1.
שתי תמונות ומבוכה אחת: כשלבנט וליברמן אין יכולת להצליח, הם ממהרים להצטלם יחד
הודעה מנוסחת היטב נשלחה השבוע לכלי התקשורת ולרשתות החברתיות, הודעה עטופת ארשת חשיבות עם הילה של הרבה רצינות, ובה דווח כי אביגדור ליברמן טרח ועלה למעונו של נפתלי בנט, ולא סתם כדי לדרוש בשלומו.
על פי ההודעה מלאת הפאתוס, "השניים שוחחו על המשך המלחמה בעזה, המגעים לעסקת חטופים, סוגיית הגיוס לצה״ל, הכלכלה הישראלית", כן ממש כך, אבל זה עוד לא הכל, יש לזה המשך: וכן דנו בדרכים השונות להחלפת הממשלה בהקדם האפשרי על מנת לתקן את מדינת ישראל". את ההודעה חתמו דובריו של ליברמן בהכרזה חסרת פשרות: "ח״כ ליברמן הדגיש את הצורך בקידום קווי היסוד של הקואליציה העתידית ותיאום מקסימלי בין כל המפלגות הציוניות".
להודעה צורפה כמובן תמונה של הני תרי אינשי בדוחי כשהם יושבים סביב השולחן, בלי דוברים ובלי עוזרים סביבם, ממש הם לבד עסוקים בסוד שיח. בתמונה אפשר לראות בבירור כיצד הם משוחחים על המשך המלחמה בעזה והמגעים לעסקת חטופים, רק חבל שאין עוזרים בחדר שרושמים את ההחלטות החשובות.
המשפט האחרון בהודעה שנוסחה ונשלחה עם התמונה המגוחכת, הוא הדבר הכי מביך בכל האירוע הזה. כתוב בו במפורש שהם דנו בקווי היסוד של הממשלה הבאה ובשיתוף הפעולה בין המפלגות הציוניות. ומדוע זה מביך? לא רק בגלל הרצינות התהומית בה הם עוסקים בממשלה הבאה כאילו הם אלה שיקימו אותה, אלא גם כי התמונה הזאת נראתה להרבה אנשים מוכרת מהיכנשהו.
ובכן, חיפוש קצר מאוד מעלה תמונה דומה וכמעט זהה שצולמה לפני קצת יותר משנה אי שם במרכז הארץ, שפורסמה ונותחה אז בין היתר גם מעל במה צנועה זו, ובה נראים בנט וליברמן יושבים בבית קפה ומנהלים דיון עומק על נושאים שברומו של עולם, רק חבל שגם שם לא היו עוזרים ומשמשים שרשמו את ההחלטות החשובות שהתקבלו שם, ולכן כנראה הן נעלמות מעינינו עד עצם היום הזה.
הטכנולוגיה של ימינו, שהיתה כבר קיימת גם בקיץ אשתקד, מאפשרת לאנשים לדבר ביניהם בחשאיות גם בלי לשבת יחד בבית קפה. מאז יוני הדואר הופיעו בחיינו עוד אי אלו המצאות ופטנטים מעניינים המאפשרים לבני אדם לתקשר זה עם זה בלי להיחשף בפומבי. כך שאם תמונה כזאת התפרסמה, זה סימן שהשניים הללו החליטו לשבת במקום ציבורי ולקחת את ה"סיכון" שיראו אותם ויצלמו אותם. כך הם הרוויחו את הספין התורן המבוקש. התמונה היתה מהונדסת היטב, מבוימת היטב, ברורה וחדה וממש לא כזו שצולמה כאילו באקראי על ידי אלמוני שהרים לרגע את המצלמה כדי לצלם. אבל זה עוד מילא. מה שיותר מביך, זו המשמעות האמיתית של התמונה, שבעצם צעקה כבר אז: אנחנו תקועים, אין לנו מה לעשות חוץ מלביים ספינים חובבניים.
והצעקה הזאת נמשכה והדהדה, עד שפרצה בקול צעקה גם מהתמונה הממוחזרת הנוכחית שנשלחה השבוע. הפעם לפחות הם ויתרו על המבוכה והודו באופן רשמי שמדובר בתמונה מתוזמנת ולא אקראית. אבל חוץ מזה – המבוכה נשארה אותה המבוכה.
