עקיבא שטיינברג היה אדם מבוגר, ניצול שואה, שנמנה על קהילת "חוג חתם סופר" בבני ברק. לפני 45 שנה, בבוקר חג הפסח שנת תשל"ח, הוא ניגש חיוור ורועד לאדמו"ר ממכנובקה זצ"ל וסיפר: "חלמתי חלום מבהיל. ראיתי חבר ששהה איתי במחנות העבודה הנאציים ונרצח שם, ובפיו בקשה שאינני יודע איך להגיב לה.
"לפני 33 שנה, בחודש אדר תש"ה (1945), עבדנו עבודת פרך בבית חרושת לפחמים. פעם אמר לי אברך יקר בשם אריה: "עוד חודש חג הפסח ואיך נאכל כזית מצה?". -"מה? אנחנו במחנה עבודה נאצי בסכנת חיים ואיך הגיע לך מצה לראש?'". ר' אריה ענה בנחרצות: "הבא ליטהר מסייעין בידו'".
"אלו היו ימי סוף המלחמה ומטוסי בנות הברית הפגיזו מחסני נשק סביבנו. כשצעדנו לעבודת הפרך, מטוסים הפגיזו מחסן חיטה שיועד להזנת הצבא הגרמני והחיטה התפזרה על השטח, כמו מרבד קסום של גרעינים. מיהרתי להתכופף ולאסוף שני חופנים, אחד עבורי ואחד עבור ר' אריה. בימים הבאים שיצאתי לעבודה, מצאתי אבנים כבדות לטחון את החיטים ולהפוך אותם לקמח.
"ביום ה 'ניסן, מצאתי מקום שקט, ערבבתי את הקמח והמים, חוררתי חורים במצה עם מסמר, הצתתי אש בתוך פח קטן והייתה לנו מצה כשרה. הכנסתי את המצה מתחת לחולצה ושבתי למחנה. אחד השומרים הבחין בתנוחתי המוזרה וצעק: "מה אתה מחביא?". הוא בעט לבטני בנעליו החדות ושברי המצה התרסקו החוצה. "כמעט איבדתי את ההכרה, בכוחות אחרונים התגלגלתי לתא וגיליתי חתיכת מצה אחרונה שלא נפלה מהמכות. היתה לנו חתיכת מצה לליל הסדר".
הגיע הלילה ור' אריה פנה אלי בתחנונים: "הפרוסה שייכת לך, אתה מצאת את הגרעינים ואתה חטפת את המכות, אבל אני מוכרח לטעום מצה. תרחם עלי ותוותר לי עליו". פניי החווירו ור' אריה הציע עסקה: "נעשה שותפות, אני אוכל את המצה ואתה תקבל את שכר המצווה. שכר אדיר של 'לפום צערא אגרא' וכמה הצטערת על המצה הזו?". הסכמתי בלב כבד ומסרתי לו את המצה. אחרי כמה ימים, ר' אריה התפלל את תפילת החג בהתרגשות והשומר ימ"ש ירה בו. הי"ד.
הלילה הופיע ר' אריה בחלומי. הוא אמר כי במשך 33 שנה מתייסר בשמים על הפסד שכר המצווה. אמנם היה הסכם בינינו, אבל שם הוא יודע להעריך את גודל השכר ולכן מבקש שאעביר לו את הזכות. "התעוררתי מבוהל", אמר עקיבא לאדמו"ר: "האם לוותר לו? אני מסרתי נפש וגוף על המצה ולמה להפסיד? אבל מבהיל לסרב לנשמה שמטריחה את עצמה מהעולם ההוא עד לעולם הזה".
האדמו"ר ענה ברכות: "33 שנים עברו, זכית לברך אלפי ברכות בשנים הללו, הנחת תפילין ושמרת שבתות ועוד תמשיך לעשות בשנות חייך. ואילו ר' אריה המיוסר הי"ד לא נותרו לו הזדמנויות". האדמו"ר עצר והוסיף בדמעות: "נתאר לעצמנו, מדובר על קדוש שבקדושים, איש טהור שמת על קידוש ה' בייסורים, הוא נמצא במקום הכי נשגב ונעלה, אבל כדאי לו לעזוב הכול, לרדת לעולם הזה ולהתחנן על שכר מצווה אחת. ואילו כאן מתגלגלות מצוות בהישג יד – האם מסוגלים להעריך זאת?!".
הסיפור המדהים הזה מחבר אותנו לתמיהה בריש פרשתנו: ויקרא כו: אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו … ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו: והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם: ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ".
והתמיהה זועקת: וזהו?! האם זה כל מה שיש לתורה להציע?! גשם ואדמה פורייה?! איפה ההבטחה על "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה"? הרי המשנה באבות אומרת: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" וראיתי מפרשים, ששעה אחת של עונג הנשמה בגן עדן היא יותר מענגת מכל ההנאה והכיף שחווה אדם כל חייו בעולם הזה?
התשובה החסידית מופלאה:
ליקוטי שיחות ה/244: תכלית המכוון של בריאת האדם היא – לא עבור האדם, אלא – כמו שאומרת המשנה 'אני נבראתי לשמש את קוני', והתכלית הזאת מושגת על ידי קיום המצוות בעולם הזה. רק היות שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, מגיע לאדם שפעל הענין, שכר טוב לאין קץ. ולכן בעולם הבא הוא ישיג גילוי מהתענוג שנמשך על ידי מעשה המצוות שלו … אבל מובן שגילוי התענוג לאדם – שכר המצוה, אין לו ערך לעומת עצם התענוג של הקב"ה מהמצווה עצמה בעולם הזה.
ה"קורת רוח" והעונג של האדם גדולים הרבה יותר בעולם הבא, ולכן העולם הזה הוא רק כמו פרוזדור לעולם הבא. אבל ה"יופי" – הערך והמשמעות של המעשים כפי שחווה אותם האלוקים, גדולים לחלוטין בעולם הזה. שכן בעוד שעולם הבא הוא תענוג הנשמות, אבל התוכנית האלוקית נוגעת לעולם הזה: "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים". לייצר את הפלא המופלא של הבחירה בטוב וגילוי האור האינסופי במקום שאינו מאיר בו באופן טבעי.
מהסיבה הזו, קדושת החיים היהודית היא דבר שאין לו שיעור. בעוד שדתות אחרות מקדשות את המוות ומגדלות 'שאהידים' למות (רחמנא לצלן), אצל יהודים מחללים את כל התורה (חוץ משלוש עברות החמורות) כדי להשיג חיים.
מה ניקח מכאן למעשה? ישנו וארט נפלא של רבנו הזקן: מצד אחד מובא שבית שמאי ובית הלל נמנו וגמרו: נוח לאדם שלא נברא משנברא. מצד שני, התורה מעידה כי ה' הביט על עולמו בגמר מלאכת הבריאה ואמר בסיפוק: "וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאוד"!.
מבאר רבנו: החיים הם 'לא נוחים', אך הם 'טובים מאוד'. החיים לא קלים, לא מספקים, לא הוגנים, אבל הם טובים מאוד. את מה שאפשר להשיג בברכה אחת, אי אפשר להשיג בחיי נצח בעולם הבא.
