מופע הצביעות באו"ם: שקר עולמי חדש | מכה קשה בכנף ציון

הכרה ריאלית: התגובה הישראלית תנסה להכאיב לאירופה בעיניים ובכיס

בשעה ששורות אלו נכתבות, עושה נתניהו את דרכו על כנפי 'כנף ציון' במסלול חריג שעורר תשומת לב רבה בכל העולם. המטוס הרשמי עשה את דרכו מישראל לארה"ב בנתיב הדרומי ביותר שקיים, מבלי לעבור מעל רוב מדינות אירופה.
הסיבה לכך היא צו המעצר הבינלאומי שהוצא נגד ממשלת ישראל בגלל ה"פשעים" בעזה. על פי החוק, במצב של נחיתת חירום באחת המדינות החתומות על האמנה הבינלאומית, מצריכה אותה מדינה לממש את צו המעצר. מהסיבה הזאת העדיפו בלשכת ראה"מ לבצע את המסלול הארוך בעיקר מעל האוקיינוס ולא לקחת סיכונים מיותרים. זאת אגב גם הסיבה שלא צורפו עיתונאים לטיסה, כדי לא להכביד על המטוס שגם כך מבצע משימה מורכבת ועתירת דלק ואנרגיה.

מדובר באירוע דרמטי מאוד. ראש ממשלת ישראל לא נוסע מעל אירופה מחשש שאם יבצע נחיתת חירום, יצטרכו לעצור אותו. מדובר באירוע שלא היה בתולדות המדינה ובמצב בו לא היתה ישראל מעולם.

האירוע הזה לא פחות דרמטי מהזירה המורכבת שמצפה לנתניהו שם על אדמת היבשת הגדולה. ראש הממשלה יגיע לעצרת האו"ם בה כבר הושמעה השבוע ההכרה הרשמית במדינה פלשתינית מצד שורה של מדינות אירופאיות ידידותיות. נאומו של נתניהו על במת האו"ם צפוי לעסוק בנושא הזה, כאשר ביום שני הקרוב צפוי נתניהו להיפגש עם טראמפ, לפגישה שתעסוק גם במצב בעזה אבל גם בתגובה הישראלית לצונאמי המדיני. נתניהו כבר הבטיח שתהיה תגובה ישראלית וביקש להמתין לשובו מארה"ב.

לא שלום, רגיעה

בימין ממשיכים ללחוץ על נתניהו להכריז על החלת ריבונות ביו"ש כתגובה מתאימה לצונאמי המדיני, אבל מהלך כזה לא נראה ישים בשלב זה, גם טראמפ מתנער ממנו, העולם כולו מזהיר בתגובת נגד חריפה אם צעד כזה יקרה, ובכלל – גם בכירים בימין כבר רומזים שזה לא ממש הכיוון.

עדיין מוקדם לדעת מה באמת תעשה ישראל בתגובה להכרה הבינלאומית במדינה הפלשתינית, אבל אפשר לנסות להעריך איזה סוג תגובה זו תהיה, בהתחשב בתמונה הכללית והמורכבת של המצב המדיני.

חוץ מהכרה אירופאית בפלשתינים, ארה"ב רומזת שהתמרון הגובר בעיר עזה יוביל למהלך כלשהו שמטרתו החזרת חטופים. הזירה העזתית הבוערת לא משכיחה את האיום שעדיין קיים באיראן ולתוך כל זה משתלב הדיווח על מגעים מתקדמים עם הממשל החדש בסוריה, לקראת הסכם הבנות היסטורי אפשרי עם ישראל. לא מדובר כמובן בהסכם שלום אבל בהסכם של שקט ורגיעה בהבנה הדדית.

מלבד המצב הזה לכשעצמו, יש לנו פה את הדמויות המובילות כעת את כל המהלך הזה, ובראשן טראמפ ונתניהו. בהכירנו את טראמפ אנו יכולים להבין ששום דבר מהמלכים שלו לא יהיה צפוי, לא שבלוני ולא מקובע. האיש כבר הוכיח שההתנהלות שלו נוגדת כל קוד אתי, כל כלל נימוס בסיסי וכל גינוני רשמיות מכל סוג שהוא. האיש רואה ביזנס, מדבר תכלס ולא חוסך את שבט לשונו ממי שלא מוצא חן בעיניו.

אותו טראמפ כבר נמצא בעצרת האו"ם, הוא כבר הספיק לנאום שם וללעוג למדינות אירופה כשהוא משתמש במילים לא ממלכתיות בעליל, הוא לעג לגלי המהגרים שהופכים את אירופה למוסלמית אבל זמן קצר אחר כך, הוא ישב סביב שולחן אחד עם מנהיגי מדינות ערב ובראשם ארדואן, דיבר איתם בגובה העיניים ולאחר מכן נחלקו המדליפים האם הוא הבטיח להם שישראל לא תחיל ריבונות, או שלא.

אפשר לנסות ולנחש את מה שעובר לנתניהו בראש בשבתו על כנף ציון כשהוא רואה את המתרחש. מנהיגים אירופאים מתחרים ביניהם מי יהיה הראשון במופע הצביעות ויכיר במדינה פלשתינית, למרות הרוח הגבית הברורה שזה מעניק לטרור ולמרות שאין לזה שום משמעות מעשית או תועלתית, טראמפ עצמו יושב ומתרועע עם ארדואן שמתיימר להנהיג את העולם הערבי נגד ישראל, כשעסקת ענק כבר נרקמת בין השניים בהיקפים של טריליארדים.

