שלא נתננו טרף | הכריש בחדרה ולהבדיל רונן בר, מזכירים את המציאות

1.
לשחות עם כרישים: מי שמאיים לא מנסה לתקן, ומי שמתקן לא מנסה לאיים

הם היו שם כל הזמן. אף אחד לא יכול לומר שהוא הופתע שהם שם.

כבר מספר שנים שהכרישים נראים היטב מול חופי חדרה, הם מגיעים באופן תדיר, שיניהם הטורפות נוצצות היטב מול חופי הרחצה ואתרי התיירות עמוסי המבקרים, הם כאן כדי להישאר ואינם מתכוונים ללכת לשום מקום.

הסכנה היתה ברורה אבל מהות הסכנה משתנה, תלוי את מי שואלים. בשנים האחרונות, הרשויות המוסמכות הציגו לממשלה תכנית סדורה למאבק בכרישים והרחקת הסכנה לחיי אדם, אבל ארגוני טבע וסביבה הגישו תכניות נגדיות בהן הזהירו דווקא מפני הפגיעה בכרישים עצמם, בהיותם בעל חיים מוגן בסכנת הכחדה.

בינתיים, הרוחצים בים או סתם חובבי חיות, פרסמו ברשתות החברתיות תיעודים רבים למכביר והזויים להחריד, בהם הם נראים שוחים לצד הכרישים, משתעשעים עמם, אוחזים בזנבם ואפילו מפקירים את ילדיהם הקטנים והמפוחדים למגע עם החיה המסוכנת. "אם לא מתגרים בהם ולא מאיימים עליהם, הם לא תוקפים", הם ידעו להסביר לנו. ואכן, ארגוני הסביבה יפי הנפש מיהרו לגבש תכנית קונספציה מרתקת, הכוללת הכנסת סיוע המוניטרי לכרישים והסדרת איכות חייהם צמוד לחופי ישראל, כדי שלא יתקפו ושיהיו מורתעים כראוי מפני עוצמתם של בני האדם.

תכנית הקונספציה קיבלה גם את השם היצירתי "כרישים בזרם", והיא הציגה תזה לחלוטין מתקבלת על הדעת המופיעה ברשומות הרשמיות של היוזמה: "מטרת הפרויקט היא להסדיר את האתר לצפייה בכרישים מעל ומתחת למים באופן שימנע נזק אך יאפשר מפגש חשוב ונדיר בין הציבור לטבע הימי". כלומר: האיזון העדין בשטח דורש את השארת שלטון הטרור של הכרישים הטורפים על כנו, להזרים לו סיוע שיגיע בחסות גופים עתירי ממון חובבי חיות טורפות וכך יישמר השקט לאורך שנים.

או במילים אחרות: יש פה כרישים מסוכנים? אז מה הבעיה, בואו ניקח כמה שנים כדי לבנות תכנית, אחר כך עוד כמה שנים להפעלת לחץ ולוביסטים כדי לקדם אישור תקציב לתכנית, אחר כך נתקוטט על בחירת אנשי המקצוע במכרז חצי חוקי, ואז בסוף נצא לדרך ונבנה פרויקט שלא יפתור את הבעיה ולא ירחיק את הסכנה. מהלך בירוקרטי ישראלי עקום ומסובך במיטבו, עמוס אינטרסים ואינטריגות, מול איום קיומי מיידי ודחוף. נשמע לכם מוכר?

על הרחקת הכרישים מהחופים – איש לא חשב ולא רצה לחשוב. אף אחד לא יעז להיות זה שיעמוד מול גלי הפוליטיקלי-קורקט ויעז להיות האיש הרע שמפר את האידיליה. אם כולם קבעו שזה לא מסוכן, כנראה שזה לא מסוכן, אז למה לנו להקשיב לשכל הישר והילדותי שאומר שחיות טרף צריך פשוט להשמיד או להרחיק וזהו.

והנה קרה האסון הכל כך קשה אבל הכל כך צפוי, ועדיין שום דבר לא משתנה בתפיסה הישראלית. ההסבר הראשון שהתפרסם בתקשורת היה שאותו צוללן בנה התנחלות בתוך רצועת הכרישים, כלומר נשא עליו דגים מתים ואמצעי פיתוי שונים ולכן עורר עליו את חמת הכריש, אבל המשפחה האומללה מיהרה להכחיש ולהתחנן שלא יפיצו עליו שמועות שווא מרושעות, שנולדו רק מתוך רצון להגן על הקונספציה ולא להודות שהכריש עשה זאת רק מהסיבה הפשוטה שכך ברא אותו הקב"ה, לא להודות שהכריש חיית טרף כמו שישמעאל הוא פרא אדם מטבע בריאתו וזה שהוא לא טרף עד היום – לא אומר שמשהו מהותי השתנה בו, הוא בסך הכל חיכה להזדמנות.

