1.
העם בלי הגולן: רוב העם יכול דווקא להתחבר למסרים שיבואו מהאופוזיציה, ומזה נתניהו פוחד
הרבה קולמוסים נשתברו על השאלה הסוציו-פוליטית האם במדינת ישראל עדיין יש היום שמאל וימין, האם השמאל במדינת ישראל עדיין קיים, או שהמילים ימין ושמאל משמשים לנו היום רק לצורך הבדלה טכנית בין המפלגות והגושים השונים.
הדיון הזה כבודו במקומו מונח, אבל אנחנו נאלצנו השבוע לעסוק בשאלה הפרקטית לאן הולך הימין במדינת ישראל ולאן הולך השמאל. ועוד לפני שפורץ לחיינו הפריימריז בליכוד על שלל סערותיו, פרץ השבוע לחיינו יאיר גולן שהציג את הרשימה החדשה שלו לכנסת.
רשימת מפלגת 'הדמוקרטים' של יאיר גולן שהיא בעצם מיזוג בין מפלגת העבודה למרצ, מורכבת עכשיו מפעילי מחאת קפלן הקיצוניים ביותר, האנשים עם הדגלים עומדים להגיע לכנסת וזה גורם גם למתיחות בתוך המפלגה, מצד אנשי מרצ והעבודה הוותיקים שמחכים בעצם לשריון שלהם ורוצים לראות את עצמם במקומות ריאליים. אבל לרשימה הזאת יש משמעות גדולה מאוד גם על מה שקורה מחוץ למפלגה ועל אפקט הפרפר שזה יכול לגרום למערכת הפוליטית כולה.
לאורך השנים האחרונות, כל ראשי מפלגות האופוזיציה לא השכילו ולא טרחו להתנער מהקפלניסטים. ולמרות שרוב העם לא אהב את מחאת קפלן ותופעותיה, עדיין אנשים עשו בראש את התרגום ואמרו שכל מי שנגד נתניהו הוא בעצם חלק ממחאת קפלן.
הדבר הזה גרם נזק גדול למפלגות האופוזיציה, כי רוב העם – גם אלה שלא ממש אוהבים את נתניהו, לא התחברו לרוב ההזיות שנראו במחוזות קפלן. בסך הכל היו שמה כמה אלפים בודדים של אנשים, אפילו פחות ממנדט, רוב מצביעיהם של בנט, לפיד, גנץ ואייזנקוט לא רואים את עצמם מתחברים למחאת קפלן על שלל משמעויותיה, אבל לא הייתה להם הרבה ברירה והציבור קישר אותם אחד עם השני.
אבל השבוע הגיע יאיר גולן ולראשונה סימן טריטוריה, עשה הבדל די ברור בין תנועת המחאה לבין מפלגות האופוזיציה האחרות. פרצופה של מפלגת הדמוקרטים היא בעצם המשך ישיר של מחאות קפלן והדבר הזה מציב אתגר מעניין בפני שאר ראשי מפלגות האופוזיציה.
יאיר גולן הניח השבוע את אבן הפינה למאבק מסוג חדש. כעת בעצם נפתחה מעין תחרות סמויה מי יתקוף יותר את נתניהו ומי יהיה זה שיהווה אלטרנטיבה לנתניהו. בשלב הראשון זה יעבוד כנראה סביב הנקודה הזאת, אבל מהר מאוד האתגר של ראשי מפלגות האופוזיציה יהפוך להזדמנות. הם הרי תמיד מנסים להתנער כביכול בתדמית השמאל הרדיקלי, הם תמיד אומרים על עצמם: אנחנו המרכז, אנחנו עם ישראל, אנחנו הרוב השפוי, אנחנו הרוב הדומם, אנחנו אנשים שלא רוצים להיות ביביסטים אבל לא רלביסטים, למרות שגם הם חורטים על דגלם את המאבק בנתניהו. והנה כעת נפלה לידיהם ההזדמנות.
