זה לא הטלפון ולא הפצ"רית, זו השיטה | חזקים במלחמה אבודה

1.
כל הגלים זהים: נצחונו של ממדאני מעניק לנו פרספקטיבה מעניינת גם בפרשת הפצ"רית והטלפון

בשבוע כזה מלא בטלטלות שכל אחת מהן חסרת תקדים בפני עצמה, בימים כאלה בהם שכבות השחיתות מתחילות להתקלף בזו אחר זו ולחשוף את מלוא הכיעור והטינופת רבת השנים שהצטברה מאחוריהן, בואו נדבר רגע דווקא על זוהרן ממדאני, המוסלמי השיעי שנבחר לראשות עיר הבירה של המעצמה הגדולה ביותר בעולם החופשי והדמוקרטי לכאורה.

אחרי נצחונו של ממדאני התקיים טקס ענק ומחריד בטיימס סקוור, הלב הפועם של ניו יורק ואחד מסמלי העולם החופש, בטקס הזה התגודדו מאות מוסלמים חבושי כאפיות, השמיעו קריאות איסלאמיות קיצוניות והשתטחו על הקרקע כמו במסגד כאות שמחה על הניצחון, מבחינתם זה לא ניצחון של ממדאני אלא ניצחון של האסלאם.

העולם לא ממש נחרד למראה התמונות הללו, אבל הטקס הזה סימל יותר מכל את נפילתה של אמריקה בשבי האסלאם ההולך וכובש בהדרגה את כל המערב, מצפון אמריקה ועד דרום אירופה.

מבחינת האיסלאם הרדיקלי, מדובר בתהליך ג'יהאד לכל דבר וענין. הם מצהירים שמה שלא יעבוד בכוחה של החרב, יעבוד בכוחה של הדמוקרטיה. הם מזהים היטב את הרצון של אמריקה ואירופה להתנהל בפוליטיקלי-קורקט, להיות מנומסים ולאפשר חופש דת לכל אדם. בחסות הפוליטקלי-קורקט הזה הם מצהירים בלי בושה כי הם מתכוונים להציף את המערב ברבבות מוסלמים, שיקבלו זכויות ואירוח חם ולבבי בחסות החיוך האירופי המנומס והחופש האמריקני המדומיין, וכך יכבשו את היבשות הללו מבפנים.

בשלב הבא, כפי שהם מצהירים כבר היום, הם יכפו בכוח את חוקי השריעה ושלטון הדת המוסלמית על כולם, יוציאו להורג את מי שלא יישמע להם ויחוללו כאוס בדיוק כפי שהם יודעים לעשות בכל העולם, אלא שכעת – חלק ממלחמת הג'יהאד היא להסתיר זאת ולחכות בסבלנות, להסביר פנים לתושבים המקומיים הנאיביים ולחכות שההשתלטות מבפנים תושלם.

נצחונו של ממדאני הוא שלב קריטי ומחריד בתהליך הזה. העיר ניו יורק, סמל הדמוקרטיה של המעצמה הגדולה בעולם החופשי, נשלטת כעת בידי מוסלמי קיצוני שתומכיו לא מפחדים לצעוק קריאות מוסלמיות ולהשתטח על קרטונים בכיכר המרכזית של העולם, כמו במסגדים בעזה.

זו המגמה השוטפת את ארה"ב ואירופה ורק לאחרונה האירופאים התחילו קצת להתעורר, מעט מידי ומאוחר מידי. התושבים עצמם זיהו זאת כבר מזמן אבל לא העזו לומר זאת בקול, זה ההסבר להתחזקותן של המפלגות הימניות יותר בארה"ב ובאירופה, זה חלק מהתהליך שהביא את טראמפ לשלטון, זה חלק מהתחזקות הימין הקיצוני בצרפת, בהולנד ובמקומות נוספים, תושבים החלו לחזור לזרועות הפטריוטיות והדאגה למדינתם גם על חשבון הנימוס הקר של הפולטקלי-קורקט, וכך ראינו כבר צעדת ענק בלונדון הקוראת לבלום את ההגירה ולגרש את המוסלמים הרדיקלים. צעדה כזאת לא היתה מתקבלת על הדעת לפני עשור או עשור וחצי, אבל היום היא כבר מאחרת את זמנה, כשאחד השמות הנפוצים ביותר בין ילדי לונדון הוא מוחמד.

מנהיגי המערב הבינו זאת היטב כבר מזמן, ובכל זאת הם לא עושים דבר. כלי התקשורת המרכזיים בארה"ב ואירופה משתיקים את הבעיה ומטאטאים אותה מתחת לשטיח, ולא בגלל שהם לא מבינים אותה, לא בגלל שהם לא מפנימים אותה, אלא דווקא בגלל שהם כן מבינים וכן מפנימים, והיטב.