שום דבר לא משתנה בינתיים בתפיסה הכוללת כלפי האסון, איש לא מנסה לחשוב איך מונעים את האסון הבא, כולם עסוקים – כמובן וכצפוי – בהתגוננות האישית ובבניית הגרסה לוועדת החקירה אם תקום. הרשויות יכולות לומר שהם הזהירו ואף הגישו תכניות לדרג הממשלתי, הדרג הממשלתי יכול לומר שלא העירו אותו בזמן, שלא הציגו בפניו כנדרש את עומק הסכנה – ושהוא ראה בעיקר את הקונספציה הטוענת שסיוע לכריש ימנע התקפה כי הכריש מורתע, כל אחד מגן רק על עצמו במקום לנסות ולפתור את הבעיה.

המביך ביותר היה אותו מפקד משטרה שעמד מול המצלמות על חוף הים והצהיר שהמקום נסגר לחלוטין עקב הסכנה, בעוד שמאחוריו נראים מטיילים שלווים מצלמים להנאתם את החוף. המבוכה הזאת היא שיקוף המצב האמיתי במלואו: אף אחד לא באמת עושה משהו כדי למנוע את הסכנה, כולם רק מצהירים הצהרות לתקשורת כדי לנסות לכסות את עצמם, ובינתיים הציבור ממשיך לשחות עם כרישים ללא הפרעה ואיש לא חושב בכלל איך למנוע את האסון הבא, שיכול לבוא גם מכריש אחר ואולי אף בחוף אחר בארץ.

כבר בימים הראשונים אחרי הטבח בדרום והשאלות הקשות איך זה קרה, נשמעה הקונספירציה לפיה היתה איזושהי בגידה מבפנים שאיפשרה למחדל האדיר הזה לקרות. אבל מצד שני נשמעה הטענה ההגיונית יותר שהובאה לא פעם גם מעל גבי במה צנועה זו, לפיה כל מי שניסה אי פעם להוציא מרפסת במדינת ישראל, כבר לא שואל שאלות על השביעי באוקטובר. כל מי שהבין איך עובד ההיגיון הציבורי ואיך מתנהלות המערכות, לא שואל איך קרה המחדל – אלא איך הוא לא קרה עד היום.

לא צריך לשאול למה הכריש טרף השבוע את הצוללן, אלא למה הכרישים לא עשו זאת עד היום. לא צריך לשאול איך התרחש מחדל שמחת תורה אלא איך הוא לא קרה עד אז. לא צריך לשאול מה ישראל עושה היום כדי למנוע אסון כריש נוסף, או כדי למנוע שואה נוספת ל"ע היל"ת בגבול ירדן או ביו"ש כי התשובה ברורה: היא לא עושה כלום, כל הבכירים בכל הדרגים עסוקים רק בוועדת החקירה הבאה ורק הקב"ה מצילנו מידם.

וכך קיבלנו השבוע את המיזוג המופלא והתזמון המחריד בין אסון הכריש לסערת רונן בר. מין שילוב אגרסיבי שהופך את הבטן ומכה לכולנו על הראש, מספר לנו באופן כל כך מוחשי את הסיפור האמיתי וחושף את המציאות המטרידה. האיש שהיה אמון על ארגון הביון החשוב בישראל, שקד במשך שבועות על תצהיר לבג"ץ נגד פיטוריו וכשזה התפרסם, הוא התגלה כמסמך פוליטי גדוש אינטרסים עם מסר אחד: אני לא אשם במחדלי המלחמה, זה הכל ביבי או הצבא או לא יודע מי, העיקר לא אני.

אף אחד לא מדבר על מניעת האסון הבא, אף אחד לא מביא פתרון דחוף להצלת חיי אדם, אף אחד לא מדבר עניינית על המצב, כולם עוסקים רק בכיסוי עצמי, הצהרות חלולות למצלמות בלי לשים לב שהמציאות הכעורה שנראית היטב מאחוריהם, חושפת את השקרים שלהם. ובינתיים? בינתיים, כלום, אזרחי ישראל ממשיכים לשחות עם כרישים וחייהם בסכנה שאף אחד לא עושה כלום כדי למנוע אותה.

בשורה התחתונה, איש מאיתנו לא באמת מתיימר לחלק עצות איך לנהל את ההתמודדות עם הכרישים, או את המשבר הפוליטי ובוודאי שלא את המצב הביטחוני, אבל אנחנו כאזרחים נחשפים למציאות הזאת פעם אחר פעם ולכן מותר לנו לשאול את השאלות ולהסיק את המסקנות. והמסקנות הם שאם זה המצב, אז זה מלמד אותנו איך להתייחס לנושאים בוערים אחרים הנמצאים על סדר היום.