מהיום יש בידול מאוד ברור. יש את הימין של נתניהו שהולך עם בן גביר, סמוטריץ' והימין הקיצוני, ומהצד השני יש את סמן השמאל השונה ממרצ, השמאל החדש של תנועות המחאה. הצטרפותם של מובילי המחאה צובעת את המפלגה בצבעים מאוד ברורים לראשונה באמת יש שמאל במדינת ישראל, וגם בלי השאלה הסוציו-פוליטית האם השמאל עדיין קיים על מורשתו ועקרונותיו, עדיין מבחינה פוליטית יש כאן מפלגת שמאל פרקטית.
עכשיו יכולים לבוא גם בנט, גם לפיד, גם ליברמן, גם גנץ וגם אייזנקוט ולומר: אנחנו לא ימין ולא שמאל, אנחנו המרכז, אנחנו עם ישראל, אנחנו הרוב, אנחנו אלה שרוצים פה שלטון שפוי, אנחנו אלה שרוצים פה שקט ואנחנו אלה שרוצים פה 'שוויון בנטל'. העם יכול לאט לאט להתחיל לאהוב את הרעיון כשיראו שיש בידול מאוד ברור בין הזויי קפלן ומחוללי המיצגים הביזארים שראינו שם לאורך שלוש השנים האחרונות, לבין מפלגות האופוזיציה.
המצב הזה כבר יכול להתחיל ליצור סחף מסוים בחזרה למפלגות כמו יש עתיד או אפילו בנט, גנץ ועוד. כל אלה שאמרו עד היום ש"אם האלטרנטיבה לנתניהו היא רק הזויי קפלן אז אני עם נתניהו", עכשיו פתאום יכולים להיות לזה הזדמנות ולומר לעצמם יש אלטרנטיבה לנתניהו שאינה קפלן.
השלב הבא באפקט הפרפר הזה יהיה אתגר לא קל שיגיע לפתחו של נתניהו. הוא יזהה את המגמה הזאת ויבין שהוא בבעיה, הוא יבין שהעם עכשיו באמת קיבל אלטרנטיבה ללכת עם אנשים שמציירים את עצמם כמרכז.
רק כדי להזכיר לכולנו, אחרי המלחמה העם רוצה לשמוע רק מסר אחד: הוא רוצה לשמוע אחדות, הוא רוצה לשמוע שקט, הוא רוצה לשמוע יציבות, לרוב העם לא אכפת אם זה יהיה נתניהו עצמו או שזה יהיה מישהו אחר, זה כבר לא קריטי כל כך. הם רוצים שיהיה פה מישהו יציב שיביא לפה צדק, שיביא כלכלה, שיביא ביטחון ושיביא בעיקר שקט. המילה אחדות יכולה להיות מילת הקסם שתהפוך להיות מילת המפתח של מערכת הבחירות הזאת ושל תוצאותיה.
ונתניהו כמו נתניהו, אם הוא יזהה מגמה שיכולה להיות מכרעת וחשובה בבחירות האלה, הוא לא יחכה שאחרים יקדימו אותו הוא ימהר להקדים אותם וינסה להוביל אותה בעצמו. ולכן עכשיו כשיאיר גולן הציג את הרשימה שלו, נתניהו עומד דרוך. כי אם בנט, לפיד ואנשיהם יתחילו לדבר בשפה הזאת, הוא ימהר ויגיד כבר היום על הליכוד שהיא המרכז והיא הקונצנזוס וינסה אפילו לחתור ולהגיד מסרים מרגיעים שהוא מבחינתו פתוח לשבת עם כולם, הוא מסוגל להתחיל לזמר שהוא חותר לממשלה ציונית רחבה שבה ישבו כולם יחד, וככה לנסות לעצור את הסחף שעלול להיווצר בחזרה מהליכוד למפלגות שמעכשיו יקראו לעצמן מרכז.
אם נדבר בכנות, נתניהו מאוד לא רוצה לגזור על עצמו ארבע שנים נוספות שבהן הוא יושב שוב רק עם מפלגות ימין ומפלגות חרדיות בעוד שכולם כולל כולם ממשיכים להפגין מחוץ לביתו, להכות על חלונו ולסמן אותו כמי שלא מייצג את העם אלא רק את הימין הקיצוני.
