העיר אנטוורפן בבלגיה התברכה ביהודים עשירים ולעתים קרובות מבקרים בה מגייסי כספים. פעם הגיע הרה"ח ר' אליהו פרידמן ז"ל מצפת, במטרה לגייס כסף עבור ישיבת חב"ד בצפת והוא ביקש המלצה ומילה טובה מהשליח המוכר בעיר, הרב שבתי סלבטיצקי.
הם נכנסו ביחד למשרדו של איש עסקים חשוב בשם ר' אשר נוסבוים. כששמע האיש שמטרת הנתינה היא עבור מוסד חבד"י, הבטיח לתת סכום גדול, אך ביקש לספר סיפור: "פעם יצא מכרז על סחורה מסוימת בשווייץ והתלבטתי האם לקנות כעת או שמחירה צפוי לרדת? החלטתי לשאול את הרבי מליובאוויטש והרבי ענה כך: 'תעריך את הסכום שאתה אמור להרוויח מהעסקה ותניח בצד עשרים אחוז מהרווח המוערך עבור צדקה, אחר כך תקנה את הסחורה וה' יעזור שכל התכניות שלך יתממשו'.
"נסעתי לשווייץ, השתתפתי במכרז וזכיתי. התוכנית שלי הייתה להמתין זמן קצר עד שערך הסחורה יעלה ואז למכור אותה ברווח. בינתיים נסעתי לחופשה וכשחזרתי, הופתעתי לראות שהמחיר לא השתנה. חלף עוד זמן וגיליתי לתדהמתי כי המחיר בשוק יורד. הסחורה ירדה בחמישה אחוזים ובעוד שלושה אחוזים. כמובן, כבר לא חשבתי על רווח ורק למנוע הפסד כבד. אני סוחר שלא יודע חוכמות וכתבתי לרבי מכתב חריף עם תלונה על ההבטחה שלא התקיימה".
"כעבור כמה ימים קיבלתי מכתב מהרבי: 'התורה מבטיחה 'עשר בשביל שתתעשר' וזה חייב להתקיים. אין לך מה להתפעל מירידת המחיר. עליך להתאזר בסבלנות'. אחרי תקופה קצרה המחיר חזר והתאזן ואני החלטתי למכור כדי לצאת בלי הפסד. שאלתי את הרבי אך שוב הופתעתי: לשמור על הסחורה. ואכן, הזמן עבר והמחיר עלה פי כמה ואני הרווחתי יותר ממה שתכננתי בהתחלה".
סיים ר' אשר: "זה שמחיר הסחורה עלה – הוא לא נס. כך טבעו של השוק, פעם עולה ופעם יורד. (לכל היותר, הרבי הוא משקיע עם לב חזק…). הנס הוא הביטחון הרגוע של הרבי שלא מפסידים מצדקה. הנחרצות בה קבע כי דברי התורה חייבים להתקיים במציאות. למעשה, עוד לא חילקתי את כל העשרים אחוז שהרווחתי מהעסקה ההיא ואתן לכם חלק נכבד…"
***
הסיפור הזה מוביל לתמיהה הגדולה של כל חמשת הפרשות המסיימות את ספר שמות שנסיים השבוע.
שתי הפרשיות שקוראים השבת, הן לכאורה הפרקים המיותרים בתורה. לא נקרא פרשה אחת אלא שתיים אשר מונות ביחד 214 פסוקים – והדבר המדהים הוא שרובן המוחלט לא מלמד חדש.
שתי הפרשיות חוזרות במדויק על פרשיות תרומה-תצווה ותחילת כי תשא: קודם שמענו את מסירת הציווי מפי ה', כיצד ה' מעביר למשה את פרטי המשכן וכליו, וכאן מתואר שלב הביצוע: "ויעשו כל חכם לב". התורה מפרטת כיצד מימשו האומנים את כל הפרטים שנאמרו קודם. החזרה על הציוויים היא כל כך קרובה למקור, עד שרש"י אינו מפרש הרבה בפרשיות הללו. רש"י כותב בתחילת פרשת ויקהל (לה,ה): "כבר פירשתי נדבת המשכן ומלאכתו במקום צוואתם".