מה למשל? נושא מעמד לומדי התורה למשל. כבר חודשים ארוכים שאנחנו מוקפים בהסתה, בטענות, בביקורת מכל מיני סוגים, בעצות ובסיסמאות. המצב הזה מטריד ומציק אבל אז מגיעים כריש אחד בחדרה ורונן בר אחד בירושלים, ומזכירים לנו את המציאות: לאף אחד לא באמת אכפת ואף פוליטיקאי לא באמת רוצה למצוא פתרונות. כל מילה וכל משפט שאנחנו שומעים בתקשורת, עטוף בשכבות עבות של אינטרסים וכיסוי עצמי, הא ותו לא.

אף אחד לא ישנה את דעותיו כלפינו בין אם יהיה חוק ובין אם לא, כל מי שמשמיע את קולו עושה זאת מתוך אינטרס פרטי ואישי כלשהו. ולכן זה צריך להיות היחס שלנו לכל מי שמבקר, מסית או מטיף.

בדיוק כמו אותו מפקד שנאם בהתלהבות על שטח סטרילי סגור בעוד המציאות צוחקת עליו מאחורי הגב לעיני כולנו, כך עושה כל מי שמדבר נגד עמלי התורה וכל מי שדורש את הפגיעה במעמדם. אלה נאומי פאתוס ריקים וחלולים שנועדו אך ורק לאינטרס האישי של הנואם התורן בלי לטרוח למצוא פתרון. צריך להפסיק לקחת אותם ברצינות, עמלי התורה ימשיכו לשקוד על תורתם בעזרת ד'. וכל השאר – ימשיכו כנראה לשחות עם כרישים.

2.
עד כמה עמוק הייאוש: רונן בר גילה בדרך הקשה שבפוליטיקה יש כרישים גדולים ממנו

אם זה הולך כמו ברווז, נראה כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז, כנראה שזה באמת ברווז, כך אומר המשפט הפופולרי שנתניהו מרבה לצטט אותו בהקשרים שונים.

אם זה הולך כמו פוליטיקאי, נראה כמו פוליטיקאי ומגיש תצהירים לבג"ץ כמו פוליטיקאי, כנראה שהוא פוליטיקאי. אלא שהפעם המהלך שלו פחות מוצלח מבחינה פוליטית אלא יותר צולע כמו ברווז.

בעבר הלא רחוק איש לא ידע מה שמו של ראש השב"כ, במקרה הטוב היו מסתפקים באיזו אות מסתורית ולצידה גרש או נקודה צופנת סוד. היום כבר אין לנו ר' מהשב"כ אלא ראש שירות מוכר וידוע בשמו המלא ובתמונתו, כראוי לדור הרשתות נטול הצנזורה.

המהלכים שלו מתחילת המלחמה היו נראים מעט פוליטיים, אך עדיין היתה קיימת התקווה שבכל זאת הבכירים שם למעלה מתנהלים ב-80% ענייניות ורק ב-20% פוליטיקה. אבל ככל שחולפים השבועות והנושא רק מסתבך יותר ויותר, נראה שהעומד בראש השב"כ מונע מהרבה מאוד פוליטיקה, בדיוק כמו שאר המעורבים בפרשה, בשבתם כפוליטיקאים רשמיים במשרה מלאה.

מלבד הרצון לכסות על עצמו, נדמה שרונן בר מכוון לצד אחד מאוד מסוים בפוליטיקה והוא מצפה שאותו צד יעטוף אותו בשכבות של תמיכה ויתעלם מחלקו במחדל, כדי להפיל את נתניהו. אבל בינתיים לא רק שזה לא עובד, זה גם לא עומד להביא אותו לאף מקום טוב, מה שמעיד על עומק הייאוש בו הוא נמצא.

בשנים האחרונות, הוכח שתם העידן בו גנרלים לשעבר הנהיגו את המדינה. כמעט במאה אחוז מהמקרים הוכח שבכירים במערכת הביטחון שניסו להשתלב בפוליטיקה, נחלו כשלון חרוץ והוכיחו כי הפוליטיקה היא חכמת שוק, חכמה שונה במהותה מהתפיסה הצבאית ומהראש הביטחוני.

שורה ארוכה מידי של אנשים ניסו את מזלם אך תקוותם התנפצה על סלעי המציאות. החל בשאול מופז, דרך בוגי יעלון, רפי פרץ, יואב קיש, גדי איזנקוט, גבי אשכנזי ועוד רבים וטובים, ובראשם כמובן בני גנץ ויאיר גולן, שמחפשים כבר את עצמם במחוזות מביכים למדי. העם בישראל אמר את דברו והוכיח באופן נחרץ שהוא לא בהכרח מחפש את מר ביטחון הבא, שהוא לא מתלהב מרזומה צבאי ושהוא לא מתלהב מגנרלים עטורי דרגות.