ככל שזה תלוי בנתניהו, הוא יעשה עכשיו הכל כדי לנצל את המומנטום שהושג בחסדי שמים מההישגים המדיניים ומהמהפכים במזרח התיכון, הוא ינצל את התמיכה חסרת התקדים מטראמפ וינצל את כל זה לטובתו.
קודם כל הוא ינסה להשיג חנינה, מה שיוריד מהשולחן את הטענה של "לא אשב בממשלה של נאשם". אחר כך הוא ינסה למנף את מעמדו כדי להשלים את תדמית המנהיג האולטימטיבי, המנהיג של כולם ולא זה שמזוהה רק עם חלק מסוים בעם. הוא לא רוצה שרוב העם כולל כל המפלגות האופוזיציה ימשיכו לסמן אותו כאקס-טריטוריה כאילו הוא רק ממשלת מיעוט כביכול.
ולכן המהלך של יאיר גולן משמעותי מאוד לכל הצדדים. אפקט הפרפר שלו יכול לזרז את המגמה שנתניהו עלול לחשוב עליה, להקים ממשלה רחבה עם עוד אנשים שעד היום לא היו חלק מגוש הימין.
ואם נשאל את עצמנו – ובצדק – למה שהם ישבו איתו, הרי אנחנו שומעים את המסרים שהם משמיעים היום ואנחנו יודעים בדיוק מה הם חושבים, התשובה לזה פשוטה מאוד. לפוליטיקה יש חוקים משלה, גם בנט, גם לפיד וגם גנץ לא הוכיחו עד היום איזושהי נאמנות קיצונית לעקרונות שלהם, אפילו ליברמן יכול לעשות חשבון מחדש כשיבין שזה לא משתלם לו. אז יותר סביר להניח שעד הבחירות אנחנו נשמע אותם תוקפים את נתניהו, משמיעים את אותם מסרים, אומרים שרק הם יחליפו את השלטון ויביאו ריפוי ובלה בלה בלה, אבל ברגע סגירת הקלפיות הם יעצרו לרגע ויחשבו מסלול.
אם במוצאי הבחירות הם יבינו שיש לנתניהו אופציה להקים ממשלה באותה צורה שהיתה עד היום, הם יחשבו שוב. הם לא רוצים לשקוע לעוד ארבע שנים של שממון אופוזיציוני, של אותו מאבק עקר בנתניהו, של ניסיון נואל ליצור בידול בינם לבין הקפלניסטים, גם הם מבינים שזה או עכשיו או אף פעם. אם נתניהו רק יקרוץ להם ויגיד להם – בואו נקים ממשלה רחבה, זה תהיה הזדמנות גם בשבילם להציל את הכבוד שלהם, להציל את התדמית שלהם וכמו שאמר שרון – להישאר על הגלגל.
במצב כזה, המפלגות שמימין לליכוד צריכות לעשות הכל כדי לשמור את הברית עם נתניהו. מבלי להיכנס לשאלה מה היה נכון לעשות עד היום – כרגע זה המצב הנתון. אצל נתניהו המילה בגידה היא לא מילה גסה, הוא עשה זאת בעבר ואין שום סיבה שהוא לא יעשה זאת בעתיד.
גם אלו שטוענים שמדובר בתרחיש דמיוני, יכולים להודות בעובדה אחת: התרחיש הזה מבחינתם דמיוני בגלל המצב בשטח, בו אין לנתניהו אופציה אחרת. אבל עכשיו אנחנו מבינים שכבר יש דרך אחרת, ואם תהיה כזאת – הוא עשוי בהחלט לבחור בה.
בסיכומו של שבוע, מסתבר שדווקא המהלך של יאיר גולן יכול לזרז את המגמה שכבר נכתבה כאן בעבר, וכעת יכולה לקבל זריקת עידוד חזקה מאוד בזכות אפקט הפרפר שיכול להיווצר ממה שקרה השבוע בשולי המפלגה השמאלית הקיצונית.