גם בנט וגם ליברמן לא רלוונטיים היום כמעט לשום דבר. הם לא רלוונטיים כל אחד בפני עצמו, והם עוד יותר לא רלוונטיים כשהם מביימים חיבור מלאכותי ביניהם בצורה כזאת. נעזוב רגע את הביקורת הקשה שהם נוהגים להטיח זה בזה לא פעם, זה עוד מילא, ככה זה בפוליטיקה וזה בסדר. הענין הוא שגם הצורה בה הם מנסים להתחבר, היא מאולצת וחסרת תועלת.
כשהשניים הללו יסיימו להביט זה בזה לפי הוראות הצלם, אחרי שהבימוי יסתיים והם יוכלו להביט סביב, הם יראו שוב את אותו גנץ, את אותו לפיד, את אותו איזנקוט, את אותו יאיר גולן ואת אותו מנסור עבאס שממתינים להם באותו מקום ולא בורחים לשום מקום. מבט קצת יותר רחב יזכיר להם שיש בשטח גם את נתניהו, וגם הוא לא בורח לשום מקום, בינתיים לפחות.
שתי תמונות, שנה שחלפה וכאילו כלום לא השתנה. גם באותם ימים של התמונה הקודמת, כיכב שמו של יוסי כהן בכותרות עם החלטה חשובה שקיבל אז לפרוש מהמירוץ ולא להיכנס לפי שעה לפוליטיקה. הוא הבין אז שאין היתכנות למפלגת ימין גדולה חדשה ובוודאי שלא מפלגת שמאל חדשה בעיקר בגלל המריבות של מי בראש. ליברמן ובנט יתקוטטו עד זוב דם ולא יתנו זה לזה את ההובלה, כך שהוא נהג בחכמה בהשאירו אותם לבד.
אז מה השתנה השבוע שהוא החליט בכל זאת לפרוץ לתודעה עם כותרות מרשימות על כוונה להתמודד לראשות הממשלה? זאת לא נדע, ויתכן שהוא באמת יחליט להישאר בחוץ, הוא עוד לא קיבל החלטה רשמית וכל הכותרות הגיע בעיקר מפודקאסט אחד בו השתתף ושיתף מהרהורי ליבו. אבל מבחינת בנט וליברמן, כלום לא באמת השתנה. אף אחד מהם לא מביא בינתיים איזו בשורה שתשנה את חוקי המשחק, כל אחד מהם מחזיק ביכולת אלקטורלית מוגבלת מאוד שתהיה מוגבלת עוד יותר אם הם יחליטו לרוץ יחד.
המסקנה היותר חזקה המתקבלת משתי התמונות המקבילות, היא שלשניים האלה אין באמת יכולת לרוץ יחד בדיוק כפי שאין להם יכולת לחולל "תיאום מקסימלי בין כל המפלגות הציוניות" כלשון ההודעה ששיגרו. אם היתה אפשרות כלשהי למרוח דבק מלאכותי מכל סוג שהוא ולגרום לחיבור בין כל המפלגות הקיימות כיום באופוזיציה ואף מחוצה לה, זה היה כבר קורה מזמן. ואם זה לא קרה עד היום אזי אין סיבה שזה יקרה בדיוק היום.
קבוצת המפלגות הזאת, החל בדמוקרטים של יאיר גולן שהיא בעצם הברגה של מרצ והעבודה יחד, דרך יש עתיד, כחול לבן עם או בלי איזנקוט, ליברמן עם מספר המנדטים התנודתי שלו ועד בנט שהולך וחוזר כל פעם עם סקרים שנעים בין עשרים ומשהו מנדטים לבין התרסקות תחת אחוז החסימה, כל הגוש הזה לא הצליח מעולם להתאחד לבלוק מסודר כמו בלוק הימין, אף אחד מהם לא יתן לרעהו את ההובלה וכך קצת קשה לנהל ממשלה בה מתחלפים בערך ששה ראשי ממשלה ברוטציה.
לגוש האופוזיציה אין את היתרון שיש לנתניהו, שמצליח לאגד סביבו את אותה תמיכה גם אם הוא חוזר שוב ושוב על אותם מהלכים. התמיכה בו מצד רבים ממצביעי הימין אינה תלוית הצלחה או הישגים, הם יצביעו ליכוד כי זה ליכוד, כי זה ביבי, ולכן שם הריטואל עובד אחרת.
אבל בגוש הנגדי זה לא קיים. את המסקנה הפשוטה הזאת מישהו היה צריך להפנים כבר מזמן ולמצוא פתרון אחר. אבל השמאל הישראלי כמו השמאל הישראלי, לא מפנים זאת והוא חוזר שוב ושוב על אותן פעולות בניסיון להשיג תוצאה שונה. וזה כבר – מה לעשות – לא עובד.
