ההבדל בין המפלגות החרדיות לדתיות / טור

למרות האיומים הרבים שהושמעו מפי סמוטריץ' ובן גביר על כך שיפרשו מהממשלה במידה ויועבר סיוע הומניטרי לעזה, הסיוע עובר ומתברר כי הדבק לכיסאות עור הצבי חזק יותר מההבטחות שלהם יום יום.

לעיתים יש אנשים בתוכנו שפוזלים לעבר המפלגות הדתיות השכנות, הם שואלים מה הבעייה בסמוטריץ' עם הציצית עד הברכיים ועם בן גביר עם הכיפה הענקית עד העיניים? מדוע אנחנו צריכים להצביע דווקא למפלגות חרדיות ולא למי שלבנו קרוב אליהם יותר לפעמים?

התשובות לכך הן רבות, אחת מהן אנו רואים השבוע מול העיניים מה קורה כאשר הפוליטיקאי צריך להחליט מה חשוב יותר: הערכים אשר בשמם נבחר או הכסא עליו הוא יושב.

אצלנו התשובה ברורה וחד משמעית: הפוליטיקאי לא נדרש להחליט כלל בשאלה הזו, אלא גדולי ישראל, אנשים שכל כולם במקומות רוחניים שאין להם שום תועלת אישית מההחלטות, ובדרך כלל גם יהודים מבוגרים שכבר ראו הכל ונמצאים באטמוספרה אחרת לחלוטין, הם אלו שמחליטים את ההחלטות הערכיות, והפוליטיקאים רק מבצעים.

ולכן, כאשר הנציגים שלנו איימו על ראש הממשלה כי לא יוכלו להמשיך לשבת כל עוד לא יוסדר מעמדם של בני הישיבות, הם לא עשו זאת מרצונם אלא כי כך הצטוו מלמעלה, וכאשר הגיעה ההוראה (בכל מפלגה במועד ואופן אחר) לפרוש – לא היה להם כל צד ושיקול דעת כלל אלא הם פרשו באופן מיידי ויצאו למדבר הפוליטי בידיעה שאין יותר מנעמי שלטון.

לעומתם, מעבר לכביש הנציגים מחליטים בעצמם מה לעשות, וכשנציג חכם ככל שיהיה (ואין ספק שהם מאוד חכמים ויש הרבה על מה להעריך חלק מהם באופן אישי) צריך להחליט בעצמו אם להיות נאמן להבטחותיו לפרוש, או לחפש את התירוצים שיותירוהו בכסא הנוח – הוא לא מסוגל לקבל החלטה נכונה, קוראים לזה נגיעות אישיות ואי אפשר להתחמק מזה.

אז בבחירות הקרובות, שתהיינה כנראה מאוד קרובות, יחייך אלינו שוב בעל הכיפה התורן עם תמונות של רבנים חשובים ועם סלוגן של "גם-לנו-יש-רבנים" נדע את האמת ולא נתפתה: אמנם יש להם רבנים וחלילה לנו מלזלזל ברב כלשהו, אלא שהוא עצמו מצהיר כי הרב הוא רק לקישוט של "התייעצות" אך מי שמקבל את ההחלטות זה הפוליטקאי עצמו עם שיקוליו שאינם דווקא טובת העם או טובת התורה.

בימים של זכר החורבן אנו זוכרים את השתלשלות האירועים, ואחת המסקנות היא מה קורה כאשר צעירי הדור לוקחים את ההנהגה בידם במקום לסור למרותם של גדולי ישראל.