הקרדינל שביקש שיאמרו עליו קדיש והרגע בו פרץ הרב הרצוג בבכי קורע

רומה, חג הסוכות תש"ד.

חיילי אס. אס. סורקים את בתי העיר עם רשימות מדויקות, ומוציאים את יהודי רומה מבתיהם, אנשים, נשים וטף. מְרַכזים אותם בבתי כלא עד לשילוחם ליעד הסופי – אושוויץ.

מגִבְעת הוותיקן המשקיפה על פני רומה, מביט האפיפיור על הנעשה מעבר לחומות, וממשיך לעשות את מה שהתרגל לעשות בשנים האחרונות מול מבול הפניות והדיווחים, הבקשות והתחנונים: שותק.

לא לחינם "זכה" פיוס ה-12 לתואר המחמיא: האפיפיור של היטלר. כיום התגלו חלק מהארכיונים מאותם שנים למורת רוח הוותיקן ששמרה באדיקות על חסיונם כשמונים שנה, וגם העקשנים מתקשים להכחיש. האיש שהיה יכול לעצור במידה רבה את השמדת יהודי אירופה – לא נקף אצבע. סליחה, שכחתי. את היהודים המומרים שנכלאו ברומה לפי חוקי הגזע הנאציים – דאג להציל. ללמדך: כשרוצים – יכולים…

את שתיקתו של פיוס – ביקש פרנסיסקוס לתקן. הוא לא שתק. הוא לא שתק מול רצח העם המתבצע בעזה. הוא לא שתק מול רצח ילדים פלשתינים על ידי חיילים ישראלים. הוא לא שתק – אפילו מול נשיא ארצות הברית שביקש לבנות חומה ולמנוע ממיליוני אנשים אומללים להציף את ארצו. הוא כן שתק כאשר הבין שלא כדאי לעצבן את טראמפ. הוא גם שתק מול היעלמות מיליוני ערביים נוצריים ממדינות המזרח התיכון כמצרים, עיראק ו… כן, פלשתין. טוב, אלה לפחות יכולים לקבל מקלט בישראל… וכמובן שהוא תמך בשתיקתו בניסיון החמאס להשלים את משימת היטלר בגיבויו של פיוס ה-12.

לאחר מחשבה, חבל שפרנסיסקוס היה צריך להמציא לעצמו שם חדש, ולא לקחת לעצמו שם אפיפיור קודם עם תוספת סיפרה. הייתי מציע פיוס ה-13. או פיוס 12 השני.

המחשבות עם מותו של האפיפיור הציפו אצלי זיכרונות על מי שלא נעשה אפיפיור, אבל למשך שנים נחשב למועמד רציני למשרה. גדלתי בצרפת, בפרבר של פריז. בילדותי הסתובבה בדיחה בפריז היהודית: מה ההבדל בין הרב הראשי לצרפת לבין הארכיבישוף של פריז? התשובה: הקרדינל מדבר יידיש… הרב הראשי – לא…

אני זוכר את השמועות על הבישוף היהודי שחולץ את גלימתו ביום הזיכרון של הוריו, ומגיע לבית כנסת קטן לומר קדיש. גדלתי, ומתוך הבנה בוגרת יכולתי להצהיר שמדובר באגדת עם… יהודי מומר שעלה לגדולה והגיע קרוב לשיא בהיררכיה של הכנסייה הקתולית – לא אומר קדיש…

אחרי שנים, הארכיבישוף של פריז, אהרן לוסטיגר המכונה ג'ון מארי לוסטיז'ה מת – וכל העולם שמעו את בקשתו האחרונה של מי ששנים דיברו עליו כממשיכו של האפיפיור: הוא ביקש שבן דוד היהודי יאמר קדיש ליד מיטתו במסע ההלוויה הענק והמתוקשר!

התברר שהשמועה היתה נכונה. הרב הראשי לצרפת בעבר, הרב רנה סמואל סירט, סיפר שבעיניו ראה את לוסטיז'ה נכנס לבית הכנסת לומר קדיש על אמו.