הסיבה שהם שותקים מתחלקת לשני חלקים שכל אחד מהם חשוב ומשמעותי בפני עצמו. החלק הראשון הוא שככל שהם מבינים זאת היטב, הם קולטים שהדרך היחידה להתמודד עם המצב הזה היא מלחמה, מלחמה שהם לא רוצים בה ואין להם כח אליה, אין להם כרגע סיבה אמיתית להפסיק את השקט המוכר והנוח שאופף אותם ולכן הם מעדיפים לדחות את הקץ ולחכות לשלב שהמלחמה תהיה בלתי נמנעת ותיפתח כמובן מכיוון האיסלאם הקיצוני.

החלק השני והחשוב יותר, נמצא יותר במישור הפסיכולוגי. כל אדם באשר הוא אדם, כשהוא נדרש לנתח מצב חדש ולקבל החלטות, הוא נוטה לעשות זאת דרך הכלים שאליהם הוא רגיל. כל פרשן שמנסה לנתח סיטואציה, כל יועץ שנדרש לנתח מצב קיים, נוטה להגיע למסקנות שמניחות את דעתו בתחומים המוכרים לו. ואם מנהיג או יועץ נדרש לקבל החלטה, הוא יעדיף באופן טבעי לקבל את ההחלטה שהוא רגיל אליה ולא את ההחלטות שקשורות בלימוד דברים חדשים שהוא לא רגיל אליהם.

זאת הסיבה שאמריקה ואירופה מעולם לא הצליחו להבין את הראש המוסלמי והערבי, הם תמיד ראו את הדברים לפי הראש המערבי המקובע ולפי הכללים שהם היו רגילים אליהם. רק ישראל שנמצאת בלב המזרח התיכון יודעת להכיר את המנטליות הערבית ולהתמודד איתה, וכשנפלו מגדלי התאומים הגיעו בכירי צבא אמריקניים לישראל כדי ללמוד ממנה איך לבנות את תגובת הנגד של ארה"ב המתקדמת מול אפגניסטן הנחשלת.

וזה מה שקורה גם היום. המערב ממשיך לקלוט את המצב החדש אבל לשפוט אותו לפי כלים מערביים מיושנים ונאיביים. הם עדיין בטוחים שחוקי הנימוס, השוויון ואהבת האדם המזוייפת הם אלה שיסייעו להם בעתיד מול האסלאם הרדיקלי. הם בטוחים שהם יצליחו להסביר להם שזה לא יפה להרוג ולא נימוסי לרמוס זכויות אדם. ולכן גם היום הם שותקים ומשתיקים, מנסים להיצמד בכל כוחם לדעות הישנות והבטוחות שהם רגילים להן ולהשלות את עצמם שיהיה טוב.

וזה פועל גם לצד השני. הרעיון הפסיכולוגי הזה נכון גם לכוחות הטוב שמתמודדים כרגע מול הרע המשתלט על ארה"ב ואירופה, אבל הוא נכון גם במצב ההפוך, כשהרע מוצא את עצמו מתמודד מול הטוב. הבסטיליה הצרפתית לא נפלה ביום אחד, לואי ה-16 ומארי אנטואנט המנותקים לא הוצאו להורג סתם ככה פתאום, תהליכים של מהפכות חברתיות צודקות נמשכו זמן רב, כי גם מנהיגי כוחות הרשע נאחזו היטב בדעות המיושנות שלהם עד שהבינו והפנימו שהם כבר נכשלים ואינם רלוונטיים יותר. כמו שאירופה הטובה נאחזת היום בדעותיה המיושנות מול הרע, כך בעבר נאחזו כוחות הרשע בדעותיהם עד שנכנעו למהפכות חיוביות ששחררו את העולם.

וכל זה חשוב ורלוונטי גם אלינו, היום, מול כל מה שמתחולל פה כעת במדינת ישראל. התהליך הפסיכולוגי הזה הוא גם ההסבר לדרמות המתחדשות עלינו מידי יום בימו, ודרמת היום משכיחה את דרמת האתמול, שהשכיחה גם היא את דרמת השלשום.

המבצר האיתן של מערכת המשפט והפרקליטות מתחיל להיסדק, בכל יום נפער סדק חדש שחושף עוד שכבות של שחיתות וסיאוב רב שנים שכולנו ידענו שהוא נמצא שם, אבל לא ראינו אותו בעיניים. והיום הוא מתחיל להיחשף, היום אנחנו מתחילים לראות אותו. ולהבדיל כמו הבסטיליה בשעתה, גם המערכת הזאת לא תיפול ביום אחד, היא עוד תילחם רבות על קיומה עד שלבסוף משהו שם יקרוס.

