חיבוק דוב | המבקשים להגן על נתניהו, הופכים אותו לחלש ותלותי

1.
גוש יציב או גוש מעיק: נתניהו לא אומלל למרות שלא מספרים לו כלום. הוא רק צריך לרצות

קצת קשה היה שלא לרחם על נתניהו בימים הקשים הללו. לא רק שהוא מתמודד עם משפט מיותר ודרקוני, לא רק שהוא מתמודד עם שבע חזיתות לחימה, עכשיו הוא גם צריך להתמודד עם העקשנות של יולי.

כשהוא שמע שפתאום מתחולל לו משבר בלתי צפוי בכנסת, ככה בהפתעה ובפתע פתאום, הוא היה חייב למהר ולהגיע במיוחד במסוק לבנין הכנסת ואז לצעוד לעיני המצלמות לחדרו של האדלשטיין, רק כדי לברר מה קורה ומה מתחולל, ולמה קרה מצב כזה שאין טיוטת חוק מוסכמת, הרי הוא לא העלה על דעתו שככה יהיה…

קשה שלא לרחם על נתניהו, כזה סוג של ילד דחוי שלא מספרים לו שום דבר בבית הזה. פעם לא סיפרו לו שחמאס מתעצם, פעם לא סיפרו לו שחמאס מתכנן תקיפה, היו גם מקרים שסתם עבדו עליו שחמאס מורתע והוא בשבתו כ"מר ביטחון" לא העלה על דעתו שלא מספרים לו כלום. יש כאלה שעוד זוכרים את הימים בהם יריב לוין יצא למצלמות והטיל את פצצת הרפורמה המשפטית, אז היה רק רעש אחד שגבר על רעש הפצצה של לוין: רעש השתיקה של נתניהו, שבמשך יותר מיומיים לא פצה פה, כאילו לא סיפרו לו כלום בבית הזה. הוא לא ידע.

הדחיפות של חוק מעמד לומדי התורה לפרטיו זה כנראה משהו חדש שהתחיל פה בימים האחרונים, יולי אדלשטיין הוא כנראה בחור חדש בשכונה שמר נתניהו עוד לא מכיר, ולכן כל שנותר לנו זה לרחם על נתניהו. תראו מה עושים לאומלל הזה, לא מספרים לו כלום, הוא לא יודע מה מעוללים לו ואין לא אפשרות להתגונן, נעבך.

נתניהו לא ידע בהקמת הממשלה שהחוק הזה הוא הדבר החשוב ביותר לציבור החרדי בישראל, הוא גם לא ידע כנראה באלו קשיים הוא אמור להיתקל, הוא גם לא העלה על דעתו שהיום, שלוש שנים אחרי שהממשלה הוקמה, עדיין החוק הזה דחוף למישהו. לא מספרים לו כלום.

החוק הזה היה אחד התנאים המרכזיים להצטרפות המפלגות החרדיות לממשלה, מה שסיים סוף סוף את המשבר הפוליטי הענק שהתחולל פה עוד מבחירות 2019. היו חוקים שהיה מאוד חשוב לו לחוקק עוד לפני שהממשלה בכלל קמה, אבל החוק הזה נשאר בגדר הבטחה, ועוד הבטחה, ועוד הבטחה, ועד היום הוא עוד לא הבטיח לקיים.

ושוב אנחנו חוזרים לאותה נקודה בה דווקא מעריצי נתניהו ותומכיו, הופכים אותו מבלי משים לאיש חלש ותמים שכולם שולטים עליו ומנהלים אותו. בדיוק כמו הטענה הנשמעת כלפי ארגוני השמאל הקיצוני המתהדרים בהומניות, על כך שהם מתנהלים לכאורה בגזענות יותר מכל ציבור אחר, משום שבעוד ציבור המתנחלים רואה בציבור הערבי אויב חזק, דווקא השמאל הקיצוני מתייחס אליו בגזענות של ציפיות נמוכות ורואה בו ציבור חלש שצריך לדאוג לו כי הוא לא מסוגל לדאוג לעצמו.

באופן דומה, דווקא אלה שטורחים לרוץ אחרי נתניהו, לנקות אחריו ולהצדיק כל מהלך שלו באמצעות הטחת האשמה בכל העולם, דווקא הם הופכים אותו ליצור חלש שכולם אשמים במהלכיו ורק הוא לא ידע ולא שמע כי לא סיפרו לו. משום כך, מתוך הערכה עמוקה לפוליטיקאי הטוב ביותר שהיה פה בשנים האחרונות, צריך לומר בבירור: הוא המנהיג והוא יודע את כל מה שנעשה. וכשהוא באמת רוצה שמשהו יקרה – זה פשוט קורה.

