אחת ממשפחות חב"ד הבולטות, שילדיה פרושים כשלוחים בכל רחבי תבל – מטיומן בסיביר עד באר שבע, מבאזל עד חולון – היא שבט גורליק מקרית מלאכי. שני האחים, ר' שלום בער ז"ל ויבלחט"א ר' מרדכי שיחי', הקימו משפחות לוהטות שילדיהן מאירים את העולם.
אבל שלום בער ומרדכי לא היו אמורים לצמוח כאלו, וקל וחומר שלא לגדל ילדים כאלו. הם גדלו בשנים המדוכאות ביותר של רוסיה הקומוניסטית, אביהם ר' מענדל גורליק נידון לעשר שנות עבודת פרך בסיביר באשמת הפצת יהדות ולא נטל חלק בחינוכם. איך זורח אור בחושך?
הנה סיפור אחד: ערב אחד התקבלה מעטפה בבית המשפחה ברוסיה. מכתב מאסיר בסיביר. הייתה בפנים גלויה קטנה, ציור שאבא שרטט במו ידיו: דיוקן פניו של ילדו המתוק בן השמונה, שלום בער, ותחתיו כתוב: "יום הולדת 8, שביעי במאי 1949".
זה היה מוזר: יום הולדתו של שלום בער חל ברביעי למאי, ומדוע אבא כתב שביעי במאי מתחת דיוקן פני בנו? האם הסבל בסיביר בלבל אותו?! פתאום הבינו: האבא רוצה להזכיר לילדו את יום הולדתו העברי, ביום ח' באייר, שחל באותה שנה בשביעי במאי. הוא ידע שתאריך עברי לא ישרוד את הצנזורה המרושעת והערים עליה.
התזכורת הקטנה הזו עוררה בבנו ובכל המשפחה את הרגשות היהודיים העזים, זו כוחה של פעולה קטנה, של יהודי אחד.
***
בימי בין המצרים, בפתח חודש מנחם אב זה הזמן להביט בנקודה נפלאה ורבת כוח.
הגמ' מספרת את סיפור קמצא ובר קמצא וקובעת שבגללו חרבה ירושלים. אבל נשאלת השאלה האם ירושלים חרבה בגלל קמצא ובר קמצא או מחמת ענוותנותו של זכריה בן אבקולס שסירב להקריב את קרבן המלך עם המום?
הרבי מליובאוויטש במאמר 'באתי לגני' תשכ"ו מסביר דבר נפלא: הבעש"ט הקדוש מעניק הסבר למהות הענווה של זכריה, ואולי אפשר לומר כי הדבר מסביר את כל דברי הגמרא שלפני זה. הענווה של זכריה אפיינה את האווירה בקרב כל אנשי אותו הדור והיא זו שעמדה גם בבסיס ההנהגה של בעל הסעודה, בר קמצא ושאר החכמים.
רבי זכריה היה "עניו", הוא הרגיש קטן מדי להיות זה שימנע את החורבן המתקרב. הוא לא הרגיש חשוב כדי לקבוע הלכת שעה, לפיה צריך להקריב את הקרבן או לחילופין, לסלק את הרודף מהשטח.
וזה מה שקרה לכל החבורה: כולם היו קטנים בעיני עצמם. כל אחד הרגיש בורג קטן שלא מזיז הרבה. אף אחד לא ראה עצמו מספיק בולט כדי שהמעשים שלו יביאו לקץ השליטה בירושלים. בעל הסעודה שגירש את בר קמצא אמר לעצמו: "אז אני רב עם שונא שלי? מי אני בכלל?". החכמים ששתקו אמרו: "נדבר, לא נדבר, מה זה משנה?". ואפילו בר קמצא לא חשב קדימה על משמעות ההלשנה הנוראה שלו. אבל אילו בעל הסעודה היה מבין שעכשיו הוא גוזר את גורל העיר – היה עושה זאת?! אילו החכמים ששתקו היו מבינים שהם שופכים דלק על דביר בית מקדשנו – היו שותקים?! אילו בר קמצא עצמו היה מבין שהוא מציף את ירושלים בדם ויביא לחורבן ביתר על מיליוני הרוגיה ולאלפיים שנה של גלות והרג – האם היה מתמיד במסע הנקמה?!
המסר הנורא של סיפור בר קמצא הוא, שהגלות הנוראה התרחשה בגלל אנשים קטנים כמוני וכמוך. אנו נוטים להביט על המציאות כעל משהו גדול, "העולם", "העולם אומר". אבל בסופו של דבר, החיים הם אוסף של אנשים כמוני וכמוך, שיוצרים מעשה ועוד מעשה שמוביל למצבים חריפים. בחור סיני אחד הוביל את כל העולם למשבר הקורונה…
ואם אנשים רגילים כערכנו הובילו לחורבן – אנשים כערכנו יובילו לגאולה. אם כל אחד יבחר לפעול ולקחת החלטה על מחיקת ריב ופעולת קירוב לאדם שאינו בקשר עמו, אם כל אחד יוסיף זעקה לריבונו של עולם "עד מתי"? פרוטה ועוד פרוטה יצטרפו לחשבון גדול ויחוללו שינוי בקרוב ממש
תפסיקו להיות ענווים! תפסיקו להיות צנועים! זו ענווה שאינה במקומה.
שימו לב למילים הלוהטות של הבעל שם טוב הקדוש (כתר שם טוב קיב, א): "ענותנותו של ר' זכריה גרם חורבן וכו', כך האדם ראוי לשום לב ולומר כי הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה וכל תנועותיו ועסקיו ודבורו עושה רושם למעלה ובוודאי יזהר בכל דרכיו ועסקיו, שיהיה לשם שמים. משא"כ כשחושב האדם מה אני ספון לפגום או לתקן למעלה ולמטה, שיהיה נרשם עסקי למעלה, בזה הולך בשרירות לבו ויאמר אך שלום יהיה לי".