2.
בדיחה לא מצחיקה: מי שמאמין לפוליטיקאי שמבטיח לו שינוי, שיאמין גם למיליון השקלים של בנט
מסתבר שלמרות הכל, במערכת הפוליטית יודעים עדיין לשמור על הומור, אנשים לא איבדו את זה, אנשים עדיין יכולים לצחוק, לגחך, לספק סאטירה טובה או פרודיה נחמדה.
בנט עשה זאת השבוע כשעמד מול המיקרופונים ובלי למצמץ הבטיח שהמדינה תיתן מיליון שקלים לכל לוחם מילואים לצורך קניית דירה. בנט הצליח להשלים את המשפט בלי להתפוצץ מצחוק באמצע, בלי לחייך ואפילו המשיך לבדיחה הבאה ואמר שכל זה יקרה ב"ממשלה בראשותי".
אחריו היה זה ניר ברקת שהבטיח תמריצים לסופרמרקטים שיורידו מחירים ברשימה ארוכה של מוצרים שהוא הציג. למרבה האירוניה, רוב המוצרים הם כאלה הנחשבים למותרות באופן יחסי ופחות מוצרי יסוד שצורכת כל משפחה.
מסתבר שהבדיחה ששמה הבטחת בחירות – שמשמעותה ערימת שקרים שקופים – הבדיחה הזאת עדיין קיימת. המושג הזה עדיין בא לידי שימוש, הפוליטיקאים ממשיכים להבטיח הבטחות שכולם יודעים שהן לא ישימות, שאין להם שום היתכנות, אבל מסתבר שמילים לא עולות כסף. ולא רק שמילים לא עולות כסף – מסתבר שהציבור מוכן לבלוע, לשמוע ולשתוק ואפילו לא לצחוק, אפילו שכולם יודעים שמדובר בבדיחה.
הבדיחה הזאת היא כמובן על חשבוננו. הפוליטיקאים עצמם הרי לא מתביישים לדבר, הם כבר הוכיחו שהם חסרי בושה, שהמוצר בושה לא קיים בארסנל של רוב הפונים לפוליטיקה. הבדיחה היא של הציבור שפשוט שומע ושותק ומעניק לפוליטיקאים את אזור הנוחות לומר מה שמתחשק להם, לספק את המרחב בו הדוברים מרגישים מספיק נוח לתמלל את זה ולשלוח את זה לעיתונות, כך כולנו קוראים וכולנו שומעים וממשיכים הלאה.
התופעה הזאת רק מוכיחה שהבחירות במדינת ישראל כבר מזמן לא סובבות סביב תוכן, לא סביב מהות ולא סביב שום דבר שבאמת חשוב לחיי האזרחים. הפוליטיקה כבר מזמן היא רק כן ביבי או לא ביבי, סביב המושגים שעדיין נקראים ימין או שמאל, הפוליטיקה פה היא כבר מזמן פוליטיקה שבטית הנמדדת באיזה ערוץ אתה צורך את החדשות שלך, למי אתה מצביע בבחירות ומה הדעה שלך כלפי ביבי. בגדול – חוץ מזה כבר באמת אין פה כלום.
רק דבר אחד עוד נשאר שיכול להיקרא מהות, שעדיין מדבר לאנשים ועדיין אנשים מאמינים שהוא יכול לקרות עכשיו: הרבה הפוליטיקאים – כולל בתוך הליכוד – מדברים על הנושא של שוויון בנטל או גיוס חרדים ומעמד לומדי התורה. משום מה, לזה אנשים עדיין מאמינים ולכן תומכים בכל מיני פוליטיקאים לשעבר ופוליטיקאים בהווה שאומרים שהם יביאו את השינוי המיוחל.
משום כך חשוב להקשיב לבדיחות שהשמיעו השבוע בנט וברקת, כדי להזכיר לעצמנו: מי שבאמת רוצה לעשות שינוי במשהו מהותי, לא עושה זאת דרך הפוליטיקה. מי שמתכוון באמת לחולל שינוי במשהו, לא רץ לכנסת, חלפו הימים הללו, בפרט בנושאים הרגישים הללו שנחתכים אך ורק על שולחנם של גדולי ישראל.