לוסטיז'ה נולד בשנת תרפ"ו כאהרון לוסטיגר בפריז. הוריו, יהודים פולניים מעיר בנדין, היגרו לצרפת בזמן מלחמת העולם הראשונה. אהרן למד ב"ליסה מונטן" (Lycée Montaigne) בפריז, והעיד שסבל שם מאנטישמיות, כולל התעללות מילולית ואף פיזית מצד חבריו לכיתה. ואז פרצה מלחמת העולם השניה. צרפת נפלה מהר לידי הנאצים. אהרן ואחותו נמסרו למשפחה נוצרית לשם מחסה. בשעה שהוריו כלואים באושוויץ, שם נרצחה אמו הי"ד, בוחר לוסטיגר להשתמד, ומעתה נקרא שמו ז'אן מארי לוסטיז'ה. גם כאשר אביו ששב ממחנות המוות מתחנן אליו לחזור מבגידתו בעמו – הוא נשאר בשלו.

כשרוני וכריזמטי, לוסטיז'ה מטפס בשלבי ההיררכיה הקתולית של צרפת במהירות, ובשנת 1981 הופך להיות הארכיבישוף של פריז, כלומר, הדמות הבכירה ביותר בכנסייה בצרפת, ומעט אחר כך הופך לקרדינל וחבר בוועדה המצומצמת של בכירי הכנסייה הקתולית העולמית, דרגה אחת מתחת לאפיפיור.

רבותינו מזהים את יורשיו הרוחניים של עשיו ואדום עם הנוצרים. הפרשיות בספר בראשית העוסקות ביחסי יעשב ועשיו רומזות למאבק בין היהדות לנצרות, אותה המלחמה שנמשכת בכל הדורות עד לתיקון השלם שאליו מקווים ומתפללים שיהיה במהרה בימינו.

המאבק בין יעקב לעשו התחיל עוד לפני שנולדו. 'ויתרוצצו הבנים בקרבה' – 'מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות'. השלב השני, ביום פטירת אברהם אבינו, אז מכר עשיו את בכורתו ליעקב. השלב הבא – כשאביהם יצחק הזדקן, והוא מבקש לברך את עשיו הבכור. כאן מתערבת רבקה אמנו ומסדרת את העניין כך שיעקב אבינו נכנס לבוש בבגדי עשיו – והוא שמקבל את הברכות.

התחפושת שלובש יעקב אבינו אינו תכסיס כלשהו שבאמצעותו הצליח לחלץ את הברכות מיצחק אביו. יש משמעות רבה לכך שיעקב מקבל את הברכות בשעה שהוא לבוש בבגדי עשיו. במשך הדורות היו יהודים רבים שמסיבה כזו או אחרת, בין באונס ובין ברצון, בין בשוגג ובין במזיד, עטו עליהם את בגדי עשיו, התחפשו והסתירו את הנשמה היהודית שבוערת בתוך תוכם פנימה. 'וירח את ריח בגדיו – ויברכהו'. דווקא אחרי שהוא מריח את אותם הבגדים – אז הוא מברך. 'אל תקרי בגדיו – אלא בוגדיו'. אומרים חז"ל (ב"ר סה כב), 'בוגדיו' – אפילו כיוסף משיתא ויקום איש צרורות שבגדו בעמם ובאלוקיהם בזמנים הקשים ובצורה הקשה ביותר, וכשהתעוררה הנקודה היהודית – מסרו את נפשם על קידוש השם.

'בגדיו – בוגדיו', זה לא משחק מילים! יצחק מריח את אותם הבוגדים בעם ישראל, הבוגדים בדת ישראל, אותם היהודים שבגד בוגדים בגדו, לבשו את בגדי עשיו, ויצחק מריח שזה בסך הכל בגד, זו לא הפנימיות, זה לא הבן אדם. אם כך נראים הבוגדים – העם הזה ראוי לברכות!

ידוע ומפורסם שברוב הגזירות שבאו על עם ישראל בכל הדורות ובכל הגלויות, היתה יד ישראל באמצע. בכל פרשה עצובה, מחורבן הבית דרך האינקוויזיציה והשואה ועד למלחמה הנוכחית, אפשר להצביע על אותם פושעים מזרע ישראל שבאשמתם נגזרו הגזירות, אותם משומדים שנתנו יד ולפעמים אף יזמו את הרציחות ואת הגירושים, 'מהרסייך ומחריבייך – ממך יצאו'!

