מהשפה ולחוץ – של זה שלחוץ | מהיועהמ"שית ועד ה"כפסע", השקר הוא אותו שקר, המציג הינו פוליטיקאי
1.
מס שפתיים: למה השרים מתכוונים כשהם אומרים לפטר את היועהמ"שית
בכל מהלך פוליטי, בכל קמפיין ובכל הבטחת בחירות, יש את המעטים התמימים או הנאיביים הסבורים כי מה שכתוב על השלט – זה מה שבאמת יקרה. בכל הכרזה ובכל סיסמה יש את אלה המעטים והנסחפים שחוזרים על הסיסמאות שהם סבורים שגם מי שהמציא את הסיסמאות הללו, באמת מאמין בהן.
תמיד היו כאלה שהיו בטוחים שאם בקמפיין הליכוד כתוב "נתניהו, ימין, חזק", זה סימן שהוא באמת ימין ובאמת חזק. פעם היו כאלה שנבהלו מהסלוגן "פרס יחלק את ירושלים", לפני שהבינו שפרס אולי חשב לחלק את ירושלים, אבל זה ממילא לא היה מציאותי מול הסרבנות הפלשתינית הקשיחה וההיסטורית.
באותה מידה היו גם כאלה שמאוד התלהבו מהסיסמאות בסגנון "עד הניצחון המוחלט" והאמינו גם לאותו מנהיג שאמר שהמערכה בעזה נמצאת "כפסע" מניצחון. רק הזמן שחולף מצליח לפזר את הערפל ולחשוף את האמת, שלא צריכים באמת לקחת ברצינות כל סיסמה וכל הבטחה או כל מטבע לשון ככתבם וכלשונם. יש סלוגנים, יש סיסמאות – ויש מציאות. הקשר ביניהם לא הכרחי. לסיסמאות יש צורך בעצם קיומן כסיסמאות, ולמציאות יש סדר יום ואורח חיים משלה, הסנכרון בין השניים לא תמיד קיים.
וזה נכון לגבי עוד דברים. למשל מהלכים פוליטיים שנוקטת הממשלה, או מגמות עליהן מכריז פוליטיקאי כזה או אחר. כך למשל, סתם לצורך הדוגמא, ניקח למשל מקרה היפותטי בו הממשלה מכריזה שהיא רוצה לפטר את היועצת המשפטית לממשלה. יהיה נחמד לראות שיש כאלה שהיו מאמינים שהממשלה באמת מתכוונת לפטר את היועצת המשפטית לממשלה, ועוד להצליח בכך.
אה, סליחה. זו לא דוגמה היפותטית, זה באמת קרה השבוע בצהרי יום שני, כששרי הממשלה התיישבו סביב השולחן ובפרצוף לגמרי רציני הצביעו פה אחד בעד הדחת היועהמ"שית. מה שעוד קרה באמת, זה שיש אנשים בימין שבאמת חשבו שזה עומד לקרות ושהממשלה מתכוונת ברצינות למה שהיא עושה.
רק הזמן שיחלוף, יפזר את הערפל גם מסביב לרעיון הזה ויגלה שזה לא באמת עומד לקרות. מה שאפשר לעשות בינתיים זה לעזור לערפל להתפזר ולנסות להבהיר כבר עכשיו עד כמה שניתן, ולשאול את השאלה הפשוטה: האם מישהו חושב שהיועצת המשפטית באמת תפוטר ותשוב לביתה בבושת פנים?
מסתבר שאין הרבה שחושבים ככה. בג"ץ כבר הוציא צו הקפאה להחלטה עוד בטרם הורדו האצבעות סביב שולחן הממשלה, העתירות הרבות שכבר הוגשו יעלו לדיון בימים הקרובים ולא צריך להיות גאון כדי לנחש מה תהיה ההחלטה הסופית.
כך זה היה תמיד וכך זה גם ממשיך, רבות נכתב ועוד ייכתב על כך ששלטון המיעוט של מערכת המשפט והתקשורת שולט על שלטון הרוב של הימין והמרכז, זו המציאות הקשיחה העומדת במרכז הקמפיינים של הימין ונדמה שמשרתת יפה את שני הצדדים.