את הרפורמה המשפטית, למשל, הוא לא באמת רצה. וכבר נשתברו על כך קולמוסין רבים. אבל כשהוא באמת רצה להישאר בשלטון במשך כל כך הרבה שנים – הוא פשוט הצליח. כשהוא באמת רצה להפיל את ממשלת בנט ולפיד – הוא פשוט הצליח, וזה עוד כשהוא עמד מבחוץ ולא בצמתי קבלת ההחלטות. כבר עשרים שנה שהוא נמצא בראש החץ, ובכל זאת אין מדיניות ימין מוחלטת במדינת ישראל משום שגם את זה הוא לא ממש רצה, כי זה משרת את קמפיין הרדיפה המסורתי שלו. וגם זה כבר הוסבר, פורש ונותח רבות.

מתוך הערכה גדולה לנתניהו, חייבים לומר ביושר: אם הוא היה באמת רוצה שיהיה חוק למעמד לומדי התורה, זה היה קורה. הוא עדיין שולט בליכוד ובמפלגות הקואליציה מספיק חזק כדי להכריח את כולם להתיישר עם מה שחשוב לו.

ועכשיו אנו ניצבים בנקודת זמן שבה התווסף שיקול נוסף, והוא הבחירות המתקרבות, אליהן נצא לכל המאוחר בתוך שנה. האקלים הישראלי כבר לא בנוי היום לשום חוק שבאופן גורף מעניק דיחוי ללומדי התורה. המילים המאיימות "חוק ההשתמטות" כבר מוכנות על שלטי החוצות של מפלגות האופוזיציה, וזה הדבר האחרון שהוא צריך על הראש אחרי שכבר מחכים לו קמפיינים שיאשימו אותו במחדלי המלחמה.

קשה לדעת מה נתניהו באמת יעשה עם זה, אבל סביר להניח שאפשר לדעת מה הוא לא יעשה: הוא לא יעביר חוק שיהיה רשום על שמו, חוק שיגרום לשמאל ולחלקים נרחבים בימין להאשים אותו ביצירת "השתמטות".

אז אלו ברירות עוד נשארו לו? כאן כבר יש שתי אפשרויות סבירות שניתן להעריך בשלב זה.

אפשרות אחת היא שמירה על הגוש. כלומר: ב- 2019 יצר נתניהו את הרעיון היצירתי של גוש ימין, חיבור שעומד כבלוק אחד מול גוש השמאל. הגוש הזה התברר כסיפור הצלחה מבחינתו משום שרק הוא איפשר לו להישאר על הגלגל ולבסוף להקים ממשלה.

מה שקרה השבוע זה מהלך דרמטי, משום שבפעם הראשונה מזה שנים, הגוש עצמו מתחיל להתפורר. אם המפלגות החרדיות לא יהיו חלק מהגוש, קשה לראות איך נתניהו שורד את הבחירות הבאות. ולכן הוא יעשה הכל כדי לשמור על הגוש בכל זאת.

הדרך לעשות זאת היא קלה מאוד. הכנסת לא יכולה לפזר את עצמה בקלות בחצי השנה הקרובה, גם אם תהיה ממשלת מיעוט. החוק לפיזור הכנסת נפל רק לפני חודש והוא לא יכול להיות מוגש שוב עד החורף. בזמן הזה נתניהו יכול למצוא הסדרים פרקטיים שיניחו את דעת המפלגות החרדיות וכך הוא מרוויח פעמיים: הוא גם לא יוצר חוק דרמטי שיקים עליו קמפיין אנטי מצד השמאל, וגם משאיר לידו את המפלגות החרדיות שידאגו לציבור לומדי התורה אולי בדרך אחרת, בשקט וללא כותרות, כפי שצריך להיות.

בינתיים נתניהו יעשה את מה שנקרא 'קולות של עבודה', הוא יראה כאילו הוא פועל בדרך זו או אחרת לקידום חוק, וכך יתן למצב להתגלגל עד הבחירות.

אפשרות שניה שיכולה להסביר את התנהלותו של נתניהו היא, שהוא באמת ויתר על הגוש, שהיצירה שיצר הגיעה מבחינתו לסוף ימיה וכעת יש לו באופק הסדר אחר. קשה מאוד לראות את זה קורה, השנאה לנתניהו בצד השני עדיין חזקה מכל דבר אחר, אבל בכל זאת, הניצחונות במלחמה וההישגים המדיניים שהוא השיג עד כה ושהוא עוד מתכנן אולי לעתיד, כמו הסכם חטופים או הרחבת הסכם אברהם או גם וגם, יכולים אולי לרכך את הצד השני ולאפשר לפחות דיבור על ממשלת אחדות כלשהי, על מצע מילים יפות של שיקום העם וריפוי המדינה, כמובן תוך שמירה על ערכי שוויון ומלחמה ב"השתמטות".

