החסיד הרב שלום דובער גורדון התמנה בשנת תש"ח (1948) לרב קהילת "אהבת ציון" בנוארק, ניו ג'רזי. הוא היה חסיד וירא שמים והיה עליו להוכיח את הקהל על ענייניים הלכתיים שלא היו כשורה. אולם חשש שדבריו ייתקלו בהתנגדות ואולי אפילו יבריחו כמה מתפללים מבית הכנסת. הוא שאל את האדמו"ר הקודם כיצד להעביר את המסר בלי לפגוע בשומעים?
הרבי ענה: "היית פעם בסאונה? כשפלוני רוצה ליהנות יותר מההבל החם ולשפר את זרימת הדם, הוא מטפס על כמה מדרגות, ואחד המתרחצים נוטל ענפים לחים המיועדים לכך ומצליף בו בגבו. והלה אינו כועס על ההצלפות, ואדרבה, מברך את המכה בברכת חיים ארוכים".
"אבל מדוע הוא מוכן לקבל את המכות? והרי אם אותו מצליף יפגע בו ברחוב ויכה בו עם אותם ענפים לחים, הוא יכעס ויתלונן במשטרה?! אלא כאשר מחממים מסביב, ומעלים את השומע בכמה מדרגות – הוא מוכן גם לחטוף מכות…"
המבנה של ספר במדבר
הסיפור העמוק הזה מוביל אותנו אל אחד היסודות הכי מרכזיים שהניח הרבי בעבודת החינוך ועולם השליחות האדיר שהקים ומתבארים בביאור נפלא של הרבי בפתח פרשתינו: המבנה של ספר במדבר הוא מוזר ותמוה. במקום להתקדם קדימה, הפרשיות חוזרות אחורה. ספר במדבר התחיל במילים: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד, באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים". התורה מתארת את מה שאירע בראש חודש אייר, שנה אחרי יציאת מצרים, כשציווה ה' את משה למנות את ישראל ולסדר את חניית השבטים סביב אוהל מועד.
אמנם פרשתנו שהיא הפרשה השלישית בספר, חוזרת אחורה ומתארת את מה שאירע שבועיים קודם, בערב פסח (ט,א): "וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחודש הראשון לאמור: ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו". התורה שבה לחודש ניסן ומתארת את הפסח הראשון במדבר אחרי יציאת מצרים ומצוות פסח שני שניתנה בעקבותיו.
והשאלה היא למה לא נכתבו הדברים כסדרם? מדוע לא התחיל הספר עם פרשת הפסח, ואחר כך תמשיך התורה עם מניין וחניות המדבר? נכון, אנו יודעים שאין מוקדם ומאוחר והתורה מסדרת את רצף הפרשיות לפי עניינים ולא לפי סדר התרחשותן כרונולוגי, אבל בשום מקום זה לא בולט ובוטה כל כך כמו כאן. הפסוקים מדגישים את התאריכים המפורשים בהם אירעו הדברים וכך בתוך שתי פרשיות חוזר הסיפור אחורה ולא קדימה.
והשאלה עולה מה המסר? מה רוצה התורה לחדד כשמדגישה ומבליטה את חוסר הסדר הכרונולוגי?
רש"י מציג הסבר חדשני ומפתיע: "ולמה לא פתח בזו? מפני שהוא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לא הקריבו אלא פסח זה בלבד". התורה הפרה את הסדר המתבקש, כדי לפתוח את הספר בדבר טוב ולא בסיפור גנותם של ישראל. (שכן היה זה הפסח היחיד שהקריבו במדבר. כדברי רש"י במקום אחר (שמות יב,כה) שהקב"ה תלה מצווה זו בכניסתם לארץ והם נתקעו בחטאיהם ארבעים שנה במדבר – ולא זכו להקריב עוד פסח ארבעים שנה).
חשיבות הפתיחה
למדנו אפוא חידוש: ספר חייב להתחיל בדבר שבח על ישראל. ואף שהגנות תיכתב בין כך בהמשך, אבל מקומה הוא בתוך הדרשה ולא בתחילתה.
הרבי מליובאוויטש מוסיף ראיה מדהימה לדברי רש"י (לקו"ש כד/67, וכמה סמלי שהרבי הוא כמדומה המפרש הראשון בהיסטוריה שהבחין בדבר פשוט כזה): כל חמש חומשי התורה מתחילים במחמאה לישראל. כל ספר וספר פותח מחדש באמירה 'אני בא מאהבה ורוצה את טובתכם'.
התורה מתחילה במילה "בראשית" ורש"י מפרש: כמו 'בשביל ראשית', שכל העולם נברא בשביל התורה שנקראת 'ראשית דרכו' ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית תבואתו'. ספר שמות מתחיל "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" ורש"י מפרש: "להודיע חיבתן שמונה אותם כל שעה". ספר ויקרא מתחיל "ויקרא אל משה" ורש"י מפרש: "ויקרא לשון חיבה, שלכל דברות ולכל אמירות ולכל ציווים, קדמה קריאה לשון חיבה". ספר במדבר מתחיל במניין ורש"י מפרש: "מתוך חיבתן מונה אותם כל שעה". ואפילו ספר דברים שמתחיל בתוכחה כחלק מנאום הפרידה של משה שעיקרו תוכחה – רש"י מדגיש בפתח הספר: "מנה כל המקומות שהכעיסו לפני המקום ולא מנה את החטאים עצמם, וסתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודם של ישראל".
וכאן עולה השאלה מה חשיבות הפתיחה? אם בין כך עומדים להוכיח ולבקר בחריפות, מה משנה העטיפה שמכסה מלמעלה? הרבי מליובאוויטש מוצא כאן את הכלל החשוב והמכריע בהעברת מסר
אהרן הכהן קבע זאת טוב מכולם: "אוהב את הבריות ומקרבם לתורה". קודם כל תשדר שאתה אוהב אותו ורק אחר כך תעורר אותו, אבל אי אפשר לפעול בסדר הפוך וקודם לקרבו לתורה ואחר כך לאהוב אותו.
שכן קודם כל צריכים ליצור שייכות עם השומע, לבנות גשר בינך ובינו ולסלק את החסם הטבעי שמפריד ביניכם ורק אחר כך לומר דרשות.
הפתיחה חייבת לסלק את המפריד ולומר: "אני בא בשבילך. אני עומד לתת מידע שישנה את החיים שלך. אני לא מעליך, לא מצדדיך, לא כופה ולא מכריח, אלא בא מאהבה ואכפתיות אליך".




