ומעל לכל, לראשונה בהיסטוריה, עומד הנשיא הסורי החדש מעל במת האו"ם, חנוט בחליפה שגם היא לא מצליחה להסתיר את כמויות הדם של חפים מפשע שהאיש הזה שפך, רוצח ההמונים הזה – המחבל בחליפה, מתקבל כאורח לגיטימי וכמנהיג ראוי שנושא נאום באו"ם, מול אותם מנהיגים שמחרימים באותו זמן את ישראל בגלל "פשעי מלחמה" נגד ארגון טרור עזתי שביצע את אחת הזוועות הגדולות בתולדות האנושות. הצביעות מעולם לא היתה עקומה ומזעזעת יותר.

כשנתניהו רואה את כל זה הוא מבין שקולו של ההיגיון כבר לא יישמע, קולו של הצדק כבר לא קיים, אי אפשר לדבר עם העולם במונחים של יושר, צדק או שכל ישר. העולם תמיד נהג בצביעות והאו"ם תמיד היה מונע מאינטרסים, אבל בעבר הצליחו לעטוף את זה במסווה ממלכתי כלשהו. היום גם זה כבר לא קיים, היום האמת ניצבת על השולחן, כאילו כולם מודים בפירוש: אין לנו שום יושרה, שום ערכים ושום ממלכתיות, אנחנו פה בשביל האינטרס הקטן שלנו גם אם הוא צבוע ושקרי.

אופק למהלכים נוספים

במצב הזה, גם התגובה הישראלית צריכה להיות מותאמת למצב החדש. בעבר ההיגיון הילדותי הפשוט טען את מה שטוענים הימין: אם הם הכירו במדינה פלשתינית, אנחנו נחיל ריבונות ונגדע את החלום הזה. אבל בימינו זה כבר לא עובד. אנחנו חיים בעידן של טראמפ שניתץ את כל הממלכתיות הישנה והראה שהוא חושב אך ורק מחוץ לקופסה, ככל שהתגובה צפויה יותר כך היא פחות רלוונטית.

סביר להניח שאם נתניהו מנתח נכון את המצב, הוא רוקם תגובה ישראלית שלא תעלה בקנה אחד עם ההיגיון הישן ועם האמוציות הישראליות הרגילות, אלא תהיה מותאמת למפה הכללית, לאינטרס של המדינות המעורבות בסיפור הזה. תגובה ישראלית לאירופה יכולה לבוא למשל מכיוון של בריתות והסכמים עם מדינות ערביות כלשהן, עם מהלכים חדשים שיכאיבו לאירופה בעיניים ובכיס, למרות שהימין הישראלי לא יבוא על סיפוקו ולא ירגיש נקמה.

גם אירופה לא מכירה היום במדינה הפלשתינית בגלל שהיא אוהבת פלשתינים, ההיפך. אירופה מבינה היטב באיזה מצב גרוע היא נמצאת עם גלי האסלאם הקיצוני שכבר הטביעו אותה. המנהיגים בבריטניה ובצרפת נמצאים במצב גרוע מאי פעם ולכן מתנהלים בזהירות ובפחד, תוך ראיית האינטרס הצר של אותו רגע. אבל אירופה עדיין חושבת כמו פעם ולכן היא נוהגת כך.

טראמפ לעומתם חושב על המחר, על השונה, על הלא צפוי ועל מה שכדאי לו לעשות כאן ועכשיו. לכן החלת ריבונות ביו"ש זה צעד מיושן מידי, כי הוא צפוי מידי והעולם כולו כבר מצפה לו ויגיב לו בהתאם. לכן הצעד הזה לא מופיע בתכנית העבודה של אדם כמו טראמפ.

נתניהו כמו נתניהו, ינסה מן הסתם לכרוך את שלל הנושאים למהלך אחד ולנסות להפיק מהם תועלת. אם העולם הכיר במדינה פלשתינית, אם הימין דורש ריבונות, אם ישראל צריכה להכריע בעזה ולהחזיר את החטופים, אם סוריה מייצרת הזדמנויות חדשות, אזי אפשר וצריך לקחת את כל הנתונים הללו יחד עם שיקולים נוספים המונחים על שולחן הדיונים, ולגרום לכך שבעיה אחת תייצר פתרון לבעיה אחרת. למשל – ש"ויתור" ישראלי על ריבונות יגרום למדינה ערבית כלשהי לחתום על הסכם כלשהו, באופן שיפתח אופק נוסף למהלכים נוספים.

אי אפשר לדעת עדיין אלו הפתעות יביא איתו נתניהו מוושינגטון, אבל מה שברור זה שהתגובה הישראלית למהלכים הללו לא תהיה כמו שאנחנו מצפים וכמו שאנחנו חושבים. טראמפ ונתניהו לא יעשו את מה שכולם מצפים ומתכוננים שיקרה אלא ינסו לנצל את האינטרסים הקיימים לטובת האינטרס הישראלי והאמריקני, גם אם זה לא יביא לתחושת נקמה וסיפוק מיידי לימין בישראל.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]