שלטון הרוב בממשלה הנוכחית לא יוכל להדיח יועצת משפטית לממשלה, שבעצמה מפרסמת את חוות הדעת נגד הפיטורים של עצמה, וזה לא מונע ממנה לכתוב שהפיטורים לא חוקיים בגלל… ניגוד עניינים, לא פחות. אנחנו נוכל להמשיך לדבר על ניתוק, על גמל שלא רואה את הדבשת של עצמו ועל אכיפה בררנית, אבל היא תמשיך בשלה רק מתוקף העובדה שהיא יכולה, טכנית היא יכולה ולכן היא עושה.
לכן אין סיבה להתבוסס שוב ברחמים העצמיים שסיגל לעצמו הימין בנושא הזה, לא צריך להמשיך לקטר. אבל אפשר לשאול שאלה אחרת. פרקטית יותר: האם הממשלה לא ידעה מלכתחילה שזה המצב? האם מובילי המהלך לפיטורי היועהמ"שית באמת חשבו שהממשלה תחליט, תאשר והיא תפוטר?
ברור שלא. אחרי הכל בשופטני לא עסקינן, אף אחד בממשלה שם לא טיפש עד כדי כך. אז למה בכל זאת זה נעשה? כי מהלך כזה צריך להיעשות, הממשלה צריכה להוכיח במעשים את חוסר האמון שלה ביועצת שאמורה לייעץ לה ולהגן עליה משפטית אבל בפועל פועלת נגד הממשלה שמטעמה היא ממונה.
ההצבעה בממשלה אמורה להתקיים רק כדי להתקיים, לפחות ברמה ההצהרתית. וכאן אנו חוזרים למיעוט הנאיבי שבאמת האמין שזה הולך לקרות. ושוב זה מחזיר אותנו לסיסמאות הבחירות, להבטחות הקמפיינים ולכל התופעה הזאת. פוליטיקאים צריכים לדבר, נבחרי ציבור צריכים לנאום, אבל התפקיד המוטל על העם זה להיות חכם, להפעיל את המסננים ולהבין מה אמיתי ומה נאמר רק לצורך האמירה. מה באמת צריך לעשות ומה צריך לומר רק כדי שנוכל להגיד שאמרנו.
וכשזווית הראיה הזאת תהיה ברורה לנו מספיק, נוכל להסתכל דרך הפרדיגמה הזאת על שאר ההתרחשויות המתחוללות בזירה הפוליטית ואולי נבין טוב יותר איך להנמיך ציפיות וכיצד לא להתאכזב.
כך למשל נבין מדוע אותה יועצת משפטית, מובילה מאבק נגד כוונת הממשלה למנות את האלוף דוד זיני לתפקיד ראש השב"כ. היועהמ"שית מצביעה על ניגוד עניינים משום שהשב"כ עדיין חוקר את פרשת קטאר-גייט שלכאורה מעורבים בה גם אנשים מלשכת נתניהו. משום כך, המינוי עדיין עומד בספק ולא נחתם רשמית עד למועד בו אמורה החקירה להסתיים.
האם מישהו באמת חושב שיש לגב' בהרב מיארה בעיה ערכית עם כך שהממשלה תמנה ראש שב"כ עם זיקה כל כך עקיפה לפרשת קטאר גייט? ברור שלא. אבל אותו זיני נחשב קצין ימני מובהק וזה חסרון בפני עצמו אליבא דאותה מערכת.
וכאן לא מסתיים סבב מס השפתיים הזה. גם את פיטוריו של אדלשטיין מוועדת חו"ב חייבים לראות דרך אותה משקפת. לאדלשטין עבר פוליטי של יריבות מרה עם נתניהו ולכן נמצא המקום לגבות את החוב הזה. אין לזה שום קשר לחוק הדרוש להסדרת מעמד בני התורה. ואיך אנחנו יודעים זאת? כי גם החוק עצמו מוצג בינתיים על ידי נתניהו כמס שפתיים. הוא לא רוצה כנראה לחוקק אותו לפני הבחירות ומי שמאמין להצהרות של נתניהו על החוק, צריך להאמין לו באותה מידה גם לסיסמאות האחרות כמו "כפסע מהניצחון" או "עד הניצחון המוחלט". אותה רמת אמינות.