הניסיונות של אנשים כמו בנט וליברמן כמו גם מפלגות אחרות באופוזיציה, מזכירות את אותו חתול שמנסה לרדוף אחרי הזנב של עצמו וכך סובב סביב עצמו בלופים בלתי נגמרים. אחרי כל כך הרבה שנים, עדיין מדברים שם על "שיתוף פעולה בין המפלגות הציוניות" כשהם עצמם מבינים שאין לזה שום תוכן והיתכנות. שוב ושוב מנסים לעשות את אותם חיבורים מלאכותיים ובלתי אפשריים וכשזה לא עובד, חוזרים שוב ושוב על אותן תמונות מבויימות כמו זו של בנט וליברמן שחוזרת על עצמה בריטואל מביך.
מצביעי השמאל עצמם כבר שבעים מהמהלכים הללו, הם מחכים למישהו שילחץ על הכפתור ויעצור את הלופ הבלתי נגמר הזה, מישהו שיביא רעיון חדש במקום לעסוק כל היום באותן סוגי הפגנות עם אותם שלטים באותו פונט ובאותם צבעים, שרק המסרים בהם מתחלפים, הם שבעים מרסיסי מפלגות שלוקחות אותם שוב ושוב ולאותה הרפתקה כושלת.
הם גם מחכים למישהו שיהיה התחליף לנתניהו שיביא איתו את התמיכה שתוביל לניצחון. וזה גם חלק מהטעות. כי אז הם נעים על אותו ציר שבין חיפוש תחליף לבין חיבורים כושלים שינסו להיות התחליף לתחליף. זה אותו לופ חסר תוחלת וגם מזה הם צריכים מישהו שיוציא אותם. מישהו שיגרום להם להפסיק לעסוק כל היום בנתניהו ולהתחיל לבנות תוכן משל עצמם. בינתיים זה לא קורה אז הם עסוקים בדברים חשובים יותר, למשל למחזר בימוי של תמונות ממוחזרות.
2.
מילים ללא מילים: גנץ דיבר הרבה ולא אמר כלום, אחר כך יתפלא שלא לוקחים אותו ברצינות
אירועי השבוע גרמו לרבים לשכוח, שבמוצאי שבת התקיימה איזושהי מסיבת עיתונאים ובה עמד מישהו בשם גנץ והציע לנתניהו איזושהי הצעה, שזכתה לדחיה ובוז מצד הליכוד ומצד האופוזיציה גם יחד.
גנץ עמד מול המצלמות והציע במילים מפורשות להיכנס לממשלה, אבל רק כדי לשנות אותה ואת החלטותיה. הוא הציע לנתניהו פרק זמן של חצי שנה במהלכה תתבצע עסקת חטופים, תסתיים המלחמה ובסיום התקופה הזאת ישראל תצא לבחירות.
זה היה נשמע ככה פשוט. בואו נחזיר חטופים, בואו נסיים את המלחמה, בואו נביא שלום ושקט, על הדרך נשקם את הכלכלה ונשפר את מזג האוויר באקלים הים תיכוני, ואז נלך בשמחה ובשלווה לבחירות. ככה בערך זה היה נשמע, מזכיר את המשפט הסיני העתיק "טוב להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה".
לא לחינם נשכחה מסיבת העיתונאים הזאת ונמוגה בקלחת האירועים. גנץ יותר לא אמר מאשר אמר. הוא לא הציג משנה פוליטית סדורה, לא הביא רעיון מעשי מידי וחוץ ממילים יפות הוא לא הצליח להצדיק את בואם של העיתונאים. הרי אם לנתניהו היתה אפשרות לחולל את הקסם שתיאר גנץ, להחזיר את החטופים ולסיים את המלחמה, הוא לא היה עושה זאת? האם הוא היה צריך את גנץ בשביל זה? ברור שלא.
ובדיוק באותה מידה, הצטרפותו של גנץ לממשלה לא תעלה ולא תוריד מאומה. אם גנץ יצטרף היום, לא זה מה שיגרום לחמאס להתרכך פתאום ולהסכים לעסקה, לא זה מה שיגרום לצה"ל ולדרג המדיני להסתער על עזה ולכבוש אותה, לא זה מה שיסיים את המלחמה ואת זה מבין כל ילד. אז מה גנץ רצה בעצם? ממש לא ברור לאן הוא חתר ומה הוא רצה מלבד ליטרת צומי תקשורתי, אותה הוא קיבל בנדיבות שהסתיימה אחרי כמה דקות תהילה ארוכות.