אך יש תופעה מקבילה שצצה פה ושם לאורך ההיסטוריה. יהודים שלבשו בגדי עשיו, יהודים שהשתמדו, לא עלינו, ובבוא עליהם שעת מבחן מסרו נפשם והסתכנו כדי לעזור ולהציל את אחיהם היהודים. התופעה אינה מפורסמת. יתכן שאין זה מחמת נדירותה, אלא מחמת אופייה. משומד שביקש לצער את אחיו לשעבר – לא היתה לו סיבה להסתיר את תוכניותיו ופעולותיו. אדרבה, הוא קיבל גיבוי מלא מן השלטון המקומי, מהמון העם האנטישמי, ומאנשי הכמורה… לעומת זאת, המומר שביקש לעזור ליהודים – היה מסתכן בנפשו. אם היה מתגלה – לא רק שפעילותו היתה נכשלת, אלא הוא עצמו היה נענש בחומרה. מטבע הדברים, סיפורים כאלה נותרו עלומים, ורק אחרי שנים צצה האמת. באמתחתי רשימת מקרים כאלה הפזורים על פני אירופה לרוחבה, ועל פני חמש מאות שנה.

חס ושלום, אין בכוונתנו לסנגר על המעשה שעשו. מה כן? כשאנחנו פוגשים את הניצוץ היהודי הבוער באפילה, בתוך נשמתו המיוסרת של אח שהתרחק, מקבלים הסתכלות אחרת, ובפעם הבאה שניפגש עם יהודי שנראה כל כך רחוק, שמכיר את הציבור החרדי רק דרך ערוצי השמאל, שנראה מלא שנאה כלפינו, נחשוב על הריח טוב המסתתר מאחורי המסך של 'ריח בוגדיו', על ה'קול קול יעקב' המתחבא תחת מעטפת של 'הידיים ידי עשיו'. אם זו תהיה התוצאה של הדברים – והיה זה שכרינו.

לא הייתי כולל את לוסטיגר בין אותם המומרים שמסרו נפש למען עמם. אבל גם אצלו היתה הנקודה היהודית בוערת, והוא מעולם לא התבייש במוצאו, ובכמה מקרים סיכן את מעמדו לטובת עם ישראל ומדינת ישראל.

עם היותו מנהיג חזק וסוחף, ועם זאת ששידר תמיד שהוא שלם בהחלטתו להמיר את דתו, מי שהכיר אותו מקרוב ידע שדרכו לא היתה נטולת התלבטויות, בפרט מול התעוררות האנטישמיות כמה עשרות שנים אחרי השמדת שליש יהודי העולם. בשלב מסוים אף למד עברית ושקל לעלות ארצה. מי יודע איזה משבר דיפלומטי נחסך מאיתנו, לאור פסיקת הבג"ץ בעניין 'האח דניאל', הכומר היהודי שביקש לעלות במסגרת 'חוק השבות'…

לעומת האפיפיורים השותקים, לוסטיז'ה השמיע את קולו שוב ושוב, ולשם שינוי – לטובת היהודים. הוא ספג חיצים כאשר מחה בתוקף בכנסייה הספרדית שביקשה להפוך את מחוללת גירוש ספרד, איזבלה מלכת קסטיליה, ל'קדושה'. הוא ביקר בחריפות את הקמת מנזר וצלב במחנה אושוויץ, ואף הוכיח קשות על כך את מיטיבו וידידו, האפיפיור יוחנן פאולוס השני, והתעקש לשנות את הנרטיב השקרי: אמא שלי נרצחה כאן בגלל שהיתה יהודיה, לא בגלל שהיתה פולנית… הוא היה הקול הבודד למען מדינת ישראל ביער הקולות ה'שותקים' של הוותיקן.

