית בידור שהרחיקה לכת.

ההיסטוריה המתועדת מלמדת שאותו בנט הצליח להגיע לראשות הממשלה למשך כמה חודשים, מה שמלמד על הומור יהודי בריא ששרר במדינת ישראל באותה תקופה. אבל לטענת החוקרים, ההומור הזה הפך להיות מביך יותר כשאחרי תקופה, אחרי שבנט כבר הודח והחליט לעזוב את הפוליטיקה, הוא לא היסס לחזור ולנסות את מזלו שוב, תוך התעלמות מהעובדה שלא חוזרים על בדיחה פעמיים.

"לא ברור אם היה לו הומור מפותח", שיערו ההיסטוריונים, "לא ברור אם הוא היה קומיקאי בזכות הכישרון שלו או דווקא בגלל היעדר הכישרון שלו, אבל דבר אחד נראה שבוודאי לא היה לו: בושה".

העיתונים הגנוזים לא סיפקו מידע רב מידי על סופו הפוליטי של אותו צמד, אבל העיתונים האחרונים שהתגלו מאותה תקופה העידו כי הם החלו כבר אז תקופת דמדומים שכנראה הובילה להתרסקותם הפוליטית והפעם באופן סופי. "מסתבר שגם בדיחה מוצלחת ככל שתהיה, לא מחזיקה הרבה זמן", הסיקו ההיסטוריונים.

3.
צועקים ובוחרים: איך ולמה זה קרה, שההיסטוריה נראית כמו בדיחה

נושא נוסף שתפס את עיניהם ותשומת ליבם של החוקרים וההיסטוריונים, היה היחס שרחש העם באותה תקופה לבית הנבחרים שנקרא 'כנסת' ולנבחרים עצמם שכיהנו בו.

התיעוד הנדיר שהתגלה וחשף התרחשויות של כעשר שנים, לימד את ההיסטוריונים שהעם במדינת ישראל יצא באותם ימים להצביע פעם אחר פעם, אבל לא נתן אמון רב מידי באנשים שכיהנו שם, כאשר הביקורת עליהם ועל ההחלטות שקיבלו היתה רבה מידי. מדורי מכתבי הקוראים ומדורי הדעות, היו גדושים בזלזול רב כלפי חברי הכנסת והעידו שהממשלות והכנסות שכיהנו בשנים הללו, לא באמת עסקו במה שהטריד את חיי היום יום של האזרחים, אלא עסקו בבריתות פוליטיות זה עם זה, כדי להיבחר שוב ולקיים את המפלגות עצמן.

"התופעה הרווחת באותן שנים", כתבו החוקרים וההיסטוריונים, "היתה של בעלי תפקידים מהשוק החופשי, שהגיעו לתקופות קצרות לכהן כנבחרי ציבור ונעלמו באותה מהירות שבאו". לטענתם, "אין הרבה חברי כנסת וממשלה שתועדו בכנסת לתקופות ארוכות מידי, ובוודאי שאין תיעוד היסטורי לצעירים שהחליטו מלכתחילה להיות פוליטיקאים ובחרו בכך כמקצוע לחיים".

אחרי עיון מעמיק בעיתונים, הגיעו ההיסטוריונים למסקנה שבאותן שנים, בית הנבחרים הישראלי היה יותר סוג של שוק או תחנה מרכזית, שבה אנשים נכנסים ויוצאים, לא מגיעים כדי להישאר. ורק מעטים מנבחרי הציבור לקחו את התפקיד ברצינות ונשארו לאורך שנים כדי להביא תועלת לאנשים שבחרו בהם ושלחו אותם. החוקרים גם מציינים כי בין הח"כים הוותיקים והקבועים המעטים, נמנו במיוחד אלה שחבשו לראשם כיפות שחורות, שככל הנראה ייצגו סקטור אשר כונה אז בשם "ציבור חרדי" שכנראה גם היה מיעוט בישראל באותה תקופה, בטרם הפך לרוב.

"חלק מהפלא ההיסטורי של מדינת ישראל באותה תקופה", קבעו ההיסטוריונים, "היה חוסר ההלימה בין העיסוק התקשורתי המופרז בכנסת ובממשלה לבין אי האמון המוחלט רוב הציבור רחש לאותם מוסדות שלטון. לא ברור למה כולם התעסקו עם מה שקורה בפוליטיקה בעוד שאיש לא באמת האמין בה והיא כנראה לא ממש השפיעה על החיים במדינת ישראל".

בסופו של דבר, המסקנות אליהן הגיעו החוקרים היו שונות זו מזו, אבל על דבר אחד כולם הסכימו: שחלק גדול מההתרחשויות היו כנראה בדיחה, עד כדי כך שהמציאות נשלטה אז בידי ליצנים. מה שאומר שאין ברירה אלא להסכים, שההומור היהודי העתיק התעלה באותן שנים מעל עצמו, מה גם שבני הדור ההוא אפילו לא הבינו שמדובר בבדיחה טובה שקמה על יוצריה ויצאה משליטה.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]