והתמיהה עצומה: מדוע לא הסתפקה התורה במשפט אחד שהיה אומר הכול: 'ויעשו ככל אשר ציווה ה' את משה'? לאן נעלם הסגנון התמציתי המוכר של התורה?
***
פעם סיפר הרבי מליובאוויטש משמו של חותנו האדמו"ר הריי"ץ : פעם הוקמה באירופה תערוכת ציורים של הצייר האיטלקי "רפאל". היה שם ציור מדהים של שדה שבלים צומח בתקופת האביב ועל אחד השיבולים עמדה ציפור קטנה. הציור היה חי כל כך, עד שהמבקרים חשו עומדים בפני שדה שיבולים ממש.
איכר פשוט עבר ופרץ בצחוק: "איזה ציור לא מדויק, טעות עשה הצייר". כולם הביטו בו בזלזול: "מה אידיוט כמוך מבין באומנות?". אבל הוא התעקש: "הציפור עומדת על קצה גבעול זקוף, אבל כשציפור עומדת על גבעול, הוא אמור ליפול ולהתכופף בגלל המשקל שלה…".
ככה זה: בשדה השבלים הדמיוני במוחו של הצייר המוכשר – הגבעול זקוף, אבל בשדה השבלים האמיתי כפי שחי ונושם אותו האיכר הפשוט – דברים נראים אחרת.
וכאן באה הבשורה המהפכנית של פרשיות ויקהל-פקודי: לא היה פער בין התוכנית ובין הביצוע. התורה חוזרת על כל פרט שנאמר קודם בפרשיות תרומה-תצווה – על כל קרש, כל יריעה, כל פרח ביתד המנורה – כדי להוכיח שכל החלומות התגשמו. כל מה שהקב"ה ביקש – הגיע לידי ביצוע.
וזה לא שהכל זרם. בני ישראל היו בסך הכול חבורת עבדים שזה עתה יצאו לחופשי, שהכשרתם המקצועית הייתה בניית מגדלי אבן. הם לא התנסו באומנות עדינה של תפירה, אריגה וצורפות. הם היו תקועים במדבר בלי החומרים הדרושים למבנה משוכלל כזה. מאיפה יביאו עצי שטים (ארז) גבוהים שלא צומחים במדבר? היכן ישיגו אבני שוהם עבור החושן? איך יקימו את המנורה "מקשה אחת" בלי להלחים את החלקים? בעולם כולו לא היה עור "תחש", שהעור שלו מגוון בכמה צבעים עבור יריעות כיסוי המשכן.
ובכל זאת מספרות הפרשיות הללו? שלא היה פער בין החזון ובין הביצוע. והסיבה ברורה:
כי הקב"ה הטיל את הציוויים הללו והוא גם נותן את הכוחות לבצע.
אבל המסר כולל עוד פרט מהותי: הנסים של המשכן לא אירעו מעצמם. הם לא ירדו ישירות מלמעלה. הקב"ה עזר לבני ישראל רק לאחר שהם עשו למעלה מיכולתם בעצמם. קודם הם פעלו בנדיבות ואמונה עצומה. הם לא שאלו איך נעמוד במשימה? מי יודע בכלל להקים מבנה כזה? ומאיפה נשיג חומרים? הם רק שמעו את ציווי הנדבה וזרקו את כל אשר להם, כפי שפרשת ויקהל משתפכת בהתרגשות על ה"נדבי לב" וה"חכמי לב", שמיהרו והביאו "עוד נדבה בבקר בבקר", עד שמשה נאלץ לסגור את ה'צ'רידיי' מוקדם ולהודיע שלא צריך כסף. הפעם לא אוספים בשביל לקבל תרומת בונוס…
רק אז התערב הקב"ה והשלים את מה שלא היו יכולים בעצמם. כי הקב"ה עושה ניסים למי שעושה קודם ניסים בעצמו!. ההתמסרות למעלה מדרך הטבע היא זו שמכינה את הכלי לנסים מלמעלה.
