בין טהרן לאופוזיציה | טור מטלטל / משה רבי

בואו נדבר רגע על המקצוע הכי קשה במזרח התיכון: להיות המבוגר האחראי בחדר מלא בילדים שצורחים "אתה אשם!".

דמיינו את הסיטואציה הבאה, שהיא שגרת יומנו בעשור האחרון: ראש הממשלה בנימין נתניהו יושב באולפן, ענייני ומסודר כמו דף נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ומולו עומדת נבחרת שלמה של אנשי אופוזיציה ופרשנים שמתנהגים כאילו הם הרגע הפסידו במשחק בשכונה ומישהו לקח להם את הכדור.

הם זורקים עליו בוץ, רפש, וכינויים שאפילו בנמל אשדוד בימיו הפרועים היו מצנזרים בבושת פנים. הם מנסים בכל הכוח לגרור אותו למטה, לשלולית, למקום שבו הצעקות מחליפות את העובדות והטון מחליף את התוכן. והוא? הוא פשוט מנער את האבק מהחליפה – שיושבת עליו בול, (בואו נודה, האיש יודע לבחור עניבות טוב יותר, ממה שהם יודעים לבחור עמדה פוליטית שלא תתהפך) וממשיך לדבר על הציר הפילדלפי כאילו הוא באמצע הרצאה אקדמית יוקרתית

הטרגדיה האמיתית כאן היא "האופוזיציה לקרדיט". זה זן חדש של פוליטיקה. השיטה פשוטה: אם ביבי יביא מחר הסכם שלום היסטורי עם סעודיה, יצליח להוריד את מחיר הדלק לשקל וחצי לליטר, או יחסל את מוג'תבא חמינאי במו ידיו בעזרת פינצטה וסבלנות של צורף – הם יגידו שהוא עשה את זה רק כדי להתחמק מהמשפט, ושבכלל מוג'תבא היה חולה בשפעת וזה לא נחשב הישג.

חוסר היכולת לומר שתי מילים פשוטות כמו "כל הכבוד" הפך למחלה כרונית אצלם. המטרה היא כבר לא טובת המדינה, אלא הניסיון הנואש להוכיח שהשמש זורחת בבוקר רק כי הם "האופוזיציה" – הגישה שאילתה דחופה בנושא.

זה מה שקורה כרגע באופוזיציה: מילה אחת טובה על המערכת מול איראן, לא נשמעה. רק לזרוע פחד, ולהשליך על כולם את רעל השנאה, ללבות את המחלוקת ולטפח את הקיטוב.

אופוזיציה ללא אלטרנטיבה

כאן צריך להגדיר את הבעיה המקצועית של האופוזיציה שלנו. במדינות מתוקנות, אופוזיציה היא "ממשלת צללים". יש להם תוכניות כלכליות חלופיות, יש להם חזון ביטחוני מגובש, הם מציעים דרך אחרת ומשכנעים את העם שהם יכולים לעשות את זה טוב יותר. אצלנו? האופוזיציה היא לא "נגד הדרך", היא פשוט "נגד האיש".

ברגע שהאסטרטגיה המקצועית שלך מסתכמת בשתי מילים – "אתה אשם", אתה מפסיק להיות פוליטיקאי והופך למחסום תנועה. מבחינה מקצועית, זה כשל חמור. כשהם משקיעים 100% מהאנרגיה שלהם בלכלוך ובהכפשה, לא נשאר להם אפילו אחוז אחד לבנייה של משהו חדש. הם לא מנסים לשכנע את הציבור שהם מוכשרים יותר, הם רק מנסים לשכנע שנתניהו מסוכן יותר. התוצאה היא: כל מה שיש להם למכור זה עוד מאותו בוץ משומש.

אופוזיציה מקצועית צריכה להציע פתרונות, לא רק תלונות. כשכל מה שיש לך בארגז הכלים זה פטיש של שנאה, כל בעיה נראית לך כמו מסמר שצריך לתקוע בראש הממשלה.

אז למה באמת הוא לא מתלכלך?

האופוזיציה והתקשורת מצפים ממנו לרדת למטה. הם צריכים אותו שם, איתם, בתוך הבוץ. למה? כי בתוך הבוץ כולם נראים אותו דבר. בתוך הרפש, אין שום הבדל בין ראש ממשלה עם חזון לבין פוליטיקאי זוטר שרק מחפש כותרת באתר חדשות.

אבל האסטרטגיה של נתניהו היא "אסטרטגיית המראה": כשמישהו צועק עליך ואתה עונה לו בשקט תהומי, אתה לא רק מעצבן אותו יותר – אתה פשוט גורם לו להיראות כמו הליצן המרכזי בקרקס של עצמו.