אלה שני התרחישים האפשריים שיכולים אולי להסביר את מה שנתניהו עושה היום. אי אפשר לומר שהוא מנותק, שהוא לא יודע שהוא זקוק לחסדי היולי כדי לעשות את מה שהוא צריך לעשות. הוא עדיין שולט בסיטואציה באופן מלא והוא, כדרכו, מתקדם צעד אחר צעד בזהירות, לתוך התרחישים שהכין מראש.

יש לנו חצי שנה לפחות כדי לעקוב אחר מהלכיו של האיש ולנחש לאן פניו מועדות. אין לצפות שהוא יקבל הכרעה דרמטית כבר בקרוב. הדרמות צפויות יותר במישור המדיני-ביטחוני ולא בזה הפוליטי. רק אחרי שיגיע למצב בו הוא רואה את המישור המדיני בשל ומוכן, רק אז הוא יתרגם זאת לקמפיין כלשהו – באופן שיחליט כבר אז בהתאם למצב.

2.
הבלוק כבר לא קשיח: התפתחויות מדיניות משמעותיות, עלולות לייתר את הצורך בגוש ימין

תרחיש בו נתניהו מוותר על הגוש ויוצא לדרך חדשה, הוא עדיין תרחיש רחוק, וגם כשהוא פורט כאן בשבוע שעבר על גבי במה צנועה זו, הוא זכה לביקורת רבה מצד כמה מהקוראים הנאמנים – ובצדק.

אכן, מדובר בתרחיש תיאורטי שכרגע נראה רחוק מיישום, אבל בפוליטיקה כמו בפוליטיקה אין כללים ואין הפתעות. כל דבר יכול לקרות, כולל הכל. ואם השבוע נתניהו איפשר לגוש הימין להתחיל להתפרק, זה רק מחזק את החשש שאולי יש אופציות אחרות.

הדרך היחידה שיכולה לאפשר למצב כזה לקרות זו התפתחות משמעותית בזירה המדינית. טראמפ משחרר יותר מדי רמזים על משהו "גדול וטוב", כלשונו, שעומד לקרות בעזה. הלחץ האמריקני לכיוון של עסקת חטופים הוא גדול וחזק, וגם המצב באיראן וסוריה רומז שהמילה האחרונה טרם נאמרה שם.

למרות האופוריה על הניצחונות וההצלחות בחסדי שמים, החששות מפני העתיד גדולים יותר. איראן עדיין שומרת על היכולת להשתקם, והיא כבר עושה זאת. את הבעיה הזאת יצטרכו לפתור או בדרך צבאית או בהסכם כלשהו שטראמפ יכפה עליה.

המצב בסוריה נפיץ מאוד. הדרוזים יצאו להילחם עם אחיהם שבסוריה והם דורשים מישראל להתערב, וזה רק מסבך עוד יותר את הניסיון להבין מיהו המשטר החדש בסוריה ואיך מדינת ישראל מתנהלת מולו. כל זה משתלב ברצון של טראמפ להיות הפילנטרופ של המזרח התיכון כולו ולערוך בו שינויים מרחיקי לכת שיביאו אותו אל במת זוכי פרס נובל.

בנקודה הזאת הוא פוגש את האינטרס של נתניהו, שגם הוא רואה את עצמו בעיניים של היסטוריון בן היסטוריון. נתניהו לא יירד מהבמה הציבורית לפני שיטביע חותם שיזכיר אותו לטובה לדורות הבאים. הוא רוצה להצטייר כמנהיג שחולל מהפכה ושמר על ביטחון ישראל, ולא ההיפך.

במצב כזה, נתניהו מביט על ההתפתחויות המהירות במזרח התיכון ואז מפנה מבט לתאריך הלידה הרשום בתעודת הזהות שלו. הזמן לא פועל לטובתו, והוא מרגיש שהוא חייב לעשות צעד מכריע מאוד ומשמעותי מאוד כבר בעתיד הקרוב.

אפשר רק לנחש שבשיחות שלו עם טראמפ, נשמעות פעמים רבות מילים כמו סעודיה, קטאר, מצרים, איראן והסכמי אברהם. הלחץ לעסקת חטופים רק מגביר את הצורך לכרוך הכל למהלך אחד ענק שיכה את העולם בתדהמה. נתניהו וטראמפ לא יסתפקו בפחות מזה.