והסבב הזה ממשיך. גם הרמטכ"ל אייל זמיר נמצא פתאום תחת עין תקשורתית בוחנת. הוא מונה ע"י נתניהו וישראל כץ אבל פתאום כשעולה השיח על הרחבת הלחימה ברצועה, פתאום צריך שר הביטחון לפרסם הודעה ולהבהיר שהרמטכ"ל מחוייב להחלטות הדרג המדיני, כשבין השורות מסתתר האיום כלפי זמיר: אם לא תיישר קו, גם אתה תפוטר.
הבחירות כבר נראות באופק, האופק הקרוב או האופק הרחוק. וכמיטב המסורת, זה בדיוק הזמן להתחיל להתארגן לקמפיינים הבאים. אחד השלבים הקריטיים לקראת בניית קמפיין הוא התחלה של חיסול חשבונות פוליטיים וסידור מפת המשחק בהתאם לאינטרסים. וכך אנו נכנסים למעגל האימים הזה שאנו רק הולכים ומעמיקים לתוכו. קולות של הדחת יועהמ"שית בלי שתהיה הדחה בפועל, פיטורי יו"ר ועדת חו"ב תוך שימוש בתירוצים אחרים, סאגת מינוי ראש שב"כ שכל כולה פוליטית, והמעגל המכוער הזה צפוי רק להתעצם.
בתוך מעגל האימה הזה, לפחות אנחנו נזכור שמדובר רק בפוליטיקה. לא צריך להתרגש כשראש ממשלה מכריז על ניצחון מוחלט ולא צריך להתרגש כשממשלה "מפטרת" יועהמ"שית. לא צריך לפחד על עתידו של אייל זמיר ולא על הקריירה של דוד זיני. לא הם הנושא ולא הם המטרה, הסיפור פה הוא לא מיארה ולא הממשלה, הסיפור הוא פוליטיקה, הצגה של הרגע האחרון לצרכי בחירות.
אפשר היה להירגע ואפשר היה לנסות לחזור לשגרה, לולי היתה תוצאה הרבה יותר טראגית לתופעה הזאת. הבעיה האמיתית של התופעה היא שכשפוליטיקאים מדברים יותר מידי נגד חרדים לצרכי פוליטיקה, יש לזה תוצאות הרות אסון בשטח. וזה כבר לא מצחיק. ההסתה המטורפת המתחוללת נגד הציבור החרדי, היא תוצאה של בעלי אינטרסים קטנים שהתחילו את זה בקטן וכמו אפקט פרפר זה יצא משליטה.
ועם זה אסור להשלים. זה כבר לא משחק פוליטי חצי משעשע, זה כבר דיני נפשות. המעט אולי שאפשר לעשות זה לנסות ולצעוק את זה שוב ושוב, אולי מישהו ישמע את קולה החלש של האמת בתוך הרעש מחריש האוזניים של השקר.
2.
עזה כמוות: לא נראה שיש פתרון אמיתי לעזה, אלא אם כן טראמפ ונתניהו רוקחים תרגיל הטעייה נוסף
בשעה ששורות אלו נכתבות, עדיין לא התקיימה ישיבת הקבינט האמורה על פי הפרסומים להכריע על גורל המשך המערכה בעזה. על פי הדיווחים לאורך השבוע, ישיבה זו אמורה לאשר את כוונת נתניהו שעל פי ההדלפות מפי מקורביו כבר קיבל החלטה להרחיב את הלחימה ולחתור לכיבוש הרצועה.