המראיינת מנסה לייצר אווירת סוף עולם, וביבי נשען אחורה כאילו הוא בדיוק קיבל מסאז' בכתפיים. כשמנסים להנדס "קריסה כלכלית" מול הפנים שלו, הוא לא מתבלבל ולא מרים את הטון בחזרה. הוא לא יגיד "אתם לא מבינים", הוא פשוט יציג עובדות שיהפכו את כל הצעקות לרעש רקע של מזגן ישן.

ואיך כל זה מתחבר לטהראן?

וכאן אנחנו חייבים לעבור ל'קבוצה' מטהרן. איראן היא המקבילה הבינלאומית המדויקת בהתנהגותה, לאופוזיציה שלנו. בזמן שהם גמורים מבחינה כלכלית והטילים שלהם אוזלים, הם עסוקים בלשמור על הכבוד האבוד

"עדיין לא שלחנו את הטילים החדשים שלנו!", הם מאיימים בכל פעם שישראל מורידה להם איזה גנרל לארוחת בוקר. זה בדיוק כמו האופוזיציה: "עדיין לא הראינו לכם את האלטרנטיבה האמיתית!".

חברים, אם היו לכם טילים – הייתם שולחים. אם הייתה לכם אלטרנטיבה שלטונית – הייתם מנצחים בבחירות. איראן מוכרת תדמית של מעצמה בזמן שהיא מסובכת עד צוואר, בדיוק כמו אלו שלא מסוגלים לומר את המילה הכי קשה בעברית: "הפסדנו".

כאן אנחנו מגיעים לנקודה הכואבת באמת. השנאה והלכלוך האלו הם לא רק פוליטיקה, הם רעל חברתי מזוקק. כשמנהיגים (או אלו שרוצים להיות כאלו) משתמשים בשפה כזו, כשהם מסרבים לפרגן על הצלחות לאומיות רק כי הן רשומות על שם היריב – הם קורעים את הנשמה של העם הזה, ועוד לא הזכרתי את הכוח שהם נותנים לאויב על ידי ההתנהגות שלהם.

זה לא אנושי כי זה מבטל את המושג הבסיסי של "טוב משותף". כשהאופוזיציה מקווה בסתר ליבה שנתניהו ייכשל במשימה לאומית – הם בעצם מקווים שהמדינה כולה תיכשל. השמחה לאיד על כל משבר כלכלי או ביטחוני היא אובדן של מצפון בסיסי. הציבור רואה את זה, וזה מחלחל למטה. השנאה הזו מדבקת, והיא הופכת את השיח ברחוב לקרב הישרדות במקום לדיאלוג אנושי. כשאדם לא מסוגל לראות את הטוב אצל השני רק בגלל דעה פוליטית, הוא מאבד משהו מהאנושיות שלו.

למה התקשורת מגבה אותם? זה פשוט: רייטינג ואידיאולוגיה. רעש מוכר הרבה יותר משקט. מראיין שפוגע בראש הממשלה או נותן במה לגידופים עליו, מקבל יותר יחס מדיון ענייני על תקציב המדינה או על רפורמות בחינוך.

מעבר לכך, רוב מערכות התקשורת שותפות לאותו חזון עולם של האופוזיציה. הם לא רק מדווחים על המציאות, הם מנסים להנדס אותה. כשהם נותנים במה לכל לכלוך בלי לבדוק עובדות, הם הופכים לשופר של האופוזיציה במקום להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה. הם "מכשירים" את השנאה הזו כי היא משרתת את המטרה הסופית שלהם: להוכיח שהימין לא ראוי לשלטון, גם אם המחיר הוא שריפת המועדון כולו.

כאן אנחנו מגיעים למסר הכי חשוב: הגאולה האמיתית של אדם מתחילה ברגע שבו הוא מסוגל להסתכל במראה ולומר: "הפסדתי". או יותר טוב: "הוא צלח במקום שבו אני נכשלתי".

***

יש כוח עצום ביכולת לפרגן ליריב על הצלחה מוכחת. כשאתה מפרגן למישהו אחר, אתה לא מקטין את עצמך – אתה מגדיל את העולם שלך. אלו שלא מסוגלים לתת קרדיט לביבי על הישגיו הכבירים, הם אלו שכלואים בתוך "מצרים" פרטית של קנאה ותסכול. הם חושבים שאם הם יכבו את האור של השני, האור שלהם יזרח חזק יותר. המציאות מוכיחה שהם פשוט נשארים בחושך גדול יותר.

הגאולה של עם ישראל תלויה ביכולת שלנו להיות מאוחדים סביב הטוב. אם מישהו מצליח – תגידו לו "יישר כוח". זה יהפוך אתכם לאנשים גדולים יותר. בסוף, היכולת להגיד "יישר כוח" בלי להיחנק, היא לא כניעה – היא פשוט הדרך הכי טובה לנער את האבק מהחליפה ולהישאר המבוגר האחראי בחדר, בזמן שכולם מסביב עדיין מתווכחים למי יש כף גדולה יותר בארגז החול.