ואם שאלנו את עצמנו מדוע לא קם שם לפחות אדם שפוי אחד ואומר: די, בואו נשים קץ לאקטיביזם השיפוטי שניתק אותנו מהעם, בואו נתאים את עצמנו לדעת הרוב, לרוח המעודכנת והמקובלת, בואו ננגיש את מערכת המשפט לעם ולכל גווניו, בואו נשמור על המערכת הזאת יציבה ונקיה ע"י הפיכתה לשקופה יותר וכך נשמור גם על עצמנו, מדוע אף אחד שם לא חושב אפילו בכיוון הזה?

התשובה היא פשוטה והיא כבר ברורה. ניזכר בסיפור הבסיטליה, נביט על שלטונות ארה"ב ואירופה, נראה מה מתחולל שם ואיך האנושות מתמודדת עם שינויים קיצוניים, והנה התשובה בידינו.

כל מה שאנחנו רואים כאן בשבועות האחרונים, הסיפורים המוזרים על הפצ"רית ועל הטלפון שלה, הקשר האפשרי ליועהמ"שית לכאורה, המעצר הפתאומי של יו"ר ההסתדרות, המאבק העיקש בין לשכת שר המשפטים לבג"ץ, לכל זה יש הסבר אחד: המערכת המיושנת נלחמת על חייה באותן שיטות מיושנות שהיא מכירה ואליה היא רגילה, היא מסרבת להודות על האמת ולהתאים את עצמה למצב החדש, ולכן אנחנו רואים קומבינות וניסיונות הסתרה, טיוח וחיפוי בכל מיני צורות ואופנים.

המערכת הזאת מנהלת מלחמה עיקשת והיא לא תסתיים בקרוב, אבל בסוף ההכרעה תהיה בלתי נמנעת. הרעים יפלו בידי הטובים כמו שהיה בהיסטוריה, ולהבדיל בדיוק כמו שצפוי לקרות במערב כשהטובים שם יפלו בידי הרעים ה"י.
התהליך הפסיכולוגי הוא זהה, ממדאני יעשה לניו יורק את מה שהדמוקרטיה תעשה כאן למערכת המשפט. האנושות לא למדה כלום מההיסטוריה, ולכן ההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה, בדיוק נמרץ וחד משמעי.

2.
בלתי אם נועדו: פגישת ראשי האופוזיציה היא סוג של איתות חיובי עבור נתניהו

נאומו של נתניהו השבוע במליאת הכנסת, היה נאום בחירות לכל דבר וענין, זה כבר ברור וזה היה ברור עוד לפני שהוא עלה בכלל לדוכן לשאת את דבריו.

עצם נושא הדיון – הדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית – היתה ההזדמנות עבור נתניהו כדי להטיח ביריביו את כל מה שהוא יכול לומר ואת כל מה שהוא חוזר ואומר כבר מתחילת המלחמה. כצפוי, הוא מנה את הישגי המלחמה, הדגיש עד כמה הוא מחוייב לתת דן וחשבון על מעשיו בפני הציבור, אבל שזה יהיה אך ורק בפני הציבור.

מול טענת האופוזיציה לפיה הוא מעוניין בוועדת חקירה פוליטית, הוא קיבל את ההזדמנות לטעון שדווקא הדרישה שלהם היא פוליטית. וזו עוד טעות של האופוזיציה שעוד לא הבינה שבפוליטיקה הוא תמיד יהיה צעד אחד לפניה.

מצד שני, נראה שכמה אנשים באופוזיציה דווקא כן הפנימו את זה ולכן מהפגישה שהתקיימה ביום שישי שעבר, לא יצאה אף תמונה, ולא בכדי.

ראשי מפלגות האופוזיציה נועדו כדי לקדם שיתוף פעולה להפלת הממשלה והקמת ממשלה אחרת, כך לפי הדוברות הרשמית שהתפרסמה, אבל תמונה לא היתה שם. ואולי מכאן אפשר ללמוד משהו על הפחד שאופף אותם מפני התרחישים האפשריים וההבנה שמי שעומד מולם הוא עדיין אותו נתניהו.

מי שהקשיב לנאומו של נתניהו במליאה, שמע וראה אדם שרק החלטה אחת כבר ברורה לו: שהוא זה שינהיג את הממשלה הבאה, ויהי מה. האיש שנשא נאום רהוט והתווכח עם כל יושבי הספסלים שמימין אליו, שזר בין השורות את אותו מסר חודר שהוא השמיע גם במערכות הבחירות האחרונות: אני כאן, אני לא הולך לשם מקום, ואני כאן כדי לנצח.

וכשהוא אומר זאת בכזה ביטחון ובכזו החלטיות, זה משכנע גם את אחרון אויביו הפוליטיים. וכשהם משתכנעים שהוא כאן כדי להישאר, הם מנסים לחשוב לא רק איך להפיל אותו אלא איך לשרוד בעצמם ביום שאחרי הקלפיות, אם באמת הוא יהיה זה שישרוד על המפה וירכיב את הממשלה הבאה.