אם זה יקרה, אזי בוודאי שנתניהו כבר יעמוד במצב אחר לחלוטין מול האופוזיציה הישראלית. אבל גם אם לא יתרחש מהלך דרמטי מאוד אלא רק יתנהלו מהלכים גלויים בדרך לשם, זה לבד כבר סולל את הדרך של נתניהו לרכך את ההתנגדות הקשה שיש לו לפחות בחלקים באופוזיציה.

ככל שזה אכן יקרה, זה מייתר למעשה את הצורך שלו בגוש ימין ובבלוק חזק מול מתנגדיו. לבחירות הבאות נתניהו יכול להגיע עם אפשרויות חדשות לחבר אליו חלקים גדולים מאלה שהבטיחו בעבר שלא יישבו איתו לעולם ועד. כעת נצרף לזה את האקלים הישראלי הדורש ריפוי דרך "שוויון בנטל" והפיכת הציבור החרדי לאויב לאומי קולקטיבי, ונקבל שוב את אותה מסקנה.

זה לא הולך לקרות כל כך מהר, אולי גם לא יקרה בכלל, אבל זה תרחיש שאסור להוציא מכלל אפשרות.

3.
שני צדדים לגדר: האירוע בגבול הצפון הוא חמור וקשה אבל היה צפוי מראש

לפני שנתיים בדיוק, בימים אלה של קיץ תשפ"ג, נחסמו כבישי רמת הגולן וחלק מכבישי הצפון למשך שעות ארוכות, בגלל הפגנות העדה הדרוזית נגד הקמת טורבינות רוח לייצור חשמל. מאות תושבים דרוזים יצאו אז לכבישים והכריזו על לא פחות מאשר אינתיפאדה, כשנכבדי העדה נקראו בבהילות ללשכת ראה"מ, שם ניסו בפאניקה מאופקת להציע להם פשרה ולבקש מהם שקט.

האירועים התרחשו כשמשטר אסד היה בשיא כוחו. ההערכות אז דיברו על כך שגם הדרוזים המתגוררים בצד הסורי של רמת הגולן מתארגנים להפגנות תמיכה באחיהם שבישראל, ונוצר אז חשש אמיתי שהאירוע עלול לצאת משליטה.

למעשה מדובר היה בסיפור פשוט ודי מקובל של התנגדות אזרחית למיזם כלכלי-סביבתי שהממשלה רוצה להוציא לפועל, בדיוק כמו שתושבי מרכז הארץ יתנגדו להקמת אנטנות או אתרי פינוי אשפה בסמוך לבתיהם. אבל כשמדובר בעדה הדרוזית, על אף הברית שהיא כרתה עם מדינת ישראל, פתאום הנושא הופך ללאומני.

אם תושבי אור יהודה יתנגדו להקמת חוות שרתי חשמל, הם לא יאיימו באינתיפאדה. אם תושבי נתניה יתנגדו להקמת אזור תעשיה במקום יער, תושבי חדרה לא יבואו להפגין איתם ולחסום כבישים. מדובר היה אז באירוע אזרחי לכל דבר ובכל זאת הוא הפך לאירוע לאומני. ולמה? בגלל שמדובר בדרוזים מול יהודים, זה הכל. זה לא סתם שבמשרד לביטחון לאומי התעקשו בכל הכח על המשך העבודות. האינטרס הלאומני היה ברור.

היום, שנתיים אחר כך, הזירה עלתה מדרגה והפעם מהכיוון ההפוך. הדרוזים שרואים עצמם כאזרחי מדינת ישראל לכל דבר וענין, נטלו את החוק לידיים ויצאו לעזור לאחיהם שבסוריה שעוברים שם טבח מחריד. קלגסי המושל החדש של סוריה מנהלים שם טבח נאצי וטובחים אנשים, נשים וטף רק בגלל שהם דרוזים, התמונות המגיעות משם מחרידות כל לב – והעולם לא טורח לגנות את המושל החדש, הרוצח בחליפה.

מבחינתה של מדינת ישראל מדובר בהתפתחות מסוכנת מאוד שעלולה להצית את האזור, אבל אי אפשר לומר שזה לא היה צפוי. אם אירוע כלכלי סביבתי הפך אז ללאומני רק בגלל שמדובר באזרחים לא יהודים, על אחת כמה וכמה שאירוע כזה הופך לאירוע ביטחוני חמור פי כמה. בישראל ידעו תמיד שברגע האמת, תצטרך מערכת הביטחון להתמודד עם חיבור של העדה הדרוזית משני צידי הגדר, על כל ההשלכות הדרמטיות שיש לכך.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]