יתכן שזה היה הטריגר למהלך של ליברמן ובנט בהמשך השבוע. אם גנץ מזכיר למצלמות את קיומו אז גם הם רוצים. והנה לנו המחשה נוספת של עומק הבעיה: כולם שם טוחנים מים ועסוקים ביח"צ קטן, במקום לחשוב מחוץ לקופסה ולהביא את המהלך הגדול שישבור שוויון. ואולי, רק אולי, אין להם יכולת לעשות זאת?
3.
החפים והפשע: חומרי ההסברה נמצאים על השולחן ואיש לא מושיט ידו לקחת
אולי זה הולך להישמע כמו השוואה פופוליסטית מעט, אבל היא בלתי נמנעת והיא מספרת את סיפורה העגום של ההסברה הישראלית.
הרוחות סערו השבוע בעקבות תקרית שהתרחשה ברצועה, שם הותקף בית החולים נאסר בארבעה פגזים שהביאו למותם של 20 איש, בהם מחבלים חמושים ומחבלים שפעלו במסווה של עיתונאים. האישור לתקיפה ניתן בעקבות חשיפת מצלמה שהוצבה על גג בית החולים ושימשה את מחבלי חמאס למעקב אחר כוחות צה"ל, אך הפגזים שנורו פגעו גם באנשים נוספים שהגיעו אחרי פגיעת הפגז הראשון לגרם המדרגות בו היתה המצלמה.
בתקשורת העולמית שידרו שוב ושוב את התמונות מהתקיפה ובתוך זמן קצר השמיע נתניהו התנצלות על התקרית במהלך ראיון לתקשורת זרה. בימין הישראלי זעמו עליו וטענו כי כל הנפגעים היו מעורבים בטרור וכי ההפגזה התבצעה באישור, כך שההתנצלות גורמת להחלשת החיילים, החלשת העורף הישראלי והחלשת ההסברה העולמית שגם כך לא קיימת ולא מצליחה להתמודד עם הרוח האנטי ישראלית האופפת את העולם כולו.
במקביל, התפרסמה ידיעה נוספת שכמעט ולא זכתה לתשומת לב ובה דווח כי ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ הגיע ללשכתו של נתניהו ודן עמו בשלל נושאים, ביניהם שיקום בית החולים סורוקה שנהרס בתקיפה האיראנית.
הסמיכות בין שתי הידיעות הללו מכעיס ומקומם. אף אחד בלשכת ראה"מ, בתקשורת או בנציגויות הישראליות בעולם, לא עשה את ההשוואה הפשוטה והציג את תמונת בית חולים סורוקה ההרוס, זה שעדיין לא שוקם מאז המלחמה, מול הפגיעה החלקית והמינורית בבית חולים עזתי שלכל הדעות שימש כמעוז טרור.
אף אחד לא טרח לחשוף לעולם את הצביעות, את העובדה שחמאס עושה שימוש אכזרי באזרחיו ומציב מחבלים חמושים ומצלמות טרור בתוך בית חולים, וכשמדינת ישראל מעזה לפגוע בטרור הזה, היא צריכה להתנצל על לא עוול בכפה, כל זאת בזמן שבמרחק עשרות קילומטרים בודדים משם עומד בית חולים ישראלי, שלא שימש לשום שימוש צבאי או ביטחוני, ובכל זאת ספג פגיעה מכוונת מצד מדינה ריבונית שאינה ארגון טרור, פשע מלחמה לכל דבר וענין ועד היום בית החולים הזה לא שוקם מהריסותיו, המחלקה שנפגעה לא מתפקדת.
לא כדאי להתעמק במשמעות האירועים הללו כי ככל שנבין אותם יותר, נתקשה לשאת את העיוות הנורא הזה ואת המציאות העגומה בה אנו חיים. אבל גם בלי להתעמק, יש כאן עוול גדול יותר, שבזמן שמדינת ישראל סופגת ביקורת מכל העולם, בזמן שישראלים מותקפים פיזית בלב הבירות המערביות הנאורות, בזמן שהתקריות האנטישמיות מזכירות באופן מחריד את שנות השלושים, אף אחד לא לוקח את חומרי ההסברה שכבר נמצאים על השולחן ועושה בהם שימוש יעיל.
לא שזה יעזור הרבה, הרבה אבל כשכלי ההסברה נמצא על השולחן וכל שנותר זה להושיט יד ולקחת אותו, זה מרגיז מאוד שאף אחד לא טורח לעשות אפילו את המינימום הזה. אין לנו יכולת לבוא בתלונות על העולם בזמן שמדינת ישראל הריבונית לא טורחת להגן על עצמה כמו שצריך בזירת ההסברה.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]