ממה שראינו עד כה בניהול הלחימה, מהלכים טובים שנחלו הצלחה בחסדי שמים, היו כאלה שהגיעו בהפתעה מבלי שאיש התכונן אליהם ובוודאי שלא האויב. כעת, כל פרשן זוטר כבר יודע לספר מפי גורמים ומקורבים יודעי דבר כי נתניהו כבר החליט, או רוצה להחליט ומה בדיוק הוא מתכוון לעשות, כמה זמן תארך הלחימה ואיזה מחירים עלולים להיות לה. בדרך כלל, מידע מפורט כזה שמתפרסם מוקדם מידי, לא מעיד על כוונה אמיתית לבצע אותו ועוד להצליח בו.
נדמה שלמדינת ישראל אין כבר ברירה, חמאס מסרב להצעה שהוגשה לו בצעד שכל כך הפתיע אותנו, שלא היינו מופתעים ככה מאז הפעם הקודמת שהוא סירב להצעה שהוגשה לו, שגם אז היינו מופתעים בדיוק כמו הפעם שלפני זה שהוא סירב להצעה שהוגשה לו, וכן הלאה.
אבל האמירה המפתיעה יותר הגיעה דווקא מכיוונו של טראמפ. הנשיא האמריקני קיים שיחת צעקות עם עיתונאים כשהוא עומד על גג הבית הלבן והם עומדים בקצה החצר, רק בגלל שהוא חייב לעשות משהו שונה ומוזר שיצולם ויופץ בכל העולם. בין היתר, הוא נשאל על כוונת ישראל לחתור לכיבוש הרצועה והשיב כי הוא לא מתערב וכי הוא מאפשר למדינת ישראל לקבל את ההחלטות שלה בעצמה ולבצע אותן בכוחות עצמה.
רגע, כאן הבן שואל: איזה טראמפ אמר את זה, טראמפ שלנו? לא היינו מופתעים ככה מאז שהוא הבטיח לפתוח על עזה את שערי הגיהנום, שגם אז היינו מופתעים כמו שלא הופתענו מאז שהוא הבטיח לפתוח על חמאס את שערי הגיהנום, אם החטופים לא ישוחררו עד תחילת כהונתו. והנה פתאום הוא מתנסח בדיפלומטיות ומשאיר למדינת ישראל את הכבוד להחליט ואת הכבוד לבצע, ממש ראוי להערכה.
נכון לזמן כתיבת השורות, אין דרך לדעת לאן מועדות פניה של מדינת ישראל ברצועת עזה מבלי להיכלל באלו שחז"ל אמרו עליהם שלהם ניתנה הנבואה. טראמפ ממשיך לדבר על שלום, על הסכמי אברהם ועל עתיד חדש למזרח התיכון. ואם לא מדובר בעוד תרגיל הטעייה שמנסים טראמפ ונתניהו לרקוח שוב, לא נראה שיש פתרון ממשי ומעשי בשטח, רק מילים ועוד מילים, איומים ועוד איומים.
ברקע, עדיין מרחפת הטראומה הלאומית מדרום לבנון, שם נגררה מדינת ישראל למערכה של 18 שנה מבלי שהצליחה לצאת ממנה, עד שאהוד ברק ברח משם בשנת 2000 בצעד שזירז כמובן את מלחמת לבנון השניה ולאחריה את התעצמות חיזבאללה.
מדינת ישראל תנסה למנוע מעזה להפוך למודל לבנון, אבל מבלי שיהיה איזשהו רעיון יצירתי, חדש ומפתיע, לא נראה שזה יכול לקרות וזה משאיר רק את הברירה האחרת, של התקפלות שתיראה ככניעה. וגם את זה, נתניהו לא ימהר לעשות לפני הבחירות, הוא לא צריך לעורר עליו גם את זעם הימין. וזה אולי מה שטראמפ הבין כשהחליט למשוך את ידיו ולתת לנתניהו להתבוסס בדילמות של עצמו. ואולי, אולי גם הוא מדבר רק כמס שפתיים…?
3.
