זה היה בתחילת שנות התשעים. הגאון רבי ישראל מאיר לאו, רבה של תל אביב דאז, ישב בלשכתו ודן בתיק מסובך של "בירור יהדות". באותם ימים התעשרה ארץ ישראל בקיבוץ גלויות עצום: שערי ברית המועצות נפתחו ומיליון עולים נחתו בנמל התעופה בן גוריון. אבל בשולי העלייה התעוררו שאלות של 'בירור יהדות' אודות העולים החדשים משבעים שנות הקומוניזם.
מול שולחנו של הרב לאו, עמד גבר בן 40 וביקש להוכיח את יהדותו. לא היו לו מסמכים, אך הוא הביא עמו שני עדים כשרים: עד אחד העיד שהוא השתתף בברית המילה שלו לפני 40 שנה, ויהודי שני, חסיד חב"ד מבוגר עם זקן ארוך, סיפר דבר מפעים:
הוא הכיר את אמו של אותו גבר. היא הייתה רופאה בבית הרפואה הממשלתי במוסקבה. היא ניהלה אורח חיים קומוניסטי לחלוטין, לכאורה לא נותר כלום יהודי בחייה. אבל היה לה מנהג עליו הקפידה בחירוף נפש. היא הייתה מעשנת כבדה, שתי קופסאות סיגריות ביום, אבל בכל לילה הייתה מוציאה סיגריה אחת ומניחה בתיבה תחת המיטה. כך בכל לילה. אחרי חג הפורים הייתה מרוקנת את התיבה, מוציאה 365 סיגריות שהתקבצו לאורך השנה ומגיעה אלי הביתה. אני הייתי מוכר את הסיגריות בשוק השחור וקונה תמורתן שני קילו קמח ואופה עבורה מצות לליל הסדר. עם אמא כזו, הוא סיים, ברור שהבן הוא יהודי כשר וטהור.
הרב לאו לא היה יכול לעצור את דמעותיו וביקש לשוחח עם האמא. התברר כי היא נשארה ברוסיה, ואחרי התגברות על תקלות תקשורת, הוא הצליח להשיג אותה בטלפון. הרב אמר לה משפט אחד: "אנחנו חוגגים את ליל הסדר לילה אחד בשנה, את חגגת אותו 365 לילות בשנה…"
את הסיפור הזה שמעתי מידידי הגאון הרב לאו שליט"א כאשר עלה בשיחתנו דבר השיחה המפורסמת של הרבי לפני 33 שנים, בשבת ויקרא תש"נ. באותם ימים היו שדברו בגנותם של יהודים, והביעו ייאוש מבני עמנו שהתרחקו מדרך התורה. הרבי התייחס לכך בכאב עצום. הוא לא הבין איך מסוגלים להמעיט בחשיבותו של יהודי, ומצא את העידוד הגדול בדבריו של הנביא ישעיהו בהפטרת פרשתנו.
***
בסופה של פרשת ויקרא, נותרת תהייה: למה הקב"ה נאבק על החוטא? מדוע הוא מעניק לו דרכי תשובה וכפרה? אולי מי שחטא – שימשיך בדרכו הנלוזה, יפרוש מאתנו ונסתדר בלעדיו?
הנביא ישעיהו משיב בפסוק אחד, שמסביר מי אנחנו, מה גדלותנו העצמית מצד עצם היותנו. ומכאן ברור שאי אפשר לוותר על איש. בן מלך הוא בן מלך בכל מצב, גם לפני שחטא וגם אחר כך, ולכן לא יעלה על הדעת לאפשר לו להתנתק ולהיפרד.
הנביא מתאר שלוש מעלות מופלאות: א. "עם זו יצרתי לי". ב. "יצרתי". ג. "תהילתי יספרו".
ראשית, "עם זו יצרתי לי". העם היהודי נוצר ונבחר עבור הקב"ה עצמו, כדי לבסס את מלכותו. בעוד שהקב"ה הוא "בורא" מרגע הבריאה, לפני שבחר בעם ישראל, אבל "מלך" הוא מי שמולך על קבוצה המקבלת את מלכותו. ישנו ביטוי ידוע שמובא אצל מפרשים רבים (רבנו בחיי ועוד): "אין מלך בלא עם". כלומר, "מלכות" היא הגדרה של מערכת יחסים מול קבוצה שמקבלת את מלכות המלך, מרותו ופקודותיו, ולכן העם הופך את האדם או הבורא למלך.
וזאת מעלה מופלאה ראשונה במהותו של היהודי. "עם זו יצרתי לי". הוא זה שמגדיר את הקב"ה כמלך, בעצם קיומו, כי אליו נאמרות מצוות ה' והוא זה שמחויב בהן. ואף אם יהודי חטא ואינו מקיים מצווה, אבל הוא הרי מחויב בפקודות ה' וממילא בונה ומשלים את מלכותו של הקב"ה.
מנגד, כאשר מתייאשים מיהודי או מוציאים אותו מתוך עם ישראל, הרי בסופו של דבר, פוגעים כביכול במלכותו של הקב"ה ומקטינים את היקף השפעתו. וד"ל.
שנית: "יצרתי". הקשר בין היהודי לקב"ה אינו רק בזה שהוא חלק מעם מיוחד, אלא מבצבץ ומאיר באישיותו הייחודית. הנביא מדגיש "עם זו יצרתי " ו"יצרתי" מלשון "ציור". שכן לכל יהודי יש ציור מיוחד – תכונות אופי שאי אפשר לטעות בהן. גנים משפחתיים של העם היהודי שאינם נעלמים.
***
איך אפשר להסביר את העובדה שלמרות כל הקשיים והניסיונות שעברו עלינו, יהודים דבקים בעיקשות באמונה בקב"ה ועובדים אותו במסירות? המהות הייחודית של היהודי בולטת בכך שהוא נמשך תמיד למעלה. הוא לעולם אינו רגוע. כמו להבת הנר שמתעקשת לטפס אל על, היהודי אינו מוצא מנוחה. שום דבר אינו מספק אותו, שום הישג אינו מרגיע אותו והוא ממשיך ומתווכח ומחפש.
העיתונאי שלמה שמיר, היה שנים ארוכות נציג עיתון 'הארץ' בניו יורק. הוא נפגש עם הרבי והביע את פליאתו על כך שהרבי סבור שכל יהודי הוא מאמין. "מרבית חברי שגרים בארץ אינם מאמינים", הוא אמר. הרבי ענה: "כל אחד מתושבי ישראל מאמין גדול הנהו, לעתים אף מבלי שידע על כך. ארץ-ישראל היא חבית מלאה באמונה, חסר רק הניצוץ שיצית חבית זאת ויגרום להתלקחות האמונה. טול יהודי הגר בארץ-ישראל והוא שייך למפלגה הקומוניסטית. הוא יושב עם אשתו וילדיו במדינה מוקפת שונאים השואפים להכחיד אותו ואת ילדיו – מהו הדבר המחזיק יהודי זה בארץ-ישראל? מדוע נשאר בה? האם האמונה בתורת מארקס?! לא, הוא יושב בארץ-ישראל, חי בה, מתעקש להגן עליה, כי אף מבלי שידע על כך – הוא מאמין באלוקים ומאמין שארץ-ישראל ניתנה לעם ישראל".
"עלינו רק לעורר בו את ההכרה באמונתו, ובעקבות הכרה זו להביאו לקיום המצוות המעשיות. אנו צריכים ללמדו כי שמירת השבת. הכשרות והנחת תפילין הם ההמשך הטבעי לאמונה שכבר חיה בקרבו".
