1.
ניצחון בלי גאווה: לישראלים זה טוב שטראמפ יקח את הכבוד לעצמו, העיקר שיספק את התוצאה
אחרי שבוע נוסף של תקיפות מוצלחות בס"ד באיראן ושרשרת חיסולים של רוב ההנהגה האיראנית המתפקדת, האיראנים ממשיכים לספוג מכות קשות ובחסדי שמים לאט לאט מתקרבים למצב ממנו לא יוכלו יותר להתאושש, יהיה להם קשה מאוד לשקם את המשטר – אם בכלל – כשהמלחמה תיפסק באיזה שהוא שלב.
דווקא בסוף שבוע כזה התרחשה תקרית שקצת העיבה על האופוריה היחסית השוררת סביב המצב באיראן. הנשיא טראמפ כדרכו, מתקשר עם הציבור דרך הרשת החברתית שלו ובבוקר יום חמישי הוא פרסם הודעה שנויה במחלוקת, בה תקף את ישראל והעביר ביקורת חריפה כנגד תקיפת מתקן גז בעיר הנמל עסלויה שבמחוז בושהר באיראן, מתקן שאותו איראן חולקת יחד עם קטאר. התקיפה הייתה מינורית אומנם אבל היא פגעה גם בנכסים האיראניים וגם בנכסים קטאריים.
טראמפ כינה התקיפה ישראלית "אלימה" וגינה אותה על כך שהיא פגעה בנכסים קטאריים. הוא הציב קו אדום לישראל והבטיח שזה לא יקרה שוב. מנגד, בד בבד עם ההודעה הזאת, אמרו גורמים אמריקאים שהתקיפה אומנם בוצעה טכנית על ידי ישראל אבל היא תואמה באופן מלא עם האמריקאים, הם הבהירו כי ארצות הברית ידעה מראש בדיוק על התקיפה הזאת, ידעה בדיוק מה הולך להיות שם, ידעה באיזה קנה מידה היא תתבצע. ובכל זאת טראמפ בחר לתקוף ולתת לישראל מנה הגונה על הראש.
באופן כללי, המערכה מתנהלת בתיאום מלא ואפילו חסר תקדם בין ישראל לארצות הברית. היחסים בין נתניהו לטראמפ ברמה האישית הם חמים ואישיים יותר מאי פעם, באופן שלא היה דבר כזה בהיסטוריה של יחסי ישראל וארצות הברית. השניים משוחחים בכל יום ואפילו כמה פעמים ביום באופן בלתי פורמלי, הכוחות הצבאיים הפועלים באיראן עובדים בצמוד ובשיתוף פעולה כפי שלא היה כבר הרבה שנים בין חילות ובין מדינות.
למעשה, ישראל נתפסת כבת חסות של ארצות הברית בכל הנושא של המלחמה באיראן. ארצות הברית הביאה לאזור כמעט את כל הכוחות שיש ברשותה, הביאה פריסה מסיבית של הטכנולוגיות הכי מתקדמות, של הכוחות הכי חזקים שלה, כמעט כל הצבא האמריקאי נמצא עכשיו באזור פה ונלחם במלחמה שלכאורה לא שייכת ישירות לאמריקאים. אז נכון שהטילים הבליסטים יכולים תיאורטית להגיע גם לארצות הברית וגם ארצות הברית נחשבת אויבת מושבעת של איראן, איראן תעשה הכל כדי לפגוע בארצות הברית ובשלוחותיה ברחבי העולם, אבל עדיין חלק גדול מהמלחמה נעשה כמעט רק בשביל ישראל. האינטרס הישראלי נמצא במקום גבוה מאוד בכל מערכת שיקולים של אמריקה, שפשוט נלחמת את מלחמתה של מדינת ישראל.
בשטח – כך על פי גורמים בלתי רשמיים המעורים בפרטים – רוב העבודה נעשית על ידי מדינת ישראל. המטוסים הישראלים הם אלה שמבצעים את רוב החיסולים הממוקדים והתקיפות המשמעותיות, כמובן בסיוע טכנולוגיות אמריקאיות, אבל אמריקה עדיין גם בשטח נותנת בעיקר מעטפת לפעולות שישראל עצמה מבצעת.
מדינת ישראל רואה גאווה בינלאומית גדולה בכך שארצות הברית עומדת מאחוריה, מעניקה לה את המעטפת ולוחמת יחד איתה.