לוסטיז'ה הקפיד להזכיר לכולם את זהותו היהודית. גם בשעה שהתמנה לארכיבישוף של פריז, הוא הצהיר: 'נולדתי יהודי וכך נשארתי, גם אם זה לא מקובל על רבים'. היו שראו בכך ניסיון למשוך יהודים אל הכנסייה הקתולית, מסתבר יותר שהקרדינל מעולם לא השלים עם עזיבתו את עמו.

עם מותו באוגוסט 2007, נערכה הלווייתו בקתדרלת נוטרדאם – הכנסייה העתיקה שממנה יצאו צרות רבות על עמינו. הנשיא סרקוזי קטע את חופשתו ושב לצרפת להלווייתו של הדמות הדתית הבכירה במדינה. מול עיניהם המשתאות של מיליוני נוצרים, הוצאה גופתו מן הכנסייה כהוראת הרב הראשי סיטרוק, קרוב משפחה יהודי קרא פרק תהלים, ובן דודו היהודי ארנו לוסטיגר, סופר צרפתי מוכר, אמר קדיש לפני שער הקתדרלה – כבקשת הקרדינל המנוח… לאחר מכן הושבה הגופה להמשך הטקס הנוצרי בפנים, שם נטמן.

את נשמתו השסועה הנציח בנוסח המצבה שכתב לעצמו: 'נולדתי יהודי. קיבלתי את השם של סב אבי, אהרון. לאחר שנעשיתי נוצרי על ידי האמונה ועל ידי הטבילה, נשארתי יהודי כמו השליחים [תלמידי אותו האיש]…, עוברים ושבים, התפללו עלי.

האם נוכל למנות את לוסטיגר בין אלפי הילדים שאבדו מעמינו בשואה באשמת הכנסייה הקתולית? יתכן מאוד. אולי גם הוא נזקף לחשבון הארוך שיש לעמינו עם פיוס ה-12. וזה מביא אותנו לסיפורו של הרב ההיסטוריון הישיש, ר' בערל וויין שליט"א, שנולד בשיקגו שבארצות הברית לפני 90 שנה. הרב וויין רואה בסיפור מרטיט זה את נקודת המפנה בחייו.

אבא העיר אותי מוקדם, לקח אותי לשדה תעופה. מגיע לכאן הרב הראשי לארץ ישראל, הרב הרצוג. רבני שיקגו יצאו לקבל את פניו, ואבי צירף אותי. מחזה נורא הוד היה לראות את דמותו האצילה, ספר ביד אחת ומקל ביד השנייה, יורדת מן המטוס. בהמשך היום, נשא הרב הרצוג דברים לפני כמאתיים ילדים, ילדי שיקגו. הוא סיפר שהוא הגיע עכשיו מרומה. הוא ביקש לפגוש את האפיפיור, להתחנן על נפשם של עשרות אלפי ילדים יהודים שחיים במנזרים ובבתי משפחות נוצריות. הוא התחנן בשם מיליון וחצי ילדים שנרצחו, בשם הורי הילדים שנרצחו, שהאפיפיור יורה להשיב את הילדים לחיק עמם. פיוס ה-12 השיב את פניו ריקם.

הרב הרצוג הוריד את ראשו על הסטנדר – ומירר בבכי. חרדת קודש היתה באולם.

ואז הרים הרב את ראשו. הביט בפני הילדים ואמר: ילדים, לא הצלחתי במשימה, לא הצלחתי להציל. איבדנו כל כך הרבה. תזכרו תמיד שעליכם מוטל התפקיד, עליכם לבנות את עם ישראל מחדש, תקדישו את חייכם לבנות את עם ישראל…

הדרשה באה לסיומה. הילדים עברו לפני הרב כבני מרון, והרב הרצוג מסתכל לכל אחד ואחד בעיניים וחזר: הבנת? תזכור תמיד, אתה צריך לבנות את כלל ישראל…

פיוס ופרנסיסקוס ייזכרו לדראון עולם. אנחנו – בעזרת ה' – נמשיך לבנות.

הרב משה קרביץ הוא מרצה, חוקר והיסטוריון, מחבר ספרים בפרשנות המקרא ומהדיר כתבי רבי עובדיה ספורנו. להזמנת הרצאות ניתן לפנות למייל: [email protected]