רונן בר לא טיפש, הוא מבין היטב שאף אחד לא מחכה לו בפוליטיקה, שאין לו מה לכוון לשם, הגנרלים לשעבר שכבר נמצאים שם נאבקים גם כך על שרידותם הפוליטית ולא ממש מצליחים להרים את הראש מעל המים. ראש השב"כ מבין היטב שבהתנהלות שלו מול נתניהו הוא קופץ לים מלא כרישים. הוא האמין אולי ביכולות שלו להיות כריש פוליטי בעצמו וכך הוא התנהל עד רגע בו גילה את האמת: שכשהוא קופץ לראשונה לגלי הפוליטיקה, הוא מגלה שם כרישים גדולים, חזקים וממולחים ממנו.

וכך, בר עושה את הטעות הראשונה בספר הטעויות של גנרלים: לעצב את כרטיס הכניסה שלו לפוליטיקה בצורה של מאבק בנתניהו, בלי להתחשב בכך שאם זה לא עבד לקודמיו זה בוודאי שלא יעבוד גם לו.

אלא מה, הוא מבין שאין לו ברירה. המצוקה בה הוא שרוי גדולה כל כך, הייאוש שלו עמוק כל כך, עד שאין לו דרך אחרת מלבד להיאחז באפשרות היחידה, כטובע הנאחז בקש. הוא מנסה להיחלץ מהכרישים המאיימים עליו בוועדת החקירה, באמצעות מאבק עם כרישים אחרים בשדה הפוליטי. הוא הבין זאת היטב מראש ומבין זאת היטב גם עכשיו, ואם הוא בכל זאת עושה כך, זה רק מעיד על גודל הייאוש שלו על מה שהוא יודע כנראה על עצמו.

3.
בין צרה להצהרה: כמה כותרות מבטיחות כבר הסתיימו בחלל ריק

בערב שביעי של פסח, פרסמה לשכת ראה"מ הודעה די דרמטית וחריגה, לצד ההודעה השגרתית על הביקור המתוקשר הצפוי בחגיגות המימונה. בהודעה נאמר כי במוצאי שבת יישא נתניהו הצהרה מיוחדת לתקשורת.

כצפוי, ההודעה עוררה ספקולציות רבות, הניחושים נעו בין הכרזה על עסקת חטופים, דרך סיום המלחמה ועד לפתיחת מתקפה נגד איראן. אבל כבר במחשבה ראשונה בואכה מחשבה שניה, היה ברור שנתניהו לא עומד באמת להשמיע משהו דרמטי מידי, אלא מתכוון לשאת הצהרה שעצם קיומה הוא המטרה שלה, שהנושא הוא יותר בעצם המצלמה והמיקרופון ופחות בתוכן.

על מהלכים דרמטיים באמת לא נהוג להכריז מראש ובוודאי שלא לספק הודעה של שלושים שעות מראש על קיומה הכרזה כזאת. ואכן ההר הוליד עכבר, נתניהו נשא הצהרה ארוכה מאוד אבל לא חידש בה כלום. מהר מאוד התקשורת שכחה מזה ועברה לעסוק בביקורם של בני משפחת נתניהו בחגיגות המימונה.

באותה מהירות, שכחנו גם מההבטחות של טראמפ, שהשמיע כמה פעמים בשנה האחרונה את המילים "שערי הגהינום על עזה". בפעם הראשונה שהוא הצהיר על כך, זה הביא לבסוף לעסקת חטופים מרגשת שעוררה מנגד גם ביקורת, אך הפעם האחרונה שהוא אמר זאת היתה לפני זמן די רב, זמן מספיק כדי להבין שהשערים הללו לא באמת נפתחו וגם לא הביאו עסקת חטופים, לפחות עדיין.

גם הצהרה מיוחדת של לפיד הסתיימה בקול ענות חלושה כשהוא האשים את נתניהו באותה הסתה שהוא עצמו מעודד מהצד השני, גם מזה העם שכח מהר ועבר הלאה, מבלי לשים לב שמילים פומפוזיות והצהרות צעקניות, שוב מתפוצצות כבלון נפוח.

העם במדינת ישראל גם כך חי על הקצה, המתח גם ככה גבוה והמלחמה גובה מחירים קשים בעיקר במחוזות הנפש, ההתרחשויות הפוליטיות והמדיניות מסעירות ולא צפויות גם ככה, ולכן כל התרחשות נוספת חייבת לקבל את המעטפת הדרמטית כדי לקבל תשומת לב ולא להיתקל בחומות של אדישות.

אבל מהר מאוד נתרגל גם למציאות הזאת, שמאחורי כל כותרת מנופחת וסערה תקשורתית, מחכה חלל ריק של כלום ושום דבר. ואז יצטרכו הדוברים ויועצי התקשורת למשוך את תשומת ליבנו באמצעים יצירתיים יותר.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]