טראמפ עצמו משתלח בלשון מושחזת כהרגלו בכל מי שלא משתף איתו פעולה במלחמה הזאת, הוא עולב באופן אישי בנשיאים אירופאים, הוא מנסה ליצור סדר עולמי חדש ולהוציא גם את האו"ם וגם את נאט"ו מחוץ לתחום, להפוך אותם ללא רלוונטיים ולרכז את כל הכוח בידיים שלו ובידיים של ארצות הברית. כך הוא מקיים הלכה למעשה את הבטחת הבחירות שלו להפוך את אמריקה למעצמה שוב, אחרי שמפלגת הדמוקרטים וארגוני השמאל הרדיקלים הפכו את אמריקה במשך השנים לשחוקה יותר, פייסנית, חלשה, מתייפייפת, פרוגרסיבית, טרמאפ מחזיר את השפיות לאמריקאים ואומר: אנחנו הטובים, אנחנו החזקים, אנחנו נהיה הכי חזקים בעולם.
מי שעוקב אחרי ההודעות של טראמפ, אחרי הנאומים שלו, אחרי ההצהרות שלו, אחרי פליטות הפה שלו במסיבות העיתונאים וגם אחרי ההודעות שהוא מפרסם בעצמו ברשתות החברתיות ללא כל יועצים ובלי פילטרים, רואה בחוש אדם חזק מאוד שמנהל את המדינה שלו בתבונה ובשפיות, בנאיביות הראויה של פעם, בחלוקה ברורה של טובים ורעים, של להיות חזקים ולא להיות פוליטיקאים, בלי להתחכם ובלי לנסות להתייפייף, הוא פשוט אומר: אנחנו חזקים ואנחנו מנצחים.
יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מפולחן האישיות של האיש כלפי עצמו. הוא לא מסתיר את המגלומניות שלו ואפילו את הנרקסיזם שלו, הוא לא מסתיר את הגאווה, את שכרון הכוח העצמי שלו. הרצון שלו להפוך את אמריקה לחזקה זה כמובן בתנאי שאמריקה תהיה ברשותו, כי בעיני עצמו הוא המנהיג היחיד הבלתי מעורער ורק הוא יודע הכל, הוא החכם מכולם, הוא הגדול מכולם, ברמה האישית מדובר באדם בעל מידות מפוקפקות מאוד בלשון המעטה, רק שבפועל זה משחק לטובת המדינה שלו כשהוא עומד בראשה.
וכאן אנחנו מגיעים למסקנה מעניינת בכל הקשור למלחמה באיראן. בחסדי שמים, המלחמה מנוהלת נהדר. טראמפ ונתניהו מתבררים כצוות מנצח שעושה את זה בצורה הכי טובה שאפשר ובעזרת השם כולנו תפילה שהם גם יצליחו ויחזירו את השקט לאזור, עם ביטול האיום האיראני שמאיים על שלום העולם כולו. אבל יחד עם זאת אי אפשר להתעלם מנקודה שאנחנו כיהודים מאמינים יכולים לראות שהפעם היא שונה מכל מה שידענו עד היום.
לאורך ההיסטוריה, בכל המלחמות שמדינת ישראל ניהלה ונחלה בהן ניצחונות ובעיקר במלחמת תשכ"ז, תמיד הגיע גם הניסיון של 'כוחי ועוצם ידי'. תמיד הופרחו סיסמאות כמו כל הכבוד לצה"ל, עם שכרון כח של מדינה קטנה וצעירה שהצליחה להילחם ולנצח ולהכות באויביה מסביב, גם כשהם יהיו חזקים יותר ברמה הצבאית. הניסים והנפלאות והחסדים שראינו פה הפכו לאורך השנים לחלק מהכפירה ולתרבות הכוחי ועוצם ידי.
היום אנחנו חיים כבר בדור שונה. הציבור הישראלי ברובו המוחלט הוא ציבור שמאמין בקב"ה, ציבור שרוצה יהדות, אמנם לא רוצה שלטון חרדי אבל עדיין אנחנו רואים יותר ויותר צעירים ויותר ויותר אנשים שמכריזים על עצמם שהם מאמינים, משתדלים לשמור שבת ומצוות בסיסיות, תופעה מופלאה שאין לה הסבר טבעי.
כעת במלחמה הנוכחית, למרות שהיא מתמשכת ולמרות הטילים השורקים והאזעקות המחרידות, באופן כללי הכיוון עצמו נראה ככיוון טוב כשאיראן סופגת מהלומות והיא בעזרת ד' תוכרע. וכאן למרות השמחה והאופטימיות שאופפת את כולנו, מגיע טראמפ ומוציא למדינת ישראל את העוקץ. בנרקסיזם והגאווה האופיינית לו הוא מייחס את כל ההצלחות לעצמו, מדינת ישראל לא יכולה להגיד 'אנחנו ניצחנו את איראן', מדינת ישראל לא יכולה להגיד שהעוצמה שלנו מכה באיראן, טראמפ עטף אותנו בשכבות אדירות של עוצמה צבאית ובסיעתא דשמיא הוא עוזר לנו אבל בסופו של דבר מדינת ישראל לא תוכל לייחס את הניצחון הזה לעצמה.