לכן חשוב להזכיר לעצמנו שמי שלוקח נושא חשוב ומשתמש בו בתור קמפיין, זה סימן שהנושא לא אכפת לו בכלל, שהוא רוצה רק להיבחר ובדרך הוא משתמש בלי בושה גם בנושאים רגישים ובכאבם של אנשים אחרים.
אזרח ישראלי ממוצע שמאמין לפוליטיקאים שמבטיחים לו הבטחות בנושא מעמד לומדי התורה, בבקשה שיאמין גם לבנט ויחכה לראות אותו שולף מיליון שקלים ונותן לכל אחד מאלפי לוחמי המילואים. אבל מי שמבין שהפוליטיקאים הם בדיחה והם רק עושים שימוש ציני בנושאים רגישים, מבין שהדיבורים שלהם על גיוס -גם הם בדיחה, בדיחה על חשבון כולנו.
3.
אם הימין ואימינה: נתניהו צריך את בן גביר לצידו, אחר כך הוא יחליט מה לעשות בו
השבוע בעיצומו של המבצע המשטרתי בדרום, הגיע נתניהו סמוך לעיירה הבדואית תראבין, שם פועלת המשטרה נגד ארגוני פשיעה המטילים את חיתתם על תושבי הדרום.
נתניהו לא ביקר בנגב כבר הרבה זמן, גם בתקופות של תחילת המלחמה הוא בקושי הגיע ליישובי הדרום, לא כל כך ביקר בקיבוצי עוטף עזה אבל עכשיו בצעד חריג הוא פתאום החליט שנורא חשוב לו לתמוך במאבק נגד הפשיעה הגואה, המאיימת על כל תושבי הדרום – יהודים ובדואים כאחד.
הביקור הזה הוא קריצה ברורה לבן גביר. בן גביר מתפאר שהוא זה שמוביל את המבצע הזה והוא זה שמתיימר להביא את הביטחון לתושבי הדרום, ופתאום היה נורא חשוב לנתניהו לבקר שם.
את הביקור הזה אפשר לפרש בשני אופנים. אפשרות אחת היא לומר שכשנתניהו רואה משהו שהולך להצליח, או חושש שזה יצליח, הוא ממהר להזכיר שזה קורה בממשלה בראשותו של כדי שהקרדיט לא יילך לבן גביר בלבד.
האפשרות השניה היא שהוא מרגיש צורך לחבק כרגע את בן גביר ולהזכיר למצביעי הימין להיכן בין גביר שייך. בן גביר הולך וצובר תאוצה ברחוב הימני הרדיקלי באופן שיכול לבוא גם על חשבון הליכוד, באופן שמגיע כבר עכשיו על חשבון סמוטריץ' ומפלגת הציונות הדתית, נתניהו מזהה איפה מרוחה החמאה והוא ממהר להגיע לשם.
נתניהו עדיין לא החליט אם הוא צריך את בן גביר חזק לצידו, או שהוא צריך 'לשתות' ממנו את המנדטים כפי שעשה בבחירות שעברו למפלגות הימין. אבל מה שבטוח זה שהוא כבר מרחרח בסביבה, הוא כבר נמצא, הוא כבר מושיט יד, הוא כבר שם באירוע. אחר כך הוא יחליט לפי מה שיראה לו לנכון האם לחבק את בן גביר ואז לשתות ממנו את המנדטים, כדי לחזק את הליכוד ולשמור על האופציה לממשלת אחדות עם מפלגות אחרות, או לחזק את בן גביר ולהציב אותו לצידו ככוח משמעותי בממשלה ימנית אפשרית.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]
כתבה מטופשת מפוזיציה. רוב העם היה בעד הפגנות קפלן כי הם במקור כנגד ההפיכה המשטרתית.
חחחחחחחחח….. רוב העם…… מעניין מי אתה ומי משלם לך
הכל בסדר?