כל ממשלת מיעוט באשר היא, לא מאריכה ימים ולא מצליחה להחזיק את עצמה. אם האופוזיציה תצליח להקים גוש חוסם ולמנוע מנתניהו להקים ממשלה, הם יודעים היטב מה יהיה גורלה של ממשלה כזאת וכיצד יסתיימו ימיה. אם הוא הצליח לנדנד ולהפיל את ממשלת בנט ולפיד הקודמת שהיתה יציבה יחסית, ברור שהוא יצליח למוטט במהירות רבה יותר ממשלה שגם כך נלחמת על חייה.

הברירה היחידה שנותרה להם היא להבין שאם הם לא יכולים להילחם בו, אולי כדאי פשוט להילחם יחד איתו. אם אי אפשר לנצח את נתניהו, אפשר לעזור לו לנצח את אויביו האחרים.

ומי הם אויביו האחרים? ובכן, כל אחד מאלה שהשתתפו בפגישה ביום שישי שעבר. כל אחד מהם הוא אויב פוטנציאלי ושותף פוטנציאלי באותה מידה. ולכן הם העדיפו לא להנציח תמונה שיכולה להביך אותם בעתיד.

נתניהו עצמו הרי מחפש את הדרך להשיג רוב ואם מטרתו העליונה היא לשרוד ולהישאר בהנהגה, הרי ששאר האינטרסים כמו בריתות ושותפויות פוליטיות ותיקות – הופכות לאינטרס משני. לא מן הנמנע שהאינטרס הזה יפגוש את האינטרס של ראשי האופוזיציה לשרוד בעצמם ולקבל סוף סוף נתח בהנהגה, והנה לנו מהפך היסטורי שישנה לראשונה את תמונת הגושים הקשיחה והוותיקה.

השעה כשרה לכך בפרט לאור מצב מעמד בני הישיבות והדרישה הציבורית בישראל לראות שינוי, הציבור הכללי ואף הדתי לאומי יתן את קולו לכל מי שיבטיח לו שינוי כזה, הציבור הזה יתן את הסכמתו גם לחיבורים לא הגיוניים בין ימין לשמאל, ובלבד שהאויב המשותף יהיה הציבור החרדי. זו תהיה העילה שנתניהו עצמו עשוי להשתמש בה כדי לשנות את הזירה הפוליטית ולסדר אותה מחדש כרצונו.

כשהאינטרס הראשון הוא שרידות פוליטית, כל השאר הופך למשני. ופגישת ראשי האופוזיציה בחשאיות כזו היא סוג של איתות לנתניהו שכבר יש על מה לדבר.

3.
בדיחה רצינית מאוד: לבקשת החנינה של טראמפ יש השפעה מורלית רבה מאוד

זה תפס את כל הכותרות הראשיות, זה תפס את מלוא סדר היום, אבל נראה שבקשת החנינה שהגיש טראמפ עבור נתניהו היא עוד אפיזודה משעשעת של נשיא בלתי צפוי, שאוהב להתבדח ולעשות שטויות באותה רצינות שהוא מקבל החלטות גורליות על העולם החופשי כולו.

בקשת החנינה השתלבה עם הסרטונים בהם הוא נראה מרקד ומפזז יחד עם מקהלה שקיבלה את פניו במלזיה, ויחד עם הסרטון בו הוא נראה מתיז בושם על צווארו של נשיא סוריה, המחבל בחליפה שרק לפני זמן לא רב הילל ושיבח בעצמו את פיגועי ה-11 בספטמבר באמריקה.

טראמפ עושה סדר בהרבה מקומות בעולם, הוא מחולל מהפכות דרמטיות אשר רובן חיוביות, אבל יחד עם זה הוא מצליח לשמור על תדמית קלילה והומוריסטית, הוא עדיין הקריקטורה של עצמו. ולכן כשהוא מגיש בקשת חנינה עבור נתניהו, לקח לכולנו כמה דקות כדי לנסות להבין אם הוא מתכון ברצינות, או שהוא סתם מתבדח, או שכדרכו – שתי התשובות נכונות.

כך או כך, די ברור שלא הבקשה הזו היא שתגרום להרצוג לעשות צעד דרמטי כל כך, אבל בינתיים נתניהו מקבל זריקת עידוד חזקה מאוד ליחסי הציבור שלו. זה כבר לא רק הימין בישראל שטוען לחפותו, זה מנהיג המעצמה האמריקנית שדואג להכניס את מדינת ישראל לפרופורציות שהיא עצמה לא מסוגלת להיכנס אליהן. צריך כנראה משוגע אמריקני אחד שיגיד את מה שחייב להיות ברור: מדינה שמתמודדת עם מה שמדינת ישראל מתמודדת, לא יכולה להתעסק בשמפניות.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]