אפילו על כיפת ברזל שהיא המצאה ישראלית מובהקת, טראמפ כבר התבטא לא מזמן כשתהה ברצינות גמורה למה נתניהו לוקח את הקרדיט לעצמו, הרי זה בכלל שלנו… בעיני הנשיא האמריקני, כל דבר שקורה בעולם עכשיו זה של טראמפ, כל דבר שקורה במלחמה זה טראמפ, כל הצלחה הוא מייחס לעצמו, כל הישג הוא מיד זוקף לזכותו – וזה בסדר, לנו אין בעיה עם זה שהוא יקח את כל הקרדיט ויקח את כל הכבוד העיקר שיביא את התוצאה ובעזרת השם ימחק את המשטר האיראני מעל פני האדמה.
אבל מעבר לזה, מדינת ישראל הרוויחה. היא הרוויחה וחסכה מעצמה את הניסיון הקשה של כוחי ועוצם ידי. נכון שמדינת ישראל עצמה מבצעת את רוב הפעולות המורכבות שם ואת רוב הלחימה שם, אבל בסוף מגיע טראמפ ולוקח לעצמו את הקרדיט, הוא מרשה לעצמו לייחס רק לעצמו את הכל וגם להשתלח במדנת ישראל מתי שרק מתחשק לו כשמשהו לא מוצא חן בעיניו, כמו השבוע בתקיפת מתקני הגז שתואמה איתו מראש אבל לא ממש התאימה לו.
הביקורת שהוא הטיח בישראל לא מעלה ולא מורידה, אבל היא לא נעימה לאוזן. וזה תזכורת בשבילנו – תזכורת חשובה לפני שהניצחון יגיע בעזרת השם והאזור יהפוך לשקט יותר ומעט בטוח יותר. אנחנו נרוויח את הביטחון ונרוויח את השקט, אבל נרוויח בעיקר שיחסך מאתנו הצורך בהתמודדות עם תופעות כמו שהיו אחרי מלחמת תשכ"ז של "כל הכבוד לצה"ל". של יהירות ישראלית מיותרת. את היהירות הוא לקח לנו, וזה דבר שטראמפ – על כל חסרונותיו כאדם ועם כל מעלותיו כמנהיג – חסך מאיתנו ופעל למעשה לטובתנו. הוא לקח את הכבוד את הגאווה לעצמו וחסך מאיתנו את הצורך לעמוד בניסיון הזה.
2.
אין קיצבה בתקציב: התקציב הקרוב הוא הטוב ביותר לליכוד, כי אף אחד לא יפיל ממשלה באמצע מלחמה
השבוע אישרה הכנסת את חוק תקציב המדינה בקריאה ראשונה, ימים ספורים לפני תום המועד הקבוע בחוק – שאחריו אם אין תקציב הכנסת מתפזרת אוטומטית ויוצאת לבחירות.
התקציב אושר בקריאה ראשונה והוא עבר לוועדת הכספים להמשך דיונים שינהלו בשבוע הבא, לקראת אישורו הסופי בקריאה שניה ושלישית. הכנסת מתנהלת בימים אלה במתכונת חירום, המליאה מתכנסת באודיטוריום שנחשב למרחב מוגן וגם ועדת הכספים מתנהלת במתכונת שונה, בלי אורחים וגם עם אישורים מצומצמים יותר לתקשורת.
בתוך מצב החירום הזה מתנהל המאבק הקבוע שמתקיים באופן שגרתי בזמני תקציב, כשכל אחד מנסה למשוך לכיוון שלו. המלחמות הללו מתרחשות גם הפעם, אבל עם קצת יותר זהירות. הפעם כולם נזהרים בדרישות שלהם ולא מושכים מדי את החבל. אף אחד לא רוצה לגרום לכך שלא יהיה תקציב והממשלה תיפול באמצע מלחמה. יתרה מכך: אף אחת ממפלגות הקואליציה לא רוצה להיתפס כמי שהפילה ממשלת ימין באמצע מלחמה מסוג כזה.
וכאן נתניהו הליכוד מתנהלים בפסיכולוגיה של תורת המשחקים. ברגע שהמבינים שכל איום עומד מולם מצד כל אחד ממפלגות הקואליציה הוא לא איום אמיתי, כי הרי אף אחד לא ימשוך את החבל יותר מידי, אז הם יודעים מראש שגם הם לא צריכים להתקפל, לא צריכים להתפשר, לא צריכים להתחנן והם יכולים לאשר את התקציב כמו שהם רוצים.