יוונים נקבצו: איך הפכה המדינה הידידותית למעוז אנטישמיות
במשך עשרות שנים, נחשבה יוון ליעד תיירותית פופולרי עבור ישראלים. האיים הפסטורליים והנופים הנהדרים, יחד עם זמן הטיסה הקצר הפכו את המדינה ליעד אטרקטיבי במיוחד. סוכני נסיעות ידעו לספר על קבלת הפנים הידידותית לה זוכים ישראלים מצד האוכלוסיה המקומית ועל החיבה שהם רוחשים לישראלים.
בשבוע הבא, אמורה להתקיים באתונה הפגנת ענק אנטי ישראלית, כהזדהות עם עזה וכמחאה על "טבח העם" שמדינת ישראל מבצעת שם. ההפגנה מגיעה אחרי תקופה ארוכה בה מתרחשים ביוון תקריות אנטישמיות, ישראלים מותקפים שם ברחובות והשהייה שם הופכת ללא בטוחה בעליל. אבל בעוד שהתקריות הללו מתרחשות ומתגברות בכל אירופה, דווקא יוון מובילה פתאום ברמת האנטישמיות.
שגריר ישראל ביוון נועם כץ, מתח השבוע ביקורת על עיריית אתונה שלטענתו לא עושה די בטיפול בכתובות הגרפיטי המחרידות והאנטישמיות המרוחות על קירות העיר. בתגובה, נקט ראש עיריית אתונה האריס דוקאס בצעד לא ממלכתי בעליל, והצדיק דווקא את כותבי הגרפיטי. דוקאס כתב בהודעה רשמית מטעמו כי הוא "לא יקבל שיעור בדמוקרטיה ממדינה שמבצעת רצח עם", כך ולא פחות.
החלק האירוני יותר בכל הסיפור הזה, הוא שבימים הללו, תוך כדי שיוון הופכת לאנטישמית ומסוכנת ולקראת ההפגנה הגדולה ביותר באירופה, שוהים על אדמת יוון קרוב ל-280 אלף ישראלים, כך על פי נתוני משרד החוץ וחברות התעופה. חדר המצב במשרד החוץ פרסם אזהרה חריפה לישראלים וקרא להם להתרחק ממוקדי מהומות ואף לעזוב את המדינה, אבל בשיאה של עונת הקיץ לא רבים הישראלים שהתרגשו מהודעה כזאת.
מעניין לציין, שיוון הגיעה לפני שנים לא רבות לפשיטת רגל בגלל התנהלות פנימית רשלנית ואף מושחתת, אנשים שם רעבו ללחם עד שהאיחוד האירופי התערב והתחיל להזרים לשם סכומי עתק. עד היום יוון נחשבת עדיין למדינה נחשלת אבל היא משתקמת לאט לאט בין היתר בזכות תיירות פורחת שחלקה הגדול ישראלית. זה אולי ההסבר לרוח הידידותית שהופגנה שם במשך השנים כלפי יהודים, אינטרס כלכלי ותו לא.
כעת המצב ביוון הוא פרדוקסלי ומביך, דווקא המדינה שעושה רווחים עצומים בזכות התיירים הישראלים, היא הראשונה שפוגעת בהם בכפיות טובה. וזה שיעור חשוב לא רק כלפי יוון אלא גם לשאר מדינות אירופה. כל מדינה שלא עושה די כדי למנוע פגיעה ביהודים ולא בולמת הסתה אנטישמית, תהפוך להיות כמו יוון. זה יקרה במוקדם או במאוחר, יוון היא זו שעשתה את המהפך המחריד הזה במהירות יחסית.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]
חזק וברוך! דברי טעם.
אפרופו יוון, מלבד האמרה הידועה 'אלע יוונים האבען דעם זעלבע פנים' (=כל היוונים, קרי רשעי האומות, פנים משותפות להן…), הרי שזיכרון לא ארוך מעלה כי גם טורקיה הייתה במצב כזה, ואף יותר, כאשר לפעמים שהו על אדמתה כמעט מיליון(!) אזרחים ישראליים, והיום… כנראה שמשמים מזכירים לנו משהו!
אתם לא מבינים דבר אחד, כשהקאפו"ס החילונים פוגעים בלומדי תורה הם חוטפים מכות קשות מכל הכיוונים