ח"כ חנוך מליביצקי יושב בנינוחות יחסית בראשות ועדת הכספים, בשבועות שחלפו הוא ניהל דיונים יחסית רגועים וכך הוא צפוי לעשות גם בשבוע הבא לקראת הקריאה השניה והשלישית. הוא יודע שבאופן פסיכולוגי אין לו שום איום אמיתי שעומד מולו, אף אחד לא יפיל את הממשלה ואף אחד לא ימתח את החבל יותר מידי.
הדבר נכון במיוחד לציונות הדתית ולסמוטריץ' שנושא כעת בתפקיד החשוב ביותר בזמן תקציב: שר האוצר. גם הוא לא יכול יותר מידי לבוא בדרישות, סמוטריץ' עצמו סובל ממצב די גרוע בסקרים, המפלגה שלו יכולה להימחק והוא יצטרך למצוא את עצמו מחדש ולהמציא את עצמו מחדש. במצב כזה בוודאי שאסור לו להפיל ממשלת ימין, הוא יודע שגם כך שבן גביר מזנב בו ונתניהו עושה בו כרצונו כך שבוודאי שאין לו יותר מידי מרחב תמרון לבוא בדרישות.
התקציב הקרוב הוא התקציב הכי קל שהיה לליכוד אי פעם בכל שנות שלטונו. המאבק סביבו הוא מאבק פסיכולוגי, זה לא מאבק פוליטי אמיתי. אף אחד שימתח את החבל ואין אף אחד שיתעקש או יעכב או יערים קשיים מיותרים. במצב כזה שוב נתניהו נמצא במקום שהוא אוהב, המושכות בידיים שלו ורק הוא יחליט מתי לפזר ומתי ללכת לבחירות, שום אילוץ לא צפוי לו, לפחות לא בפרשת התקציב.
3.
סדק נוסף: דחיית הדיון בבג"ץ בן גביר מעיד על החשש שמחלחל למערכות במגדל השן
בעיצומן של האזעקות ובעיצומם של הפיצוצים האופפים אותנו, הודיע בג"ץ על דחיה בדיונים בנושא הדחת בן גביר מתפקידו כשר לביטחון לאומי, כפי שהיועהמ"שית מבקשת ואף מפצירה לעשות. בג"ץ לא דחה את עצם הפניה, אלא קבע כי הדיונים לא יתקיימו לפני חודש אפריל בגלל המצב הביטחוני.
במקביל, הממשלה ממשיכה לקדם את בקשת החנינה עבור נתניהו וגם זה קורה באמצע המלחמה. האופוזיציה עושה את תפקידה ומותחת ביקורת חריפה על כך שהמהלך מקודם למרות המלחמה, אך בפועל מדובר במחאה מינורית ולא אפקטיבית, כמו כל דבר אחר שהאופוזיציה הזאת עושה.
שני הנושאים הללו שמתרחשים במקביל, מעידים על עוד סדק שנפער בכוחה של מערכת המשפט מול המערכת הפוליטית. חשוב גם לזכור שהרי השופטים רצו להמשיך ולזמן את ראש הממשלה עצמו לדיונים בפרשת קטאר גייט והפגישה הלילית למרות המלחמה הקשה והמורכבת, לא נראה הגיוני שדווקא העיסוק בעניינו של בן גביר מטריד אותם במיוחד בימי מלחמה.
אבל בכל זאת הם גם דחו את העיסוק בבן גביר וגם לא מזמנים בינתיים את נתניהו לעדות. והם לא עושים זאת רק מטעמים פרקטיים של מלחמה, הם עושים זאת כי הלחץ הציבורי מתחיל כבר לחלחל ולתת את אותותיו. השופטים הרי לא טיפשים, הם יודעים בדיוק מה יקרה בשיח הציבורי אם בג"ץ יקדם באמצע מלחמה את אג'נדת היועהמ"שית לפיטורי בן גביר, הם יודעים בדיוק איזה מטעמים נתניהו יעשה מהם אם הם יזמנו אותו באמצע מלחמה לעדות על איזו פגישה לילית של יועצו. ולכן גם פרשת החנינה עוברת לידם בשקט יחסי.
המערכת הזאת עדיין ממשיכה להתנהל בכוחנות רק כי היא יכולה, אבל אפשר כבר לראות את החשש, את ההשפעה של הלחץ, את ההבנה שמשהו אחר ושונה קורה בשטח מתחת מגדל השן שלהם. התזמון של שלושת הנושאים הללו בשבוע כזה מספק אופטימיות רבה, ככל שהמערכת הזאת תיסדק, בסוף היא תקרוס והכח יחזור לידי העם.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]
